עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – יב תמוז

 

 

וכזה מצאנו גם כן אצל נעמי, ככתוב (רות א, יט): "ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי", ופירש רש"י, שיצאו הכל לקבור את אשתו של בועז, ואמרו הכל: ראו מה עלתה לה שיצאה לחוץ לארץ. ולכאורה מה זה שהזדמן ככה? והאמת, שהוא מידה במידה, שבודאי בשעה שהיא ובעלה נסעו מבית לחם בעת הרעב מפני העניים הבאים, בודאי נקבצו כולם ובכו באמרם: מי יחיינו עתה, בעת הרעב? ועבור זה נגזר עליה, שבבואה לבית לחם תהיה הומיה כל העיר ויאמרו: ראו מה עלתה לה, עד שהיא בעצמה קיבלה עליה את הדין, שאמרה (שם כ, כא): "אל תקראנה לי נעמי וגו’, וה’ ענה בי וגו’".

 

אכן נתבונן נא עוד ונראה גודל טובותיו של הקב"ה, שבעונש גופא נסבב טובה גדולה, שהוכן בזה מקום להשיב לה שבותה ולכלכל את שיבתה, שעל ידי שמתה אשתו של בועז, הוכן לו מן השמים שישא את רות, כמו שכתוב (משלי יט, יד): "ומה’ אשה וגו’", (שם ד, יז) "ולכלכל את שיבתך"  (שם טו). ככל הדבר, צריך האדם להאמין, שמפי עליון לא תצא הרעות, ואם נסבב איזה דבר צער, צריך לידע, שיש בזה דבר טוב.

 

 

 

 

 

כי הדיבור תכלית האדם והוא יתרונו על שאר בעלי חיים, כי כל בעלי חיים הם משותפים עם האדם ביצירה. כי בחמישה החושים אין יתרון לאלו על אלו אלא בלשון שהוא הדיבור.

 

ואף על פי שיש לבעלי חיים לשון, נתן ה’ באדם כוח בלשונו לדבר עם שיתוף השכל, כי הוא עם השכל מוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, וכמו שאמר החכם "הלשון הוא עבד הלב והוא משרת הנשמה", שאף על פי שנברא הלשון לעזור המאכל להפכו מכאן ומכאן כשאר לשונות בעלי חיים, עיקר יצירתו באדם הוא הדיבור, ולכן חייב אדם לשמש אותו בדברים הצריכים לו בקדושה ולא בנבלות הפה. (דרשות ר"י אבן שועיב [אחד מהראשונים] פרשת שלח).