ספל האהבה

אומרים, שהקב"ה כבר הקדים את התרופה למכה.

הרשו לי לספר לכם על אדם מיוחד שבורא עולם הכיר לי יום לפני שנתפס לי הגב.

זה היה בחופשה בהרי הסמוקי היפים והקסומים של טנסי בארצות הברית, נהניתי ביחד עם המשפחה האהובה שלי מהנוף עוצר הנשימה שרואים משם. בוקר אחד, כשנסענו בדרכים המפותלות של ההרים, חיפשתי מקום לשתות קפה. אחרי מה שנראה כמו נסיעת נצח בדרכים ריקות מנפש חיה, סוף סוף התקרבנו למשהו שהזכיר קצת משהו אנושי חי ונושם. על שלט נחמד עם חץ היה כתוב "קפה" שהוביל למרכז קניות קטן. עצרתי בחניה (ריקה מרכבים) ופניתי לעבר חנות הקפה, אבל היא הייתה סגורה. מאוכזבת פניתי לחנות ליד לשאול אם הם מכירים עוד מקום בו אפשר לקנות קפה באזור. כשנכנסתי קיבל אותי אדם חברותי להפליא, מלא שמחת חיים, עם קוקו ארוך וחולצה משובצת. הוא התייחס אלי כאילו הייתי הלקוחה הראשונה שלו מזה שנים…

"בוקר טוב לך!" הוא אמר עם חיוך על פניו, "ברוכה הבאה לחנות כלי החרס של ביל פוטרי. אני ביל, איך אפשר לעזור לך היום?"

"בוקר טוב גם לך!" השבתי קצת המומה מקבלת הפנים הלבבית הלא צפויה, "אני מחפשת קפה. החנות לידה סגורה, אולי אתה יודע איפה יש עוד חנות קפה באזור?"

"לא אחת פתוחה ברדיוס הקרוב" הוא אמר, "אבל יש לי תפוחים וחמאת בוטים שאשמח מאוד לתת לך".

"תודה רבה לך" אמרתי ומשום מה קצת נרתעתי ממנו, "אבל אני צריכה רק כוס קפה".

"לא יכול לעזור לך גברת, מצטער" הוא אמר, "יש לי כאן כמה בקבוקי מים אם את צמאה, אבל חוץ מזה, אין שום קפה בסביבה". וכשהוא אמר 'בסביבה' הוא התכוון לרדיוס של מאות קילומטרים מסביב למקום בו היינו.

הודיתי לביל על האדיבות המדהימה שלו ויצאתי מהחנות. חזרתי לרכב אבל החבר'ה לא היו שם. הסתכלתי ימינה, הנה הם. כולם נמצאים בתוך חנות למוסיקה שמתוכה אפשר היה לשמוע את ההתפעלות שלהם מכלי המיתר עבודת היד שהכינו בעלי המקום. המומים מהצלילים של כלי המיתר הללו, לא שמנו לב שביל נכנס לחנות ואמר לנו שהאורות של הרכב דולקים.

מאמרים נוספים בנושא:

חגורה שחורה באמונה

מה למדתי באותו יום?

אמונה ברגעים הכי מטורפים

אלוקים לא טועה

יש לי טרשת נפוצה, תודה.

אז זהו, תודה

יש אלוקים? אז למה הם מוגבלים?

רפאל, הבן של אודליה

לטייל עם אבא

לא מושלם זה דווקא כן מושלם

ניסיון על כיסא גלגלים

המתנה של נתנאל

לכל סבל יש משמעות

שריר האמונה

"הסתכלתי מהחלון של החנות ושמתי לב שהאורות של הרכב שלכם דולקים" הוא אמר, "אני מניח שזאת המכונית שלהם… היא היחידה בחניה…" הוא חייך. "אגב" הוא פנה אלי עם החיוך הלבבי שלו, "אחרי שראיתי את הפגוש של הרכב מאחור, אשמח מאוד אם תגלי לי מה המשמעות של הסטיקר שמודבק עליו?"

???

"זה עם הציור של הילדה שבועטת בעיטת קרטה… במה מדובר?"

"אהההה…" נזכרתי פתאום שהיא שם. "אני מורה לאומניות לחימה, כבר 30 שנה אני בתחום הזה".

מרגע זה ואילך את השיחה הזו אי אפשר היה לעצור.

ביל אמר לי שגם הוא מורה לאומנויות לחימה ושהוא לוחם קרטה קרוב לחמישים שנים. הוא הראה לי כמה מהטכניקות האהובות עליו והחלפנו בינינו חוויות מהאימונים והתחרויות שהשתתפנו בהן. הוא אפילו סיפר לי על הפציעות הקשות שהותירו אותו נכה – פגיעה קשה בארובת העין ושברים בברכיים וקריעת רצועות. "ולמרות שהפציעות שלי היו קשות" אמרתי עם הטון המתלונן על הפציעות הקלות שלי מהתחרויות והאימונים, "בטח לך זה הרבה יותר קשה".

"לא, אני לא חושב על זה בכלל" הוא אמר, "במקום לראות את עצמי עם מגבלות או לא מסוגל לעשות דברים, התאמתי את התנועות שלי לבצע את הטכניקות בדרך שמתאימה ופועלת בשבילי".

פילוסופיית ההסתגלות של ביל לא הסתיימה כאן, הוא המשיך לספר לי שהוא איבד את הבית שלו, כולל הרכוש כולו, בשריפת הענק שהייתה בשנת 2016 באזור גטלינבורג – הרי הסמוקי. ומאז שאיבד הכל הוא חי בחנות הקטנה שלו בתקווה שיחסוך מספיק כסף לקנות בית חדש. מאז השריפה, הוא אמר לי שהוא פיתח דרך חדשה להעריך את החיים, ואם אתם שואלים אותי, אז שמחת החיים של הבן אדם הזה ממש מדבקת.

"החיים, הם עניין של הסתגלות למה שהם ולקבל את המציאות של אלוקים" הוא אמר לי כשהחיוך התמידי שלו על פניו. "אף פעם לא ריחמתי על עצמי או התמקדתי במה שחסר לי. כל הדברים שאיבדתי בשריפה הם רק דברים, חומר. ואת יודעת מה אומרים עליו? חומר הולך, חומר בא. יש לי את המשפחה המקסימה שלי, בריאות, שפיות והחיים שלי, וזה מה שהכי חשוב. אלוקים טוב", הוא המשיך להפעים אותי, "ועד כמה שזה נשמע מטורף, אבל אני לא מספיק להודות לו על הכל. כן, תתפלאי לשמוע אבל גם על השריפה. ואת יודעת למה?" הוא שאל ואני לא יכולתי אפילו לענות מרוב שהייתי בהלם, "כי היא הוציאה את האהבה, האדיבות, החמלה והיופי שקיימים בנפש האדם – שלי ושל הקהילה בה אני גר, וכולנו הפכנו לאנשים טובים יותר מאז".

נותרתי פעורת פה. ביל נשמע כמו גרסה מהלכת של הספר שעריו בתודה של הרב שלום ארוש. אחרי השיחה הסוחפת שלנו נכנסתי לחנות של ביל וקניתי לי ספל קפה מחרס. מילאתי אותו במילים של חכמה ואהבה ויצאתי משם עם הרגשת סיפוק ושמחה שהקב"ה הפגיש אותי עם בן מיוחד במקום כל כך רחוק.

למחרת בבוקר, כמה דקות אחרי שיצאתי מהמיטה הגב שלי נתפס בצורה מזעזעת, ככה בלי שום הודעה מוקדמת. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את חוסר האונים במצבים כאלה (ושלא תצטרכו לתאר או לדעת!). אבל זה מה שהיה, בהרי הסמוקי היפים, בבקתה היפה, אני לבושה בפיג'מה שלי, שוכבת על הרצפה בתנוחה מעוותת של הגוף וכואבת, לא מסוגלת לזוז ומפחדת פחד מוות.

פאניקה, פחד, כעס והרבה דאגה מילאו אותי באותם רגעים. בשלב מסוים, כדי להכעיס ולהכאיב עוד יותר, ההרגשות הללו אפילו החלו לרקוד מסביב לראש שלי, חוטפות את המחשבות שלי ומושכות אותי הרחק מן האמת. 'מה אני אמורה לעשות עכשיו?' חשבתי, 'אני ממש משותקת, לא יכולה לזוז. איך אפשר לתפקד ככה? איך אדאג לילדים? איך אעבוד? ואם לעולם לא אחזור לעצמי ואשאר כך כל חיי???'

ככל שהמחשבות השליליות התגברו, כך גם הכאב בגב התעצם והכאיב עוד יותר. מצאתי את עצמי מתווכחת עם המציאות ומנסה לפענח את תעלומת האיך וממה זה קרה לי. איחלתי לעצמי שזה בכלל לא היה קורה, התחרטתי שיצאתי מהמיטה מוקדם וכעסתי על המצב אליו נקלעתי. אחרי שדקות הזעם חלפו, האמונה חזרה שוב ועמדה מולי ומזכירה לי שגם זה מהשם. חשבתי על ביל ודמיינתי את קולו אומר לי, "אל תחשבי על התנועות שאת לא יכולה לעשות עכשיו, תחשבתי על אלה שאת כן מסוגלת. את לא מוגבלת את פשוט צריכה להסתגל!".

ניסיתי את הגישה שלו, לראות אם זה עובד ואיך זה מרגיש. האמת, לא יכולתי ללכת, אבל גיליתי שאני כן יכולה לזחול. לא לישר את הגב, אבל לשכב על הצד זה משהו נסבל. האזור המרכזי של הגוף לא הרגיש נורמאלי בכלל, אבל הידיים, הרגליים והראש תפקדו יפה וזזו בלי להוסיף לכאב. בחרתי להודות לבורא עולם.

ביומיים הבאים מצאתי את עצמי על נדנדת הרחמים העצמיים מצד אחד, ומן הצד השני בשלום עם הבורא על המצב אליו נקלעתי, וככל שהתמקדתי בחיובי כך הרגשתי טוב יותר. לקחתי את ספל הקפה של ביל (אחרי שזחלתי למטבח) ואמרתי "תודה רבה לך בורא עולם, אתה טוב. אני בחיים, אני נושמת, אני מסתגלת למה שנתת לי עכשיו במצב הזה, ועכשיו אני בחופשה עם בעלי והילדים ואין לי מה לעשות חוץ מלשכב, לנוח ולחייך למשפחה האוהבת שנתתי לי".

תודה לא-ל, התרופה כבר הייתה מוכנה והיא ממשיכה להיות מקור ההחלמה עבורי. כנראה שהייתי צריכה את הכאב הזה כדי ללמוד את השיעור הנפלא שבורא עולם נתן לי שם, רחוק מכל מה שמוכר, בהרי הסמוקי הקסומים.