סיפור של שתי חברות

היא 'שברה' הכל ואמרה לי שהיא שמחה מאוד בחייה הקודמים, בחיי החופש, בחיים של העולם הלא יהודי אליו נמשכה תמיד. ושיום אחד, אולי היא תעבור לגור באיטליה.

5 דק' קריאה

יעל קרני

פורסם בתאריך 05.04.21

אחד הסיפורים המועדפים עלי הוא "מעשה מחכם ותם" של רבי נחמן מברסלב (מתוך סיפורי המעשיות שכתב). קראתי אותו כמה פעמים וכל פעם אני מקבלת ממנו דברים חדשים. אך לא מזמן, ספר שמפרש את סיפור המעשייה הזה בצורה מדהימה וניתן לרכישה (בחנויות הספרים ובאתר ברסלב ישראל) – בגן החכמה של הרב שלום ארוש הפליא אותי עם הסבריו.
 
רבי נחמן, והרב שלום ארוש בספרו, מדגישים שוב ושוב שהשכל הוא אכן כלי יקר וחשוב בחייו של האדם, בעיקר בעבודת השם שלו, אבל התמימות והפשיטות הם הדרך העדיפה בחיים (וכשרבי נחמן מדבר על פשיטות ותמימות הוא לא מתכוון לנאיביות ולהיות פתי מאמין. ממש לא. על זה הוא כותב במפורש בספרו ליקוטי מוהר"ן ומזהיר מזה כמה פעמים. אלא, פשיטות ותמימות – שאדם שלם עם הנהגת הבורא איתו). וכמובן, אין זה אומר שאדם לא אמור להשתמש בשכל שלו, אדרבה – הוא נחוץ ללימוד התורה וההלכות, ספרי מוסר וכדומה. אבל במקום בו נגמר השכל, המקום בו איננו מבינים עוד, במיוחד כשמדובר בלנסות להבין את דרכו של הבורא, או מה שכולנו מכירים כ"חשבונות שמים" – אז עדיף באמת לצעוד בשביל התמימות והפשיטות, שהרי מי יכול להבין את דרכיו של השם? בכל אופן, כוח השכל הוא מאוד חשוב ועצום, אבל כל זמן שהוא הכוח היחיד ואמונה לא מצטרפת אליו ומובילה אותנו לרצון הבורא, אפשר בקלות לאבד את השליטה ולגרום לעצמנו נזקים איומים – ברגש, בשכל ואפילו בכפירה נוראה.
 
פעם שמעתי שיעור מרב של ישיבה לבעלי תשובה – שרוב החבר'ה האקדמאים המצטיינים, והיום בעלי תשובה שלומדים שם, הם אנשים חכמים שהיו שותפים בעבר לויכוחים שכל מטרתם הייתה להפריך את התורה ולערער עליה. ויכוחים, כך טענו הסטודנטים בהמשך, שרובם היו נטולי כל היגיון…
 
אני לא חושבת שחוויתי את דבריו של רבי נחמן מברסלב חזק כמו בדוגמה שקיבלתי מחברה יקרה, לה אקרה גלית. גלית נולדה בדרום אמריקה ועברה לגור בארצות הברית יחד עם אימה. גלית היא בחורה מדהימה, אדיבה, חכמה בצורה יוצאת מן הכלל, פעילה ומאוד יצירתית. היא תמיד חשבה שהיא יהודיה, למרות שאימה היא תוצר של נישואי תערובת מכמה דורות אחורנית. ככל שהתעניינה באורח החיים היהודי, היא החליטה שהגיע הזמן לברר את נושא היהדות שלה לעומק. אבל כשאין כתובה או שום סימן למשהו יהודי מצד אימה, וככל שהחיפושים בנושא נמשכו – וגם כשבית הדין נרתם לאיתור המסמכים הדרושים אך ללא הצלחה – גלית הסכימה, אם כי לא בלב שלם, לעבור את תהליך הגיור.
 
באותו זמן עבדתי בארגון לקירוב יהודים והוצע לי, בגלל ההכרות שלי עם גלית, ללוות אותה בלימוד השפה העברית. אתם מתארים מה זה עשה לחברות המקסימה שלנו, רק הוסיף לה ולקח אותה עוד כמה צעדים קדימה. וגם בשביל גלית, הייתה זו התקדמות אדירה, צעדים נוספים לקראת היותה יהודיה במלוא מובן המילה.
 
אבל היו גם את אותם רגעים מוזרים בהם קלטתי סדקים בשריון המחויבות. איך? למשל, במפגשים השבועיים שלנו ללימוד השפה העברית. גלית הגיעה תמיד 10 דקות אחרי, למרות שגרה בצד השני של הרחוב (מרחק הליכה של דקות ספורות בלבד ממקום המפגש). נראה שזה הציק לה, למרות שהצליחה ללמוד את השפה יחסית בקלות. נראה היה שהיא כביכול מתנגדת. הנחתי לזה, לא נתתי להרגשה הזו להפריע, אולי זה באמת קשה לעבור את התהליך הזה, מי יודע? אבל הספקות המשיכו לנדנד לי שם בפנים.
 
והיו את אותן פעמים שפרצי זעם קטנים הפריעו לאווירה השלווה. העובדה שבית הדין מבקש ממנה לעבור את התהליך הזה כשלדעתה היא יהודיה ללא שום עוררין הציקה לה. ובכלל, היא כבר הייתה לחוצה להיות אחרי ולגמור עם כל 'העסק הזה' כדבריה. גם את הספקות האלה הנחתי בצד. יכולתי להבין את הנקודה ממנה היא באה, רגשות מעורבים נראו לי הגיוניים לחלוטין.
 
ואז, במשך כמה חודשים היא פשוט לא הגיעה למפגשים והתירוץ שלה היה "סליחה יעל, אבל לא הרגשתי טוב".
 
ובסוף זה הגיע. החלטתי לשאול אותה אם ישנה בעיה, ואם כן – מהי? האם היא מתחרטת? כי אם כן אז זה בסדר, מותר לה. היא עדיין לא התגיירה.
 
"לא, מה פתאום. אם יש משהו שאני מאוד רוצה זה להתגייר".
 
ואז, היא חזרה למסלול.
 
אחת העובדות בארגון שאלה אותי בתמיהה למה גלית עושה מזה כזה עניין, היא כבר יכולה להיות בעיצומו של התהליך ולעבור אותו. האמת, גם אני לא הבנתי.
 
גלית פעלה במרץ רב לקראת השלמת הגיור. היא הכשירה את הבית, הבינה היטב את ההלכות, התפללה בהתלהבות (לפחות כלפי חוץ), הגיעה לשיעורים, נהנתה מהכל. נראה לי שהיא כבר מתחילה להיות יותר דתייה ממני… הלימוד המשותף הוביל את שתינו להכיר את רבי נחמן מברסלב ואת ספריו, ולהתעמק בהם.
 
נראה שהכל מאיר ומחייך לה. החיים היפים?
 
לפחות לזמן מה.
 
אולי זו תגובה שבאה אחרי הלחץ של השנה שחלפה, חשבתי לעצמי. אולי האירוסין שבוטלו. אולי התערבות לא רצויה של אנשים מבית אימה הלא יהודיה, ואולי זה לראות מקרוב מה הגלות עושה לנשמה של יהודי שעדיין לא הייתה שלמה עם עצמה. גלית החלה לסבול מאלרגיות. היא טענה שזה כתוצאה ממה שעבר עליה בחודשים האחרונים.
 
ריחמתי עליה.
 
ואז נפרמו הקשרים.
 
עדיין לא היה ברור ומובן מה קורה, ולמרות שעבדתי על מידת האמונה שלי במידה מסוימת, ויכולתי להתאים את מה שאני חווה בחיים עם אמונה, לא הייתה לי ההבנה העמוקה והניסיון שחשבתי שהשגתי באותה תקופה. ברור שלא הייתה לנו גישה נכונה לגן האמונה.
 
זה התחיל עם "אני לא מדברת איתו (עם בורא עולם) יותר".
 
לא ידעתי מה לומר לגלית אחרי שהיא אמרה את זה. אולי היא מצוברחת, אולי עצבנית, אולי מאוכזבת ממשהו. אבל בהמשך, התברר שהיא באמת התכוונה לזה.
 
ואז החלק החיצוני השתנה. המכנסיים חזרו להיות חלק ממלתחת הבגדים שלה. טוב, היא שומרת שבת, כשרות, היא מנסה למצוא את עצמה. "אולי את צריכה קהילה אחרת, משהו שידבר אליך יותר", שאלתי.
 
ואז גם השבת כבר לא נשמרה.
 
"אל תדאגי יעל, תמיד אשמור על כשרות המאכלים".
 
במבט לאחור, זה היה מעניין לראות איך גלית ארגנה את "הבריחה" שלה מה"מאסר" של חיי תורה. מעניין היה לראות איך היא חתכה את הקשר עם בורא עולם. כמובן, זה הגיוני, כי בהתחלה זה צריך להיות משהו מבפנים, בדרך החשיבה, ואז להשתחרר מזה גם באופן מעשי – מקיום המצוות. ובהמשך, אפילו להיות "ברוגז" עם השם. ומעניין עוד יותר לדעת כשהיא חשבה שאם היא לא מדברת עם בורא עולם, הוא כנראה לא ישים לב למה שקורה איתה…
 
היא 'שברה' הכל ואמרה לי שהיא שמחה מאוד בחייה – בחיים הקודמים, בחיי החופש, החיים בעולם הלא יהודי אליו נמשכה תמיד. ולפעמים, אמרה לי שהמאבק הוא תמידי – בין חיי תורה לחייה הלא יהודיים. "ואת יודעת, יעל, אני באמת חושבת שיום אחד אעבור לגור באיטליה".
 
"גלית, האם זו היית את באמת כל הזמן?"
 
מה הפלא, רבי נחמן מברסלב הרי מלמד בדיוק איך מגדירים את חופש הבחירה: תרצה תעשה, לא תרצה לא תעשה. כן, יש לנו את הבחירה לבחור את הדבר הלא נכון. אמרתי לגלית שכל מה שהיא סימנה כמטרות בחייה הם עכשיו דברים שטחיים ומאוד ארעיים. אבל לא נראה לי שהיא הבינה על מה אני מדברת.
 
"אולי יום אחד אחזור לחיי התורה", אמרה.
 
עברו כמה שנים. גלית ואני עדיין בקשר. כן, זה קשה לי. אני לא באמת יודעת על מה אני יכולה לדבר איתה. המפגשים בינינו פחתו. וכשזה קורה, היא לא מפסיקה לומר לי עד כמה היא מתגעגעת לחיים של תורה ומצוות. יום אחד אמרתי לה. "למה את מתכוונת, גלית? הרי זה רק עניין של שכל". היא הסתכלה עלי עם מבט ספקני. "כמובן. שזה רק שכל. כי מה זה כבר יכול להיות?"
 
באותה שיחה הייתה מונחת התשובה. כן, זה רק השכל. היא באמת לא הבינה את המושג אמונה לעומק ומה הוא אומר באמת. היא לא הצליחה להפנים שבורא עולם 'דאג' לכך שהיא לא תמצא את הכתובה או כל מסמך שחיפשה לפני שהתגיירה. היא לא יכלה להבין ולהפנים שהניסיונות והמבחנים שלה בחיים עוצבו בצורה מדויקת כדי לקרב אותה לבורא עולם. אבל היא רצתה שהדברים יתנהלו לפי איך שהיא חושבת, לפי איך שהיא רואה ורוצה שהם יקרו. למה? כי בעולם שלה היא יותר חשובה מבורא עולם. השכל גבר על האמונה. רק שגלית שכחה משהו מאוד חשוב – ששכל האמונה הוא הרבה יותר גבוה ומיוחד מהשכל הפשוט שאנחנו מכירים. גלית, אני מקווה שיום אחד, בעזרתו של הבורא, תלמדי קצת ענווה, שתדעי להיות תמימה (=שלמה) עם בורא עולם.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. פקר

ז' שבט התשע"ח

1/23/2018

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה