פרשת השבוע משפטים – נעשה ונשמע
פרשת השבוע משפטים: נעשה ונשמע. אם נציץ לפרשת משפטים, נראה כמה דוגמאות ממשפטי התורה, המראים לנו כיצד ירדה התורה לסוף דעתו של אדם. צריך רק לומר נעשה ונשמע.
פרשת משפטים
חוקי התורה והעולם הנאור
עולם נאור גאה במערכות המשפט הקיימות בו. אם נציץ לפרשת משפטים, נראה כמה דוגמאות ממשפטי התורה, המראים לנו כיצד ירדה התורה לסוף דעתו של אדם, והתחשבה בנימי נפשו הדקות ביותר, אז נוכל להשכיל ולהבין עד כמה מרוממים ונעלים משפטים אלו והחיים המתנהלים על פיהם.
הדין הראשון המובא בפרשה, הוא דינו של עבד עברי. מדובר באדם שנכשל בעוון גניבה. עונשו, כידוע, הוא תשלומי כפל, עונש זה עושה את הגניבה לבלתי משתלמת. ויש להניח שהגנב שיחוייב להחזיר את הגניבה ולשלם כפול בוודאי ימנע מלעשות זאת בעתיד, כי כאשר אין לו ממה לשלם, הוא נמכר לעבד.
לפי החוקים הרווחים בעולם נידון גנב למאסר. לכאורה יש בעונש כזה כדי להרתיע את העבריין מגניבות. אולם המציאות טופחת על פנינו. במקום לחזור למוטב בעקבות הישיבה בכלא, רוב האסירים הולכים ומדרדרים שם. (מן הסתם בבית הסוהר גנב פוגש פושעים ותיקים ומועדים, אשר לא פעם מלמדים אותו בין חומות הכלא שיטות 'מתוחכמות ומשוכללות' של פשע וגניבה. התוצאה היא כשהאסיר משתחרר מהכלא, הוא מלומד יותר בפשע וממשיך לחטוא).
על פי דין תורה אין כלל עונש מאסר על פשעים כאלה. אם אין לגנב כסף כדי לשלם את גניבתו, הוא נמכר למשפחה הגונה. שם הוא ילמד במשך שש שנים דרך ארץ ומידות טובות. אם עד היום לא זכה לבית חם, ויתכן שבגלל זה הלך לגנוב, הרי עתה יקבל יחס מועדף אצל אדוניו החייב לדאוג שיהיה לו טוב עימו.
הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל מצביע בספרו "לב אליהו" על הבחנה דקה מאוד של התורה בכוחות הנפש של האדם. בדין של גנב שטבח או מכר, אומרת התורה: "חמישה בקר ישלחם תחת השור וארבע צאן תחת השה". רש"י מביא את דברי ר' יוחנן בן זכאי: "חס המקום על כבודן של הבריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו".
אין ספק ששופט הדן על פי שכל אנוש היה פוסק כאן בדיוק להיפך. גונב השה הנושאו על כתפו, הרי הוא גנב מועד ואדם גס ובזוי, אשר אינו מתבייש ללכת ברחוב כאשר שה מורכב על כתפיו. לדעת הבריות, אדם שהגיע לשפל כזה, ראוי לעונש כבד יותר מאשר גונב השור אשר אינו מתבזה כל כך. אולם דעת התורה אינה כך. אדרבה, חס המקום על כבוד בריותיו וניכה מגונב השה חמישית מעונשו. מובאת בחשבון הבושה שהיתה לו בנושאו את השה על כתפו בפהרסיא, ולכן הבושה הינה חלק מהעונש.
ונשאל בתמיהה: וכי מי הכריח את הגנב להתבזות? הרי הוא עצמו, בגסותו ובשיפלותו, לקח את הביזיון על כתפיו, ובלבד שיוכל ליהנות מגניבתו. האם הוא חש בזה רגש כל-שהוא של פחיתות כבוד?! לא מיניה ולא מקצתיה! בודאי הולך לו הגנב עם שללו על כתפו, שמח וטוב לב וזמר בפיו על ששיחקה לו השעה, וכל האנשים כאין לנגדו. אם כן מהו המקום להתחשב בבזיונו של הגנב ולנכות חמישית מעונשו?
אלא, ירדה התורה לסוף דעתו של אדם, שכן כל אדם מורכב מגוף ונשמה שהיא חלק אלוק ממעל. בתוך תוכו של אדם שפל זה, נאבקים כוחות החומר עם כוחות הרוח. במעמקי נפשו עדיין חבויים רגשי קלון ואי נוחות. רגשות אלו מעלים סומק סמוי בגנב, לנוכח הקלון של נשיאת השה על הכתף לעיניי בני אדם אשר אינם שותפים לדעותיו הנפסדות. ואם כי הוא אינו מודע להרגשת הבושה, הרי הקב"ה, חוקר לב ובוחן כליות, יודע את אשר בעומקי ללבו וחס על כבוד כל אשר בשם אדם יכונה. וכיון שאליבא דאמת אין הנאתו שלימה, לכן מחשב לו הקב"ה דבר זה בחשבון עונשו, והוא ישלם ארבע צאן תחת שה. מה נפלאה דרכה של התורה ומשפטיה, אשר ירדה למעמקי מעמקים של כוחות הנפש, והוציאה משפט אמת!
עוד נאמר בפרשת משפטים: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כו). מבואר במסכת בבא מציעא (דף לב:) – שיש כאן הלכה מיוחדת של "חמור שונאך". כאשר מזדמנות לאדם שתי מצוות כאחת, מצווה של פריקת בהמה הרובצת תחת משאה, ומצווה של טעינת בהמה שמשאה נפל ממנה, יש להקדים פריקה לטעינה, הואיל ולגבי הבהמה הרובצת תחת משאה, יש עניין של צער בעלי חיים, כי כל זמן שהמשא עליה היא מצטערת. בכל זאת אמרו חז"ל שכאשר הבהמה רובצת שייכת לידיד והבהמה השנייה העומדת להעמסה היא של שונא, יש להקדים טעינה לפריקה. והסיבה לכך: כדי לכוף את יצרו של האדם. ניתן לראות כיצד דין תורה מביא בחשבון גם את הצד החינוכי-מוסרי, ובמקרה הנ"ל מחנכים את האדם לכוף את יצרו ולסייע לשונאו.
ואם בחינוך ומוסר עסקנו, נפנה לדבר נוסף שמעלה פרשת משפטים: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב). נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בעניין: רבי עקיבא אומר שמדובר כאן דווקא באלמנה ויתומים, ורבי ישמעאל סובר שנקט הכתוב אלמנה ויתום הואיל ומצוי לענותם, אך למעשה הכוונה לאסור את עינויו של כל אחד. רש"י נוקט כשיטת רבי ישמעאל: שהזהירה התורה שלא לענות ולצער אף אדם.
במציאות של ימינו ישנם כאלה המזלזלים באיסור זה, ועוקצים הם את הזולת ומתבדחים על חשבונו של אדם אחר מבלי להתחשב בצערו. יתירה מזו – 'המצטיינים' בעקצנות ובדחנות זו נחשבים 'החבר'המנים' ותופסים מקום מכובד בחברה. התורה מזהירה אותנו לא ללכת בעקבותיהם. לפי דעת התורה עלינו להוקיע מעשים כאלה ולא להתחבר אל המענים והמצערים את הזולת.
הקפדת התורה על צער הבריות
בזוהר הקדוש מסופר על אדם צדיק ותלמיד חכם, אשר התגלה אחר פטירתו לרבי שמעון בר יוחאי וסיפר לו שאין מניחים אותו להיכנס למתיבתא דרקיעא. כאשר שאלו רבי שמעון: מדוע? השיב לו: משום שפעם למדו בני החבורה בישיבה, ואחד מהם הרצה דברים בפני שאר בני החבורה. בשלב מסויים ראיתי שהלה עומד לטעות בדבריו, והיה באפשרותי למנוע אותו מטעותו, אך הנחתי לו להמשיך בדבריו ולהגיע לכלל טעות. בגלל מעשה זה מעכבים אותי זה שלושים יום מלהיכנס למתיבתא דרקיעא.
