על התורה, המגילה ועוגת הגבינה

מעמי העולם לא העלה על דעתו…

 

 

חג השבועות, חג מתן תורה, הוא החג בו אנו מציינים את מעמד הר סיני ונתינת התורה לעם ישראל.

 

תזכורת קלה על אותו מעמד:

 

בשישי לחודש סיון הופיע הקב"ה על הר סיני כדי למסור את התורה לעם ישראל על ידי משה רבנו לעיני שש מאות אלף גברים, מלבד נשים וטף, תקופה קצרה לאחר שהשתחררו מבית עבדים (מצרים). את המעמד ליוו קולות שופר שנשמעו מקצה הארץ ועד סופה וערפל שכיסה את ההר. במעמד זה נערכה "חופתו" של מלך העולם, זה היום בו בחר לו הקב"ה את ישראל לכלתו ונחלתו, וזה היום בו בחרו ישראל באלוקים כאדונם לעולם – וכך נערכה שבועת נצח.

 

קשה לתאר בכמה שורות את מה שבאמת קרה שם, את ההתרגשות והשמחה שאפפה כל אחד מעם ישראל ברגעים מרגשים ומרוממים אלה, כשכל שאר העמים מנסים להבין את פשר העניין. אף אחד מעמים אלו לא העלה על דעתו שבזכות שתי מילים "נעשה ונשמע" זכו בני ישראל לקבל את התורה, שתי מילים שבני אומות העולם לא השכילו לומר כשהופנתה אליהם השאלה – האם הם רוצים לקבל את התורה?

 

בני ישראל לא שאלו מה כתוב בה, לא התעניינו מה הן הדרישות שהתורה דורשת מהם, אלא הקדימו "נעשה" ל"נשמע". לרוב, אנשים חושבים שכל העניין של "נעשה ונשמע" לא היה דרוש אלא כדי לקבל את התורה בסיני, אך האמת היא ש"נעשה ונשמע" הוא כלל גדול, ועל האדם להחזיק בו ולהשתמש בו בכל צעד ושעל בימי חייו.

 

ונשאל – מה נוגע "נעשה ונשמע" לחיי היום יום, הרי כיום התורה כבר בידינו ואיננו נשאלים אם רוצים אנו לקבלה? והתשובה לכך היא – חיים בדרך התורה דורשים מאיתנו את אותה הנכונות שגילו בני ישראל בעת קבלת התורה. אנו נדרשים להיות מוכנים לקבל כל צו מציוויי התורה, ללא היסוס וללא בקשת הסברים.

 

עניין חשוב זה ניתן ללמוד ממגילת רות, הנקראת בחג השבועות. נעקוב אחר שתי נשים, אשר צעדו יחד כברת דרך ארוכה בחייהן. לשתי נשים אלו היה עבר דומה מאוד, ומן הסתם היה צפוי להם גם עתיד דומה. בכל זאת הן הגיעו לפרשת דרכים אשר ממנה נפרדו דרכיהן. בשעת הפרידה היה נראה שהבדל דק מפריד ביניהן.

 

רות וערפה

   

שתי אחיות, בנות מלך מואב. שתי נוכריות שהתחתנו עם שני אחים יהודים, ושתיהן מתאלמנות מבעליהן. שתיהן מחליטות ללוות את נעמי בשובה לארץ ישראל. היא פונה אליהן כמה פעמים ואומרת להן "שובנה בנותי". היא פונה אליהן בכוח ההיגיון, ומסבירה להן שלא כדאי להן ללכת עימה. "העוד לי בנים במעי?" היא שואלת אותן. אם כן, הרי אין לכן לצפות שתצמח ממני ישועה עבורכן. ואכן ההיגיון אומר שאם הן יתלוו אליה, צפויים להן חיים קשים בארץ ישראל. על כן, הטוב ביותר עבורן הוא לשמוע בקולה ולשוב לארץ מואב.

 

ברגע מסוים נקלטו הדברים במוחה של ערפה, היא השתכנעה שאכן אין זה הגיוני ללכת עם נעמי. היא נושקת לחמותה וחוזרת לשדה מואב. ואז פונה נעמי אל רות ואומרת לה: "הנה שבה יבימתך", לכי בעקבותיה. אך רות מסרבת, ומשיבה כנגדה: "ואל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקיך אלוקי".

 

במדרש אנו מוצאים למה רומזים דבריה של רות. וזה לשון המדרש: אמרה לה (נעמי): בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות של עכו"ם. אמרה לה: אל אשר תלכי אלך". אמרה לה: בתי, אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה: "ובאשר תליני אלין".

 

נעמי אינה מפרטת כאן איסורים ידועים וחמורים. היא מזכירה דברים, שהם בבחינת "אין דרכן של בנות ישראל". וזה מלמד אותנו דבר חשוב! לא כל דבר אפשר להסביר ולא תמיד יש להסביר. לא את הכל אפשר להבין, ובמיוחד בגיל צעיר. גם זה נכלל ב"נעשה ונשמע" שלנו – לקבל את הדברים ולעשותם כפי שנצטווינו.

 

זה היה הניסיון האחרון של נעמי להקשות על דרכה של רות, כפי שנוהגים בגרים המבקשים להתגייר. אילו לא הייתה רות נחושה בהחלטתה שלא לבחון את דרכה על פי השכל וההיגיון שלה, היא הייתה מתקשה לקבל על עצמה הנהגות אלה. היא החליטה להתעלם מההיגיון הקר, והלכה כפי שהובילה אותה הכרתה הפנימית. היא משיבה מיד: "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין", ואף מוסיפה: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בפסוק שאחרי זה היא מכריזה: "כה יעשה ה’ וכה יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך"!! זהו ה"נעשה ונשמע" שמשמיעה רות, היא אומרת לנעמי: אני אלך אחריך בדבקות מוחלטת! ואכן מיד אחר כך נאמר: "ורות דבקה בה".

 

כאן אנו מגיעים ליסוד גדול שהיה נר לרגלה של רות, והוא צריך להאיר גם את דרכנו בחיים. מהי משמעות הדבקות שמדובר כאן? על כך אומר רש"י: "ולדבקה בו" –  אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא. אלא הדבק בתלמידים ובחכמים, מעלה אני עליך כאילו דבקת בו. זוהי המשמעות הפשוטה של דברי רות "באשר תלכי אלך", כיון שה"תלמיד החכם" של רות הייתה נעמי, לכן היא מודיעה לה שהיא תלך אחריה באש ובמים.

 

נקודה נוספת

  

לכאורה קיבלה רות על עצמה עול כבד מאוד, עול התורה והמצוות, וכן עול החיים עם אישה זקנה שהוא קושי בפני עצמו. לעומתה, עתידה ערפה לחיות חיים קלילים, הכוללים את כל מנעמי החיים שיש לבת מלך. אולם עיון בדברי חז"ל מראה לנו שגם אם בעיני בשר ודם נראו כך פני הדברים באותה שעה, בשמים נראה הדבר לגמרי אחרת.

 

על הפסוק "ותלכנה שתיהן" אומרים חז"ל, שביום שבו נכנסו נעמי ורות לבית לחם, מתה אשתו של בועז שהיה גדול הדור. משמעות הדבר היא שבאותו זמן שבו קיבלה רות על עצמה ללכת בדרך של "נעשה ונשמע", נעשו בשמים ההכנות לקראת אושרה הגדול. כי במות אשת בועז נסללה הדרך לקראת נישואי רות עם בועז, ומנישואין אלה נולד עובד שהוליד את ישי, וישי הוליד את דוד המלך. האם יכלה רות לצפות לשכר גדול מזה?? מתברר שלא לקראת חיים קשים צועדת רות אלא לקראת אושר מאין כמוהו, להיות אמו של דוד המלך ושל כל שושלת מלכות בית דוד עד המלך המשיח.

 

על כך נוכל ללמוד לגבינו. פעמים רבות אנו מקבלים על עצמנו עול, באמרנו "נעשה ונשמע" בכל מיני פרטים במהלך חיינו. נדמה לנו שבכך אנו מעמיסים עלינו עול כבד, שכרוכים בו קשיים ואי נעימויות. כאן ראינו שאומנם כך נראים הדברים בעיני אדם, אבל בשמים מייעדים למי שאומר "נעשה ונשמע" אושר רב ושכר גדול.

 

לעומת זאת, נראה לאן מועדות פניה של ערפה, ומהי "הנחת" הצפויה לה. כעבור מספר דורות ניצבים זה מול זה בשדה המערכה גלית הפלישתי ודוד המלך. ואומרים חז"ל: "יבוא בן הדבוקה (דוד שהוא צאצא של רות) ויכה את בן הנשוקה (גלית נכדה של ערפה)" – הנה הקצה השני של ההבדל הדק שהיה בשעת הפרידה, זו זוכה להיות סבתא של דוד, והשנייה – סבתו של גלית. מדברי חז"ל מצאנו שכבר באותו לילה שאחר הפרידה, עשתה ערפה השבה לשדה מואב מעשים שפלים ביותר.

 

כשנמשיך ונעיין במגילת רות נוכל ללמוד גם כיצד מי שחי על פי "נעשה ונשמע", עומד בניסיונות בחיי היום יום. דבר ראשון אנו רואים שבטרם יצאה רות ללקוט בשדה, היא שואלת את נעמי אם ללכת ללקוט. רק כאשר היא שומעת "דעת תורה" האומרת לה "לכי בתי", היא יוצאת לדרך. כבר בדבר קטן זה אנו למדים שאפילו בעניין הכרחי כגון פרנסה, יש לשאול ולקבל הנחיה כיצד לנהוג.

 

לאחר שקיבלה את הסכמת נעמי, רות לא מיהרה לצאת. היא המתינה עד שתמצא קבוצה של נערות הגונות, אשר עימהן תוכל לצאת וללקוט. גם כאן יש לנו לימוד גדול. אף על פי שבכל שעה שחולפת, קטנים הסיכויים למצוא לקט בשדה, בכל זאת רות מתעקשת ללכת רק בקרב חברה מתאימה. כאשר היא מגיעה לשדה והחלה ללקוט, שאל בועז "למי הנערה הזאת?" ומקשים חז"ל: "וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? אלא דברי צניעות וחוכמה ראה בה".

 

מה ראה בועז ברות? כל הנערות לא דקדקו לקחת רק את מה שמותר על פי ההלכה, והיא הקפידה ללקט רק את המותר. שאר הנערות צחקו עם הקוצרים, והיא שמרה על צניעותה ולא עשתה זאת. כמו כן, הנערות שהיו עימה התכופפו כדי ללקט מהקרקע אף על פי שעל ידי זה נפגמה צניעותן, רות נזהרה שלא להתכופף כלל. במקום להתכופף היא התיישבה על הארץ, וכך היא ליקטה. יתכן מאוד שהתנהגות זו עוררה גיחוך בעיני שאר הבנות, אך רות לא נרתעה כלל.

 

כאן מתגלה גדלותה של רות במלוא הדרה. בשעה שכל אדם חפץ להיראות כמו כולם ואינו אוהב להיות יוצא דופן, לרות לא איכפת! בימינו זוהי "מחלה" אצל רבים – להסתמך על מעשי "כולם". כאשר שואלים אותם מדוע הם נוהגים לעשות דברים מסוימים אשר אין דעת ההלכה נוחה מהם, תשובתם היא: "אבל כולם עושים כך". רות מלמדת אותנו שכאשר הולכים תחת הדגל של "נעשה ונשמע", עושים מה שצריך לעשות. כמו כן נמנעים מלעשות מה שאסור לעשות. לא החברה ודעת הקהל יעצבו את דרכנו, אלא רק רצון הבורא, אותו עלינו לקיים בכל מצב, בין קל ובין קשה, בין אם נבין את טעמו של הציווי ובין אם לאו.

 

כאשר אנו עומדים בימים אלה לפני קבלת התורה, המתחדשת עלינו בכל שנה ושנה, נלך בדרך אבותינו ונאמר: "נעשה ונשמע". נאמר ונקיים זאת בחיי היום-יום ונזכה לכל הטוב. התורה היא גילוי חכמה אלוקית. היא אינה פרי מחשבתו של אדם. תורת ישראל ירדה מן השמים ומעולם לא השתנתה. אותן מצוות שנצטוו בהן ישראל במדבר סיני, אנו מקיימים כיום לאחר אלפי שנים, ונמשיך לקיימן לעד. בחג השבועות, חגן מתן תורה, אנו מקבלים חיות נפלאה, ועל כך אומר רבי נחמן: שבועות הוא רפואה (רפואת הריאה), כי חמישה כנפי ריאה כנגד חמישה חומשי תורה, ובשבועות אנו מקבלים את התורה, לכן אנו מקבלים חיות חדשה ונפלאה (ליקו"מ ח"א, רסז).

 

 

בחג השבועות נוהגים לאכול גבינות ומאכלי חלב. אחת הסיבות לכך היא, שכאשר ניתנה לבני ישראל התורה, ובה נצטוו על דיני כשרות, התברר שאין להם בשר כשר. הכנת הבשר דורשת כלים מיוחדים המיועדים לשחיטה והמלחת הבשר ועוד – דבר שדורש זמן. עוד נאמר בתורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו", לכן ביום זה אכלו בני ישראל מאכלי חלב.

 

עניין זה הפך למנהג חביב על עם ישראל, מנהג שרווח בכל העדות, והוא אחד מסימני ההיכר הבולטים של חג השבועות. הרמ"א (רבי משה איסרליש זצ"ל) אמר: "ונוהגים בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות". היבט נוסף: בשיר השירים (ד) הומשלה התורה לדבש וחלב: "נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך" – לכן נוהגים לאכול מאכלי חלב.

 

חג שמח!