סבא’לה

ישבנו בקרן הרחוב על ספסל העץ. עקבתי אחריה בדריכות.
 
"מה כל כך מרתק באיש ההוא?" שאלתי אותה, אבל היא לא ענתה לי. עיניה הבורקות הסגירו את הסערה שהתחוללה אצלה בפנים.
 
זה הזמן להוכיח חברות אמתית מהי, פשוט לשבת לידה, להיות שם בשבילה, ולעקוב בשקט אחרי המתרחש.
 
זה היה סבא. סבא'לה אחד שישב שם על הספסל ליד איש מבוגר עם כרס קטנה, זקן לבן ומבט רחב בעיניו. הוא הביט בנכדתו בת השנתיים ולא ראה כלום מעבר. כל הרחוב ההומה כמו נמחק. רק הפנים המלאכיות שלה מילאו את כל האופק.
 
"נכדה יקרה שלי, אני אוהב אותך!" אמר לה. כך, בפשטות בכנות ועם הרבה אהבה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
תנו צ'אנס לשלום
סיפור של אהבה ושנאה
מילים  קטנות
 
הוא התנשף מהמאמץ להחזיק אותה על ידיו, אבל לא חשב ולו לרגע קט להוריד אותה מזרועותיו. "אני גאה בך, ילדה יפה שלי!". נראה שהוא באמת מתאמץ לשאת אותה, הזיעה על מצחו נגרה על פניו. אבל זה לא הטריד אותו בכלל.
 
עכשיו זה זמן איכות של סבא ונכדה, טיול של נחת ושמחה.
 
הבטתי בה שוב, בחברה היקרה שלי, אבל היא הייתה מרותקת.
 
"תגידי, מה מעורר בך המחזה הזה?" שאלתי בעדינות, "את נראית כל כך מרותקת".
 
"הוא כל כך דומה לאבא שלי" הפטירה בכאב. "הזקן, העיניים והנשימות, אפילו תנועות הגוף. אבל בעוד שהוא מתענג על נכדתו ומעריך כל רגע במחיצתה, אבא שלי כל כך מרוחק. הילדים שלי, כלומר הנכדים שלו, אותם הוא אפילו לא מזהה ברחוב".
 
דמעה קטנה נראתה בזווית עינה ואנחת כאב פרצה מתוכה.
 
"נכון כל אחד עושה את הבחירות שלו" אמרה פתאום בטון נחוש, "ולפעמים הן שגויות ומפסידים הרבה דברים. וזה עדיין מעבר לכאב ולגעגועים. ופתאום באמצע היום, באמצע שום מקום את רואה מולך סבא דומה, וגם שונה כל כך. ואני רוצה גם! רוצה גם משפחה לילדיי. רוצה שההורים שלי ירוו ממני נחת. אבל זה לא תלוי בי. אין לי שום בחירה בעניין, אין לי אפשרות לגרום לשום דבר. אני מתמודדת עם השאלות הקשות שהילדים שלי שואלים אותי, אם יש להם סבא? אם הוא חי? ואם כן, אז למה לא רואים אותו? מה, הוא לא רוצה לראות אותנו? הוא זוכר בכלל שיש לו ילדה?…"
 
היא שתקה קצת. הדמעות קצת חונקות את הגרון, אפשר להרגיש את זה היטב. אבל היא חזקה, מעדיפה להוציא את מה שיש לה בלב.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
כשאמא  אמרה כן
אהבה, זה מה שצריך
מכתב  לאבא
 
"גם התשובות המתחמקות שאני משיבה לילדים הן כמו מברשת שמנקה את האבק מעל הכאב הישן, את הזמן שעובר ולא מרפה. כלום לא השתנה. זה האבא שבורא עולם בחר בשבילי. זה הסבא שלא מתפקד עבור הנכדים שלו, כמו שבתפקיד אבא הוא לא תפקד עבור הבת שלו. זה סבא שאפילו לא מבין מה הוא מפסיד. הוא לא מכיר את המושג 'נחת'. אין לו הבנה מהו כוחה של משפחה חמה ואוהבת. הוא רואה מולו רק את עצמו, וזה כואב כי אין לי עם מי לדבר. אין למי לפתוח את העיניים".
 
דמעות החלו לשטוף את לחייה, נראה היה שנכנעה להן למרות הרצון לעצור אותן, לחסום אותם מלזרום מהעיניים החוצה.
 
נתתי לה טישו לנגב את הדמעות החמות שעכשיו שוטפות את הלחיים. ופעם ראשונה שהבטתי בה בהערצה. חיבקתי אותה באמת בכל הכוח.
 
מסתבר, שלכל אחד יש סיפור ולא תמיד אנחנו מכירים ויודעים, גם אם אנחנו יכולים להיות חברים טובים וקרובים. לפעמים, צריך איזה מחזה קטן כזה שיוציא החוצה, שישתף אותנו במה שקורה בלב של היקרים והקרובים לנו.
 
"את מדהימה" אמרתי לה עם מבט מעריץ ואוהב. "הצלחת למרות הכל לקים משפחה ובית לתפארת. לא עשית 'העתק/הדבק' ממה שקיבלת בבית שלך. את לא משחזרת את הנתונים של ההורות הלקויה של הורייך, ומן הסתם גרמה חוסר בילדות שחווית. למרות שלא קיבלת אהבה, הערכה וביטחון, את מעניקה אותם ברוחב לב לילדייך".
 
שתקנו קצת. נתתי לה להפנים את מה שאני אומרת.
 
"זה לא ברור בכלל, זה לא מובן מאליו" המשכתי. "זה נס! זה באמת נס! את ראויה להערכה, את מלכה מנצחת!" אמרתי לה. בזווית הפה ראיתי את החיוך המקסים שלה.
 
"ואולי", חשבתי לעצמי בקול, "המחזה שראינו עכשיו אומנם צבט לך בלב, אבל גם ניער אותך והעמיד מולך מראה. כן, שתראי לא הגעת היום! שתראי איפה היית ואיפה את היום! לא ויתרת. רק צמחת. גדלת. נכון, זה כואב וחסר לך, אבל זה הניצחון. יש פה ניצחון גדול שאסור לך לפספס אותו".
 
ישבנו בשקט עוד כמה דקות, אבל הפעם עם חיוך על הפנים.
 
"ואת יודעת מה עוד צריך לעשות?" הפניתי אליה את שאלת השאלות. היא הסתכלה עלי וביקשה לדעת מה התשובה. "צריך לדעת לברך ולהודות על מה שיש, אבל גם על מה שאין".
 
זאת הייתה התשובה שלי אליה. תשובה שהשאירה את שתינו יושבות על הספסל, חושבות, תוהות ומחייכות.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת  במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com