סעו לשלום ואל תשכחו לפרגן ובגדול!

בשנה הראשונה לא הבנתי, ואפילו כעסתי,
אבל ניסיתי לעשות פרצוף של מפרגנת כדי
שלא יגידו שאני ה'יוקו אונו' של הברסלברים.
אבל אחרי כמה שנים, אני אומרת לכם בעלים
יקרים, סעו לשלום ואל תשכחו לפרגן ובגדול!
 
 
לפני כמה ימים ניגשה אלי חברה כשפניה נפולות. אחרי שהתגשמו כל חלומותיה, והיא מקיימת היום בית יהודי אדוק בחבילת "הכל כלול" – בעל, ילדים וקהילה תומכת, פתאום זה נחת עליה. השנה, פעם ראשונה שהיא הבינה, לעומת חייה כרווקה חוזרת בתשובה, שנשאר לה מעט מאוד זמן לרוחניות גרידא.
 
"איך את עושה את זה?" היא שאלה אותי, עם שמץ של קנאה בקולה. "איך את שולחת את בעלך לאומן בראש השנה, בכזאת שמחה וקבלה, ונשארת לבד עם שלושה ילדים קטנים? מה, את לא מרגישה שמגיע גם לך קצת טעם כוונה ותפילה ביום הדין?"
 
ואני מחייכת, חושבת לעצמי איך לענות לה בכדי לחזק אותה וגלי זיכרון מהדהדים בראשי, בעודי מהרהרת בכל תהפוכות הנפש שעברתי, בצאתו של בעלי היקר לארבעה ימי חג ועוד קצת, בדרך כלל, שנה אחר שנה, לאומן.
 
בשנה הראשונה לא הבנתי, קינאתי וכעסתי, אבל ניסיתי לעשות פרצוף של מפרגנת כדי שלא יגידו שאני ה'יוקו אונו' של הברסלברים.
 
בשנה השנייה, כשכבר ידעתי קצת יותר על מהות החג, הייתי עסוקה בהרהורים על פמיניזם ושוביניזם בדת היהודית. מחשבות מהדרך הקודמת שחונכתי בה ושכבר מזמן שכחו צפו ועלו, כשמרמור וטרוניה מתחרים בתוכי על עצם היותי אישה בעולם הזה. החג הזה היה ניסיון לג'אגלינג בלתי אפשרי בין הילדים לעבודת המידות הנדרשת, בעודי מתרעמת על היותי כה בודדה במערכה.
 
בשנה השלישית כבר הבנתי שהוא נוסע. זאת הייתה עובדה פשוטה שיש לקבל אותה, וכדאי שזה יהיה בשוויון נפש, אם לא בשמחה אבל בטח שלא במאבק וכעס. כבר היה לי את ניסיון השנתיים הקודמות להשכיל מתוכן. לא עוד פנטזיות על כמה כיף להם שם במחנה הגברי שלהם – נופשים, שותים, אוכלים וצוחקים, עם כמה תפילות ושיעורים בין לבין. עכשיו כבר ידעתי איזו עבודה קשה מצפה לו וכמה אני מרוויחה מהחוויה שלו.
 
קודם כל הוא חוזר לא מפונק לכמה חודשים. אחרי שישן על מזרן יחיד של נער מתבגר יחד עם עוד חבר, 'ראש-זנב' כמו שאומרים…. עמד על הרגליים עשר שעות ביום לפחות, הצטנן מהקור בלילה, ויתר על צרכים בסיסיים אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, ישן בחדר עם נחירות ואורות דולקים וכדומה, הוא חוזר הביתה ממש טאטל'ה, ואפילו שמח לקום בלילה לילדים.
 
שנית כל, הוא מקבל בוסט של רוחניות לווריד, משהו שהוא זקוק לו כמו אוויר לנשימה. וכידוע, אני והוא ביחד בעסק הזה כך שזה משליך גם עלי.
 
דבר שלישי, הוא עוזר לתיקון הדינים המרחפים על העולם ועלינו, ועושה עבודה שאני אפילו לא מתחילה להבין כמה שהיא חשובה, הן לבית שלנו והן לכל העולם כולו.
 
והדבר האחרון והכי הכי משתלם – הוא חוזר אסיר תודה. לכמה ימים שלמים הוא מהלל אותי במיטב המחמאות והברכות, רואה בכל מה שאני עושה רק טוב ונותן לי כוח ושמחה להמשיך בעבודה הקשה שמחכה לי בשנה הבאה.
 
הוא גם מתגעגע. בטירוף. אמנם מדובר בסך הכל בחמישה ימים, אבל הוא מתגעגע כאילו הוא לא ראה אותנו חודשיים. וכל האהבה והשמחה שהוא חוזר איתה מורעפת ומאירה את הבית, אותי ואת הילדים.
 
ביום שהוא חוזר מאומן יש אווירה של חג. הוא חוזר ממש רגשני ועם לב כל כך פתוח, שעולות לי דמעות בעיניים ואני לא יודעת איך להכיל את השמחה הזו.  אנחנו שמים שירי אומן בפול ווליום במערכת ורוקדים עם הילדים, כדי לפרק קצת את המבוכה וההתרגשות הרבה.
 
ואז, סוף סוף, יש לי תשובה לכל המחשבות הפמיניסטיות מפעם. כי בסך הכל, אפילו שזה קשה להיות סוליקו בחג, בסופו של דבר, זה ממש משתלם. ובגדול.
 
אני מודה שקצת נעים לי עם העובדה שזה מצטייר לחברתי כאילו אני שיא המפרגנת לנסיעתו השנתית של בעלי, מתוך ביטול האגו שלי, קבלה והבנה של תפקיד האישה, והבנת כוונתו של רבי נחמן מברסלב. אבל באומנות כמו באומנות, הדמיון משחק את המשחק. כי מה לעשות, שבחיים האמיתיים של היומיום אני עדיין קטנה והאינטרסים שלי גם כן.
 
אז לכל הבעלים, סעו לשלום, תעשו את העבודה שלכם נאמנה ובכוונה ותחזרו בשלום. ואל תשכחו לפרגן לנו אחר כך בגדול!
 
ואנחנו הנשים, נשתדל לשמוע שופר ולהזיל דמעה, לא לכעוס על הילדים, להתכוון בסגולות של הסימנים, אולי להתפלל חצי תפילה בינות הטיטולים, הבכיות והבלגאן המבורך של הקטנטנים שלנו, ולנשום לרווחה שהכל יגמר ותהיה לנו ב"ה עוד שנה שלמה עד הפעם הבאה…
 
שנה טובה טובה וחתימה טובה לכל עם ישראל.