ניקיונות וריקושטים

אני מודה ומתוודה, אני אוהבת שהבית שלי נקי ומסודר… לא ברמות קיצוניות של לחלוץ נעליים בכניסה, או לנגב את דלת הארון במטבח כל אימת שמופיעה שם טביעת אצבע ילדותית.

לא, עם כל הקטנות הללו אני מוכנה להתפשר ולחיות בשלום, אבל כשהבית מבורדק ומלוכלך, כשהבגדים מפוזרים, צעצועים וספרים בכל מקום, כשהרצפה מוכתמת ודביקה ובשירותים מפוזרים ניירות, אז ממש נהיה לי קשה ועצוב ואני מתחילה להיות מתוסכלת ועצבנית. כמובן שמי שחוטף את הריקושטים הם הילדים שנמצאים סביבי, שלא מבינים מאיפה נפלה עליהם המקבילה האיומה הזאת של מרי פופינס.

"תרימו את הקלפים מיד או שאני זורקת אותם לפח", אני שוב מאיימת איום ריק מתוכן. "נעליים למקום", אני זועקת עד שאין לי קול ושום דבר מסביבי לא משתנה. כמוצא אחרון אני מנסה את הטריק של מרי ומקישה באצבעותיי, מה שגורם לפעוט שלי לצחוק ולי להיות עוד יותר מתוסכלת.

לכן כשחג הפסח כבר בא, יחד עם האימה המובנית שצפה כל אימת שהמילה "פסח" מוזכרת, מלווה אותה גם מעין הקלה קטנה שבאה בצידה.

כל האנרגיות של הבית מופנות לעבר הסדר והניקיון, כשבבית הספר ובגן עושים עבודה מצוינת בשטיפת מוחם של הילדים שצריכים לעזור לאמא לסדר ולנקות מחמץ, וגם לשמור על האחים הקטנים. שטיפת המוח מלווה בטבלאות והבטחות לפרסים למי שיחזיר אחרי פסח את הטבלה מלאה. אני מנצלת היטב את העבודה הטובה שעושות המסגרות החינוכיות במקומי, ורוכבת על הגל. גם בעלי, שיחיה, נרתם לתנועה הנקייה ומבקש שאעשה לו רשימת משימות. אמנם הוא לא תמיד באמת מתייחס לרשימה הזו, אבל עצם הרצון הטוב והכוונה כבר עוזרים להלך הרוח הכללי.

מאמרים נוספים בנושא:

לנקות ולהישאר בחיים

המדריך למנקה

פסח, אבל למה פאניקה?

מי מפחד מעבודה קשה?

להוציא לפסח את הנשמה

עבדים היינו… ועכשיו?!

האם אפשר לברוא מלאכים?

החופש להשתעבד

אני לא מרי פופינס

אני אוהבת להתחיל עם המיונים ולמסור את כל מה שאנחנו לא צריכים. יש תחושה מאוד נעימה כשמוציאים דברים שלא משתמשים בהם מהבית, וכל שקית שיוצאת מורידה לי כמה קילוגרמים מהלב.

דבר נוסף שמשמח אותי הוא, למצוא כל מיני דברים שהשאילו לי ולהחזיר אותם לבעליהם. ברגע שאני מוסרת את הספר או הדיסק, נפלטת לי אנחת רווחה לא רצונית ממש ואני מתחילה להתמכר לעניין.

בזמן עשיית הסדר יש המון אי-סדר. להוציא מהארונות הכל החוצה, כבר לא רואים ריצפה בחדר, הקטנטן מרים כל דבר ובודק אותו, הגדול משחק כדורגל עם כל מה שניתן לבעוט בו והכאוס שולט.

זה הרגע הקשה בכל הסיפור הזה, הרגע שיש בו את שיא המתח ושנראה כאילו לעולם זה לא ייגמר. זה זמן מאוד מבלבל, מכביד ומתסכל שבו אני לא יודעת אם ואיך אני יוצאת מזה בשלום.

כל חיי מונחים סביבי ואני נדרשת לעשות החלטות חותכות. מה הולך ומה נשאר וחוזר. מה קטן ומה כבר לא אלבש יותר. האוויר חנוק ומלא באבק, התינוק בוכה והטלפון מצלצל ובא לי לעזוב הכל ולברוח רחוק רחוק…

עשר דקות לאחר מכן הכל כבר מונח בחזרה במקום, והשקית עם הבגדים נתרמת לגמ"ח של המושב. אני בוחנת את ארון הבגדים שלי בסיפוק גדול. התינוק מגרגר בהנאה והילדים משחקים בחוץ. קרני השמש מאווררות את החדר ואני מרגישה מעין עולם הבא.

כל פעם זה ממש אותו דבר, ורק בגלל שאני מזכירה לעצמי בשיא המתח שעוד מעט תבוא הישועה – אני מצליחה לצלוח את זה שוב ושוב.

ובעצם, כשמסתכלים על החיים, ביומיום, אנחנו נקלעים שוב ושוב למצבים בהם לכמה רגעים הכל חשוך ונראה כאילו לעולם לא נצליח להיחלץ אל עבר האור. אלו רגעים קשים ומלחיצים, שכל מה שנותר לעשות בהם הוא לזעוק זעקה גדולה לשמים. כשהרגע לבסוף עובר ולפתע הכל גן עדן, שקט ופסטורלי אתה כמעט לא יכול להאמין שלפני דקה היית בגיהינום. רק הניסיון והזיכרון מעניקים לי תקווה גדולה לישועה הקרובה.

כשהכאוס שולט, ממש רגע אחד לפני שמחליפה אותו ההרמוניה, זהו הרגע האידאלי להקים בו קול זעקה ותפילה גדולה.

זה רגע שחוזר על עצמו כמעט בכל יום ביומו. בבת אחת הלב דופק חזק ומתכווץ, הדם עולה לראש ונראה שעוד מעט אתמוטט, חלילה. אבל כשהוא עובר אחרי כמה רגעים, הלב מתמלא בנחת ובשמחה ואני לא יכולה שלא לחשוב לעצמי, שבוודאי, זהו מעין תהליך מיקרו המייצג את זה הגדול יותר שאו-טו-טו מגיע- יציאת מצרים שלנו, הגאולה הקרובה.

חג פסח כשר ושמח ושנזכה לצאת ממצרים, כל אחד בעצמו וכולנו גם יחד.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com