סבתא פסיכו

לפעמים, אבל רק לפעמים, אני חושבת שאני לא שפויה.

לא מזמן בעלי נסע לחו"ל למשך שבועיים, ואני נשארתי בודדה וגלמודה לטפל בחמשת הילדים. וזה מה זה היה קל. בלי לחץ. בלי צרחות. שום מטאטא לא עף (אני, לא הילדים), אף עב"ם לא עף לנו מעל לראש (הילדים, לא אני). גם לא היו האיומים השגרתיים שלי שאני בורחת למלון ריץ קרלטון לחופשת חירום בת יומיים. באופן כללי, זה היה קל-שמל.

האמת, שעד היום אני לא מבינה למה הרגשתי שחלפו עשר שנים בשבועיים האלה. אולי בגלל החום?

וכדי להוסיף עונש על עונש, הבטחתי לילדים שאקח אותם לטיול ג-ד-ו-ל כשאבא יהיה אי שם על יבשת אמריקה. אתם מתארים לעצמכם איזה נודניקים הם היו? כמה תזכורות קיבלתי על אותה הבטחה? כל יום דחיתי את קיומה ליום הבא כי: 1 – הייתי מאוד, אבל מאוד, עייפה. ו-2 – הם לא התנהגו יפה באותו יום. בסדר, זאת הצהרה.

בסופו של דבר השבוע השני הגיע ועדיין לא לקחתי אותם לטיול המובטח. נדחקתי איכשהו לפינה, אז נכנעתי. אמרתי להם שמחר נלך לגן החיות. הם קפצו מרוב אושר, אבל לי בראש הייתה רק תמונה אחת – איך, ריבונו של עולם, אני סוחבת חמישה ילדים ועגלה כפולה, בקבוקי מים, טיטולים, אוכל, בלה בלה בלה ועוד מלא דברים בהרים התלולים של ירושלים?!? גן החיות בהחלט מקום יפה ואפילו מקום שחייבים לבקר בו, רק תהיו מוכנים לעובדה שלמחרת אתם מותשים ועייפים.

מאמרים נוספים בנושא:

סרן שמועתי

הם לא מעריכים אותי

זה בוחן פתע!

פארטי טיים

מי הכי מסכן?

והנה עוד קצת שמן להתרגשות, החלטתי לקחת את הילדים ברכבת כי היא עוצרת ממש ליד גן החיות. וחוץ מזה, ממש לא התאים לי לנהוג בתוך עיר (אנחנו גרים בבית שמש) שאני לא כל כך בקיאה בדרכיה, סיבוביה ופניותיה, ובעיקר לא סובלת שבלי שום הודעה מוקדמת אני מוצאת את עצמי בדרך ללא מוצא…

בסדר.

באותו בוקר אף אחד לא היה מוכן בזמן (אני) ולתחנת הרכבת הגענו שש דקות לפני שהרכבת עזבה את הרציף. כשנכנסתי לחניון הקטן במקום, הבנתי מהר מאוד שאף מקום חניה לא חיכה לי. האופציה השנייה הייתה בחניון שנמצא בסוף העולם, זה הקרוב לקניון המקומי. הפאניקה התחילה להשתלט עלי. אבל סוף סוף מצאתי מקום להחנות את הרכב. הוצאתי את הילדים עם העגלה הכפולה, התיקים, האוכל, הטיטולים, בקבוקי השתייה, בלה בלה בלה ועוד מלא דברים… אם ראיתם את הסרט "שכחו אותי בבית" אז אתם בוודאי זוכרים את הסצנה שהם יצאו משדה התעופה… יווו, איזה בלגאן.

ובנוסף לכל זה, היה חם ומאוד. לא יודעת כמה ליטרים של נוזלים איבדתי רק מהריצה מהרכב לרכבת. נס. נדמה לי שחווינו קפיצת הדרך והספקנו להגיע בזמן לרכבת. (ניסים, אמרתי?)

ברגע שהתיישבנו ברכבת, הדופק שלי חזר לקצב הטבעי שלו ואני כמעט נרגעתי… עד שהתינוק החליט שהוא רוצה לטפס על השולחן ולהסתכל על הנוף שנשקף מהחלון. אפשרתי לו תוך שאני תופסת אותו שחלילה לא ייפול, אבל הסדרן המעצבן בא ואמר לי להוריד אותו. 'רוצה לטפל בתינוק?' היה לי על קצה הלשון. באמת, מה התפקיד שלו בכלל? גם אני יכולה ללכת הלוך וחזור ברכבת ולעצבן אנשים וגם לקבל על זה כסף…

אז הילד היה אצלי בידיים. קמתי מהמקום כדי להרגיע אותו תוך כדי הליכה באזור המושבים שלנו, מנסה לא ליפול בגלל הפניות והסיבובים שבדרך, מה שהרגיש כמו רכבת הרים. בסופו של דבר, אחרי 45 דקות של כיף טהור, הקול אמר לי שהגענו לתחנה של גן החיות. לא, לא הקול שבראש שלי, מצחיקים… כינסתי את כולנו – הילדים ואני, ועמדנו ליד הדלת, מחכים שהיא תיפתח. לידנו עמדה זקנה חביבה עם הנכדה שלה שהייתה צריכה לרדת איתנו בתחנה. היא הייתה מה זה מתוקה, סבתא כזו, אמרה לילדים שלי בקול של מרי פופינס הישראלית להחזיק ידיים. זה הרגיש לי כמו סבתא שלי, רק יותר מתוקה. נשבעת לכם, כמעט שחיבקתי אותה.

עמדנו כולנו ביחד מחכים שהרכבת סוף סוף תעצור. כשהיא עצרה, הציפייה התעצמה יותר, חיכינו שדלתות הקסם יפתחו. אבל הן לא. הדבר הבא שקרה היה רכבת נוסעת ואנחנו עדיין בתוכה. מ-ה-?-!-? חשבתי שאני אולי חולמת. מה חולמת? סיוט מזעזע. לאן הרכבת נוסעת? למה היא לא עצרה? OMG אני עומדת להשתגע…

הסדרן המעצבן פתאום הופיע ואמר לנו שהתחנה הבאה היא האחרונה ואנחנו נצטרך לרדת שם. רציתי לבכות. לא היה לי שמץ של מושג לאן אנחנו נוסעים ואיך חוזרים. הוא אמר לי, אולי כדי להרגיע אותי, שנלך למנהל התחנה ונדבר איתו. הילדים השתגעו, אבל לא כמו סבתא פסיכו!

אולי גם זה יעניין אתכם:

לכעס יש מחיר

הכעס – היועץ הרע

אמא חיילת

ילדי עץ הבמבוק

אמא עם מילה

תוך שנייה הסבתא החביבה הפכה ממרי פופינס לילדה מהסרט המפחיד "מגרש השדים". ועד שהגענו לחדר של מנהל התחנה היא הייתה ממש, אבל ממש, עצבנית. היא רעדה. צעקה על הקטר, על מנהל התחנה ועל הסדרן המעצבן. חשבתי שהראש שלה עומד להסתובב כמו הילדה מהסרט. אש פרצה לה מהפה, לפחות כך זה היה נראה. האמת, המחזה היה קצת מצחיק, איך שהיא התעצבנה בצורה מפחידה כזו. אני יודעת, זה נשמע סדיסטי. מצטערת.

מנהל התחנה אמר שאנחנו יכולים ללכת לגן החיות, הליכה של רבע שעה. או, שאנחנו יכולים לחכות לרכבת הבאה, וזה יקרה בעוד שעה. החלטנו להמתין לרכבת הבאה. ממש לא התחשק לי ללכת יותר ממה שהלכתי היום, יותר ממה שהכרחי, במיוחד כשבחוץ חום אימים.

במקרה (או שלא) הנה שני דברים מוזרים שהבנתי: דבר ראשון, התברר (אחרי שסבתא פסיכו שחררה קיטור מבהיל) שהדלתות לא נפתחות באופן אוטומטי בכל תחנה. יש כפתור סודי כזה, לא לוחשים לו ולא מדברים איתו, פשוט לוחצים עליו ואז – בלי שום הוקוס ופוקוס – הדלתות נפתחות. אבל למה לכל הרוחות אין שלט לידו האומר ש"צריך ללחוץ על הכפתור כדי שהדלתות יפתחו"?!? זה מסביר את ההיגיון שמאחורי העצבים (של סבתא, לא שלי). דבר שני, הרכבת לה חיכינו היא אותה רכבת עם אותו נהג שעמד שם במשך שעה!

אני משתמשת בכדורים?!

אבל ילדים כמו ילדים הם היו שמחים מכל הבלגאן הזה. נתתי להם צ'יפסים ושתייה להעביר את הזמן. כשישבנו על הרצפה וחיכינו (מה ציפיתם שיהיו ספסלי המתנה? השתגעתם?) הבן הבכור שלי אמר לי שהאנשים שסבתא פסיכו צרחה עליהם צחקו מאחורי גבה כשיצאה מהמשרד של המנהל.

אמממ… אם אתם שואלים אותי, זה מהדברים שמציתים את הניצוץ בעיניי, בעצם שניים. הראשון, זה נכון. לצאת מהכלים (כשפתאום אתה לא מבין מה קורה לראש) זה משהו מאוד מטופש, וחבל. תודה לא-ל שזה קורה לי רק בבית. השני, הקב"ה עשה לנו, אחרי שבחנו את העניין לעומק, טובה גדולה מאוד. השעה הייתה 12:15 כשהיינו אמורים לרדת בתחנה ליד גן החיות. זה אומר שהיינו מתחילים את צעדת תצוגות החיות בשעה הכי חמה של היום. אז הקב"ה שם אותנו בתחנה עוד שעה, להירגע, לנוח כי אולי יהיה קצת יותר נעים. לא יודעת איך מעלה אחת פחות תעשה את ההבדל אבל אהבתי את התיאוריה שלי, ואני דבקה בה.

אתם מבינים מהסיפור המצחיק הזה, שאם מסתכלים על הכל כולל הכל באמונה, חוסכים טונות של עצבים, לחץ והרבה מאוד צער. לא צריך להיראות כמו סבתא פסיכו.

נ.ב. לא תאמינו, אבל כמעט שפספסנו את הרכבת בגלל אותו כפתור מטופש שצריך ללחוץ עליו כדי שהדלתות יפתחו!…