התורה מזהירה אותנו לא לצער את הבריות, לא במעשה ולא בדיבור. דבר זה לכשעצמו דורש מאיתנו זהירות יתירה בכל מעשה ובכל דיבור, לבל ייגרם על ידינו צער לזולת. אולם לא די באזהרות אלו, עדיין צריכים אנו ללמוד מהי מידת הרגישות לצער הנדרשת מאיתנו. זאת נוכל ללמוד מסיפור של דברי חז"ל:
רבי ישמעאל ורבי שמעון היו יוצאים ליהרג. אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא, שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבת אותו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה אם 'ענה תענה' – אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו: ניחמתני רבי.
דוגמא זו מלמדת אותנו שצער הזולת עלול להיגרם לעיתים קרובות גם על ידי בעלי מידות טובות, ולא רק על ידי אדם בעל מידות מושחתות, אשר לא ישית ליבו לצערם של בני אדם. כי די בהיסח דעת או במעט תשומת לב כדי שייגרם צער לאחרים. לפיכך נדרשת מהאדם עבודת זיכוך בתיקון המידות, כדי להעלות את מידת רגישותו כלפי שאר בני אדם, ומתוך כך יפעל את פעולותיו במשנה זהירות, לבל יפגע מהן איש.
לעיתים צער הזולת יכול להיגרם גם על ידי אי-שימת לב הנובעת מתוך כוונה לשם שמים. לעיתים אדם המקבל על עצמו לפקוח עיניו על צעדיו כדי להימנע ממעשים הגורמים צער לזולת, חייב לבדוק תחילה היכן וכיצד הוא עלול להיכשל. כאשר יפשפש במעשיו, עליו לתת תשומת לב מיוחדת לפח שמטמין לנו היצר – צער הנגרם כתוצאה מקיום מצוות ומעשים טובים. השוחד של כוונה לשם שמים מעוור לעיתים את עיני האדם, ומרוב להיטותו לעשות טוב הוא אינו שת ליבו לכך שהמעשה הטוב שלו נעשה על חשבון צערו של הזולת.
להמחשת הדבר, שרטט הגה"צ רבי ישראל מסלנט זצ"ל את התרחיש הבא:
אדם המשכים לאמירת סליחות, כדי להיות זריז במצוות, ותוך כדי הזריזות לדבר המצווה הוא נכשל בכמה עבירות, ואין זה מקרה נדיר. האיש הזריז יקים רעש בקומו. כתוצאה מכך יקיצו משנתם בני הבית, ואולי גם השכנים. לפעמים יש ביניהם חולים ותינוקות, שהוא גורם להם בזה צער ומכאובים. ויש אשר יאיץ "בעוזרת" לקום בעוד לילה להכין לו כוס תה. ואם היא יתומה או אלמנה, כרגיל ברוב המקרים, הרי הוא עובר בזה גם משום "כל אלמנה ויתום לא תענון".
בהיחפזו להגיע לבית הכנסת בזמן, שופך מיודענו מי שופכין למקום שרבים מהלכים בו, ובכך הוא גורם תקלה ברשות הרבים. כאשר הוא יוצא מהבית הוא טורק בחוזקה את דלת הכניסה שהרי אצה לו הדרך, ואז מתעוררים אף שכנים אשר עדיין לא התעוררו מהרעש שהקים בתוך הבית. בבואו לבית הכנסת הוא עלול לא למצוא את "העמוד" שלו במקומו, ואז הוא נוזף בשמש לעיניי הרבים הנמצאים שם. בזה הוא עובר על לשון הרע ומלבין פני חברו ברבים. לפעמים נמצא שהאשם "בנדידת עמודו" הוא דווקא תלמיד חכם שהיה ער כל הלילה והגה בתורה, ובנוזפו בו הוא מצער ומבזה תלמיד חכם. כך מנה הג"צ רבי ישראל מסלנט זצ"ל שבעה לאוין חמורים, שעלול אדם לעבור במקרה זה מבלי להרגיש כלל, ואחרי הכל הוא יהיה שבע רצון מהתלהבותו באמירת 'סליחות' ומהישגיו בתשובה, מבלי לדעת כלל שיצא כל שכרו בהפסדו. הכתוב אומר: "מצוות ה' ברה, מאירת עיניים. יראת ה' טהורה עומדת לעד. משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו" (תהילים כא). וההסבר: מתי מתקיימת מצוות ה' ברה ויראת ה' טהורה? – כאשר "צדקו יחדיו" גם מצד משפטי ה'. כלומר אם אין בהן כל פגם מבחינת דיני המשפטים שבין אדם לחבירו!
התחשבות בצער הזולת שווה כל מחיר
כאשר הקב"ה אמר למשה ללכת למצרים ולהוציא משם את בני ישראל, סירב משה וטען לפניו: "בי ה' שלח נא ביד תשלח" (שמות ד). ואמרו חז"ל: אם סבור אתה שמא עיכב משה שלא רצה ללכת? אין הדבר כך, אלא כמכבד לאחיו אהרן. אמר משה: עד שלא עמדתי, היה אהרן אחי מתנבא להם (לעם ישראל) במצרים שמונים שנה. כל השנים האלה היה אהרן מתנבא ועכשיו אני נכנס לתחומו של אחי, ויהיה מיצר. לכן לא רצה ללכת. אמר לו הקב"ה: לא איכפת לאהרן בדבר הזה, לא די שאינו מיצר אלא עוד שמח. תדע לך שאמר 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו', אינו אומר ושמח בפיו או שמח בלבד, אלא ושמח בליבו.
הסבא מסלבודקא זצ"ל בספרו "אור הצפון" אומר: הקב"ה שולח את משה לגאול את ישראל מעבדות לחירות, להצילם מעבודת פרך קשה המכלה את הגוף והנפש ומעינויים איומים ונוראים, כדי לבחור בהם לממלכת כוהנים וגוי קדוש ולתת להם תורה מן השמים, שהיא עילת חוקות שמים וארץ, ולהכניסם לארץ הבחירה ולהקים בה את בית המקדש, מקום השראת השכינה. ויש איפוא בשליחות זו פיקוח נפש של אומה שלמה, עם הסגולה, וגם מטרת כל הבריאה ותכלית מעשה בראשית. והנה משה רבנו, אוהב ישראל, רעיא מהימנא, המוסר עצמו עליהם ונותן בעדם דמו ונפשו שאומר: "ימות משה ומאה כיוצא בו, ולא תינזק ציפורנו של אחד מהם" (דברים רבה ז, י) –מסרב לקבל עליו את התפקיד הנשגב הזה. למה? משום שהוא חושש שמא יגרום בזה צער לאהרן אחיו. בשעה גדולה זאת, כשעומדת לפני משה משימה כבירה וזכות נצחית נפלאה כזו, והקב"ה מתגלה לפניו באורח פלא ומטיל עליו את המשימה, הוא אינו מתעלם מצער כל שהוא של יחיד ומוותר על שליחותו ויעודו, על כל הישגיו וזכויותיו! – הרי לנו כאן דוגמא נפלאה עד היכן צריכה להגיע ההתחשבות בצער הזולת, באשר האדם נברא בצלם האלוקים והוא חלק אלוק ממעל, וכל הפוגע בו כאילו פוגע בשכינה, כביכול, ועל כך נאמר (סנהדרין נח:) – "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה".
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (ליקו"מ ח"א, ז)
אמרו חז"ל (קידושין לה. בבא קמא טו.) – הושוו אישה לאיש. ובמכילתא נאמר: התלמידים יכולים ללמוד ואינם מבינים – כלומר: אשר תשים לפניהם – שתערוך את הדברים לפניהם כשולחן ערוך.
דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, ולאמונה אפשר להגיע רק על ידי האמת, ולאמת אפשר להגיע רק על ידי התקרבות לצדיקים – לשמוע בקולם וללכת בדרך עצתם, כי על ידי שמקבל האדם את עצת הצדיק נחקקת בו האמת, כמו שכתוב (תהילים נא): "הן אמת חפצת" – כשאדם חפץ באמת, אז: "ובסתום חכמה תודיעני" – כי העצות שמקבלים מהצדיק הם בחינת נישואין וזיווג, ועל כן הושוו איש לאישה. אולם כשמקבלים עצות מרשעים זה בחינת נישואין בטומאה, כמו שנאמר (בראשית ג): "הנחש השיאני" – מלשון נישואין, כי עצות הנחש שקיבלה חוה היו בחינת נישואין, ועל ידי נישואין אלה הטיל בה זוהמא. אולם במעמד הר סיני פסקה זוהמתם של עם ישראל, כי קיבלו את התורה ואז הדבר נעשה להם נישואין בקדושה.
העצה – למה נקראת בחינת נישואין? אמרו חז"ל (ברכות סא.) – כי הכליות יועצות, וכליות הן כלי ההולדה, דהיינו כלי הזרע. נמצא איפוא, כשמקבלים עצה מאדם, מקבלים ממנו, כביכול, זרע – והכל תלוי במדרגתו של האדם – האם רשע או צדיק הוא.
ואיך ינצל האדם מעצת הנחש, דהיינו מנישואין של רשע? – על ידי מצוות ציצית השומרת אותו מפני תאוות הניאוף.
ולכן נאמר:
ואלה – כל מקום שבו נאמר "ואלה", זה בחינת מוסיף – בחינת יוסף הצדיק שהוא סמל שמירת הברית = ציצית.
המשפטים – בחינת 'כולו זרע של אמת', כמו שכתוב (תהילים יט): "משפטי ה' אמת" – כשזוכה האדם להגיע ולקבל את עצת הצדיק, הוא זוכה להגיע לבחינת האמת.
אשר תשים לפניהם – זאת הבחינה של "הושוו אישה לאיש" – כי האיש והאישה הם בחינת התחברות אמת ואמונה ובכך תלויה הגאולה. על כן יכול להיות שהתלמידים לומדים אך לא מבינים, אבל אם עורך לפניהם את הדברים כשולחן ערוך, שזו הגאולה, אז בעתיד יתגלו כל החוכמות כשולחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיה יא): "ומלאה הארץ דעה".
"ויבוא משה בתוך הענן" (ליקו"מ ח"א, נח)
כתוב בזוהר (בראשית לב:): תלת נפקין מחד. חד בתלתא קיימא חד בין תרין. תרין ינקין לחד. חד יניק לכמה סיטרין.
משמעות הדברים: באר, ענן ומַן – כולם חזרו בזכות משה רבנו. ואמרו חז"ל (תענית ט): "ואכחיד שלושת הרועים בירח אחד" – בחודש אחד נפטרו שלושה, ותירצו זאת כך: בעת הסתלקותם של אהרן ומרים נסתלקו הענן והבאר, אולם חזרו בזכות משה. אך כשנסתלק משה רבנו מן העולם בחודש אדר – אז הבאר, הענן והמן נסתלקו אף הם, והיה הדבר כאילו נסתלקו שלושתם (אהרן, מרים ומשה) בחודש אחד, ולכן נאמר בזוהר: תלת נפיק מחד – דהיינו שהבאר הענן והמן היו בשביל אחד – בשביל משה רבנו.
ומשה רבנו – היתה נשמתו כלולה משלושת האבות והיה לו הכח להשפיע את שלושת ההשפעות הנ"ל.
באר מים חיים – זהו אברהם אבינו, מימי החסד – כי אברהם אבינו התחיל לחפור את הבארות.
ענן – זה בחינת יצחק אבינו – "חושך ענן וערפל" – 'ותכהינה עיניו מראות'.
מן – זה בחינת יעקב אבינו – (תהילים עח): "לרעות ביעקב עמו".
משה שהיה כלול משלוש נשמות אבותינו עליו נאמר: וישב משה על הבאר (שמות ב), ויבוא משה בתוך הענן (שמות כד), ויאמר משה אליהם הוא הלחם – שבזכותו אכלו את המן. – בעזרת הכוח שקיבל משלוש בחינות אלו היה יכול להילחם כנגד עמלק ולהכניעו.
"ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך ה' את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך" (ליקו"מ ח"ב, א)
כשקיימת השפעת הנבואה בעולם, על ידי זה נגאלת ונפדית התפילה, כי התפילה היא דבר גבוה מאוד, ובני אדם מזלזלים בה, וכשעומדים להתפלל חפצים הם לפטור אותה מעליהם – ולכן אמרו חז"ל: אלו דברים העומדים ברומו של עולם (התפילה) ובני אדם מזלזלים בהם. אולם על ידי נבואה התפילה נעשית בשלימות, כי התפילה היא בחינת (ישעיה נז): "בורא ניב שפתיים" = נבואה.
כשזוכה האדם לפדות את תפילתו, אז אין הוא צריך כלל לרפואות, כי התפילה היא בחינת (תהילים לג): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" – כלומר התפילה היא דבר ה' שהוא שורש הכל, ועל ידי כך זוכים לקבל את כל הרפואות – על ידי דבר ה' שהיא התפילה. על כן נאמר (שמות כג): "ועבדתם את ה' אלוקיכם" – ועבדתם זוהי עבודת התפילה, ובהמשך: "וברך ה' את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך" – כלומר שרפואה יכולה להיות אפילו על ידי לחם ומים, מכיון שהם מתברכים משורש הכל, שהוא דבר ה', שזו התפילה.
"ורפוא ירפא" (ליקו"מ ח"ב, ג)
אמר רבי אליעזר הגדול לרבי עקיבא: חֵמָה עזה בעולם. (סנהדרין קא) – כי לא היה מי שיוכל להמתיק את הדינים מאחר והיה צריך לעשות פדיון נפש כדי להמתיקם, ולא נמצא.
"ורפוא ירפא" (שמות כא) – משמעו פדיון נפש – כי עיקר רפואתו של האדם היא על ידי פדיון נפש שעל ידו ממתיק את הדין, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ס) – מכאן שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות, כלומר לאחר שאדם עושה פדיון נפש (ע"י נתינת צדקה) ניתנת הרשות לרופא לרפאות אותו. אולם בטרם נעשה הפדיון לא ניתנת לו הרשות למרות הרפואות והתרופות שעושה למען האדם.
"ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים היתם" (ליקו"מ ח"ב, ח)
בראש השנה התפילה היא בחינת דין ומשפט, כי: "המשפט לאלוקים הוא" – ועל ידי זה מוציאים את כל חִיות התפילה שבלעה הסיטרא-אחרא (הטומאה) וינקה מדעתם ומתפילתם של עם ישראל – כלומר שמוציאים את כל המזון שינקה הטומאה בעזרת התפילה שהיא בחינת דין ומשפט הנקראת מטה-עוז, המושלכת אל פיה של הטומאה, והיא בולעת מטה זה וכך מקיאה את כל הקדושה שבלעה.
כשמחזירה הטומאה את קדושת הדעת שבלעה, אז המוח והדעת נעשים בשלמות, וזה בחינת ראש השנה – שהוא תיקון המוח והראש, מכיון שמוציאים מהטומאה את הקדושה, מוציאים ממנה את כל החִיות שספגה בתוכה – ודבר זה הוא בחינת גֵרים. על כן נאמר (שמות כג): "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים היתם" – סופי ראשי תיבות: תשרי, כי על ידי הגֵרים נתגלה הכבוד ומתגלה הנבואה, ועל ידי כך זוכים שהאמונה נתתקנת ונעשית בקדושה ומתבטלות כל האמונות השיקריות.
"וכי ינצו אנשים יחדיו ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה" (ליקו"מ ח"ב, כ)
על ידי המחלוקת שיש בעולם, נעשים מפורסמים קודם זמנם, כלומר כשאדם מתקרב ונכנס לעבודת הבורא, הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד אשר יתפרסם בעולם. אולם על ידי פגם המחלוקת הוא מתפרסם קודם זמנו ונגרם לו היזק והפסד, שנעשה מפורסם קודם זמנו, כמו כן נגרם נזק לדרך עבודתו ולכל מה שהיה רוצה לגלות בעולם, ועל ידי זה גורמים מיתה לבעלי המחלוקת, אולם כשאין הפגם גדול כל-כך נגרמת עניות.
בפסוק (שמות כא): "וכי ינצו אנשים יחדיו ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה" מבואר הסוד מהתורה: כשאדם מתחיל להתקרב ולהיכנס לעבודת הבורא – הדבר הוא בחינת הריון, וצריך הוא להתעלם שם, שזה בחינת עיבור, כי עדיין לא נתגלתה דרך זו בעולם, אלא שהאדם צריך להיכנס אליה ולגלותה, בחינת (משלי ד): "בדרך חוכמה הוריתיך" = הריון. וצריך האדם לשהות ולהתמהמה שם ולחמם עצמו כמו עובר הנמצא במעי אימו, עד אשר יגיע זמנו לצאת לאויר העולם ולגלות את הדרך הזו. אולם כשיוצא טרם זמנו – זה בחינת נֶפֶל – פגם שנעשה על ידי המחלוקת וכך נעשים מפורסמים טרם זמנם כמו נפלים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור