פרשת השבוע שמיני – סל החינוך
פרשת שמיני: יש שני דברים חשובים שצריך לשים לב אליהם: הנחישות של ההורה והכבוד. איך זה מתקשר לפרשת השבוע וחינוך הילדים? הרב מנחם אזולאי מסביר.
פרשת שמיני
נדב ואביהוא וחינוך הילדים
אסון נורא אירע ביום השמחה הגדול של חנוכת המשכן. השמחה הגדולה על השראת השכינה הושבתה כאשר שני בני אהרן, נדב ואביהוא, נלקחו בחטף. צדיקים היו שניהם ובשורת מיתתם השרתה אבל כבד בעם. אם שלטה מידת הדין ביום כה גדול, והושבתה שמחת השראת השכינה, בודאי שיש כאן לימוד גדול, לקח חשוב, אז ולדורות. מה בעצם עשו נדב ואביהוא בני אהרן הקדושים?
אומר רבי נתן: "שלא היו נשואים נשים, דהיינו שלא רצו להשתדל לעסוק בישוב העולם, להשאיר דעתם הנורא למטה, כי סברו שצריכין להיות רק למעלה" (הלכות גילוח, ד, טז).
לישא אישה ולהוליד ילדים זה להיות גם למטה. בתוך הצמצומים, קשיי פרנסה, צער גידול בנים, חינוכם וכו', משום שרק כך האדם יכול להגיע לתכלית שלו. להיות אדם שלם.
מהו חינוך ילדים?
אהבה וגבולות – זהו הסוד של החינוך. מחד, הרבה חום ואהבה משום שכך בונים את בטחונו העצמי, את הדימוי החיובי שיש לילד על עצמו. אם אוהבים אותי, סימן שאני טוב, שאני ראוי ליחס הזה. ומאידך, גבולות. זה מותר וזה אסור, אחרת מגיעים, חלילה, להפקרות.
צריך לשים לב לשני דברים: האחד – הילד צריך לקלוט את הנחישות של ההורה משום שישנם דברים שעליהם אי אפשר להתפשר. והשני – כבוד. להסביר, להשתמש בלשון בקשה, לא בכוחניות. לא לתת לילד את ההרגשה שאני החזק ולכן אני המחליט. לכבד אותו. הוא בן אדם קטן. גם אני נחוש דעתי, אני יכול להעביר את המסר שאכפת לי ממנו. להודות לו על מעשים שהוא עושה, לדבר איתו בגובה העיניים שלו.
לזרום – לא להתערב בכל דבר שהוא עושה. זו לא אדישות אלא שיטה בחינוך עם מסר של 'אתה יכול להסתדר לבד' (כשצריך כמובן) משום שזהו מסר טוב לחיים.
להתייחס כמו אל גדול – לתת לו להתנסות, גם אם זה כרוך מעט בלכלוך ו"בלגאן" בבית. לסייע במטלות הבית. ללמד אותו להתפלל, להתבודד – כל ילד ורמתו. גם אם בתחילה זה נראה מעט חיצוני, בהמשך זה יהפוך למשהו פנימי.
כמה שפחות מחוץ לבית – הרחוב הוא מקום מועד לפורענות. ברחוב נמצאת תרבות רחוב, ואילו הבית הוא מקום קדושה, לכן חשוב מאוד ליצור אוירה טובה בבית שתיתן לילד יותר חשק ורצון לשהות בבית ולספוג ממנו את הטוב.
נועם והתלהבות – כשילד חי בבית את ההתלהבות של הוריו לפני כל חג ושבת, את הנועם שיש להם בעבודת ה', את השמחה, החיות, אזי הוא לומד שזה תענוג גדול לעבוד את ה'. לשתף אותו בהכנות, לגרום לו כיסופים, להתלהב לידו, להתפעל מכל השגחה פרטית שנזדמנה לנו וכן הלאה. (באור פני מלך חיים).
99% תפילה, ואחוז אחד דוגמא אישית – הרב שלום ארוש שליט"א אומר בספרו "בגן האמונה": "קיבלתי מרבי ומורי הרב אליעזר ברלנד שליט"א שחינוך הילדים תלוי תשעים ותשע אחוז בתפילה ואחוז אחד בדוגמא אישית". לכן ראוי להשקיע זמן מסויים כל יום ולהתפלל עם הילדים.
דוגמא אישית – כלל זה בא לסבר את האוזן ולהדגיש את חשיבות התפילה, אולם אי אפשר להתעלם מחשיבותה של הדוגמא האישית משום שהיא מהווה חלק גדול בחינוך הילדים ומודל חיקוי רב עוצמה אצל הילדים.
מספרים על זוג שהגיע אל ה"חפץ חיים" וביקשו שיברך אותם בילדים צדיקים. אמר להם: הייתם צריכים לבוא אלי לפני עשרים שנה, כי אז הייתי מברך ומדריך אתכם איך לחנך את עצמכם.
הילד מחקה את הוריו. הוא מרגיש מתי ההורה אומר דבר מסויים ומתכוון באמת לאותו דבר, ומתי הוא אומר דבר אך זה מן הפה אל החוץ. לכן חשוב לתת דוגמא אישית בונה וחיובית לילד כדי שנזכה לחנכם כראוי. ועיקר החינוך מתחיל בחינוך ההורים.
הילדים הם המראה של האדם – בכל חסרון שרואה האדם בילדיו הוא מבין שהקב"ה מראה לו מה הוא צריך לתקן בעצמו. רק כאשר האדם מתקן אצלו בפנימיותו את הדבר שבגללו הוא סובל מהילדים, אזי הוא עשה טיפול שורש, ויראה כיצד הבעיה נעלמת. ("בגן האמונה").
עוד ברחם – חינוך הילד מתחיל עוד כשהוא ברחם אימו. המחשבות, הרצונות, התפילות של האם משפיעים על הילד. חנה (על שמואל בנה): "אל הנער הזה התפללתי". בת שבע רצתה שבנה יבנה את בית המקדש, לעומת אמהות אחרות שרצו לבניהן את המלוכה. היא התפללה וזכתה, לכן נקראת אם שלמה.
עד גיל חמש הילד פתוח לקבל. הוא עדיין בהתהוות, יש בו רצון להיות טוב, לעשות טוב. צריך רק לומר לו, לדבר איתו, לא רק במחשבות ורצונות ותפילות, אלא לדבר ממש אל הילד כבר בהיותו ברחם אימו. (הרב ברלנד שליט"א).
הכרת תודה – זה הצלחה בחינוך. ילד שלומד להכיר תודה הוא ילד שהצליחו בחינוכו. הורים שמכירים תודה בבית אחד לשני ולאחרים מחנכים את ילדם להכרת הטוב.
להתרכז בטוב – לא להתעסק עם הרע כל הזמן, לנסות ולהתרכז בטוב, והרע יעלם מעצמו.
דיבורי אמונה – חשוב מאוד לומר דברי אמונה וחיזוק בבית. להתפעל מכל השגחה. להרבות בהודאה לה' יתברך, לברך בקול רם ובכוונה, ועל ידי זה לחזק אצל הילד את האמונה והבטחון בה' יתברך.
החלוקה בחינוך הילדים – רוב החינוך, כידוע, מגיע מהאמא משום שרוב הזמן הילד נמצא איתה. היא מהווה עבורו דוגמא אישית בתפילותיה, ברצונותיה ובעבודת ה' שלה, לכן צריך לדעת זאת ולהעריך ולהודות לה על כך.
הוי לומד מכל אדם
נאמר בפרשה: "ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרן". אומר רש"י: "בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס". כלומר, הכעס היה בעצם מכוון לאהרן עצמו. וכשהתחיל אהרן הכהן להסביר את עצמו, התקבלו הדברים מיד על ליבו של משה רבינו ע"ה, "וייטב בעיניו". אומר רש"י: "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". משה רבינו, אדון הנביאים, בחיר הבריאה, איש האלוקים, אף על פי שלפני כמה דקות כעס וקצף, בכל זאת כשהבין שאהרן צודק מיד הודה. זהו האדם השלם שיודע להודות, וכבר אמר דוד המלך ע"ה: "מכל מלמדי השכלתי".
ענוה וצניעות – זה הסוד של החיים. אני לא מלאך ואינני צריך להוכיח שום דבר. מותר לי להגיד 'אני לא יודע'. מותר לי להגיד טעיתי. ראוי לי לבקש סליחה כשפגעתי חלילה באדם אחר, וכבר אמר רבינו הקדוש: "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן". וכשאומרים לי "אתה לא בסדר" אני לא נלחץ, אני אפילו שמח שהרי רק ה' יתברך ואני יודעים שאני הרבה יותר "לא בסדר" ממה שחושבים עלי. שתיקה שווה זהב. עיקר התשובה, אומר רבינו הקדוש, היא שישמע בזיונו ידום וישתוק.
שני בניו של אהרן נשרפים ומתים, ומהי תגובת אהרן? "וידום אהרן". כתב רש"י, שקיבל שכר על שתיקתו, שנתייחד עמו הדיבור שנאמר לו לבדו פרשת שתויי יין. וכאן הודיע מעלת אהרן, שהרי עצם שתיקתו של אהרן במות שני בניו אינה מוכיחה בעליל שהוא הצדיק עליו את הדין בלב שלם, הרי אפשר לומר שאהרן שתק אז מתוך תחושה של חוסר אונים מול גזרת ה' אך בליבו חש צער ותרעומת על האסון הכבד שפקד אותו. לכן מדגיש כאן רש"י ששתיקת אהרן היתה מתוך צידוק הדין של הבורא וקבלת ייסורים באהבה ובלב שלם. והוכחה לדבר – שבסמוך לכך נתייחד הדיבור עם אהרן ונאמרה לו לבדו פרשת שתויי היין, ואילו היה אהרן שרוי בצער אותה שעה, לא היה זוכה לגילוי השכינה, כי "אין שכינה שורה מתוך עצבות" (צרור המור).
השתיקה – ערכה רב, בעזרתה אפשר לקבל תשובות רבות על קושויות שעולות בתוך הלב. אדם קולני שמדבר ללא הפסקה נדחה על ידי הסובבים אותו. לכל אדם קצובות מספר מילים במשך כל חייו, לכן ראוי לשמור על כל מילה.
שמחה
נדב ואביהוא לא רצו לישא אישה משום שהיו אנשים גדולים, צדיקים קדושים, ורצו לדבוק בה' יתברך בשמחה גדולה מאוד תמיד ולא רצו לצאת לחוץ לפי שעה, אל היגון והאנחה, להכניסם לתוך השמחה, שזהו בחינת המצוה לישא אישה כנ"ל (כדי לברר ולהפוך היגון והאנחה הנאחז באישה לשמחה). אבל פגעו בזה, כי אין שלמות הקדושה והשמחה כי אם על ידי זה דייקא (לצרף את היגון למעגל השמחה), לכן נענשו על ידי הקטורת המשמחת לב, שהיא אותה בחינה של חתונה, של זיווג בקדושה, של הפיכת היגון והאנחה לשמחה.
זהו שכל גבוה, להפוך את היגון לשמחה, לצרף אותו למעגל. לעשות ממר מתוק, כי יש מר בחיים, יש מרור. "זכני להצטרף למעגלי השמחה התמידיים". כולם רוצים את מעגלי השמחה. כל מה שחסר לנו הוא להגיע לשמחה. אשרי מי שזכה לשמחה תמידית בלי כל קשר למה שעדיין חסר לו.
יהי רצון שנזכה לגדל ולחנך את ילדינו בשמחה ובקדושה, לשמוח בעובדה שאנו לא מלאכים ומותר לנו לטעות, לבקש סליחה ולומר 'אני לא יודע' ולהישאר בשמחה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור