פי שניים זאת עבודה – פרשת השבוע ויגש
פרשת השבוע ויגש - יוסף זוכה ל"פי שניים" יתר על אחיו למנשה ואפרים. רבינו הקדוש מסביר ש"פי שניים" זו עבודת התפילה שהיא...
פרשת ויגש
יוסף זוכה ל"פי שניים" יתר על אחיו למנשה ואפרים, כמו שכתוב (בראשית מח): "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך".
רבינו הקדוש מסביר בתורה ב', ש"פי שניים" זו עבודת התפילה שהיא שני דברים: "שבחו של מקום", ו"שאלת צרכיו", כפי שמצאנו בתפילת שמונה-עשרה שהאדם בתחילת ובסוף התפילה משבח ומודה לה' יתברך, ואילו באמצע התפילה מבקש את צרכיו.
זה האופן בו מורכבת התפילה משני גורמים אלו, מכיון כשאדם בא לפני מלך בשר ודם כדי לבקש ממנו בקשה, ראשית דבר הוא משבח אותו באותו עניין שרוצה לבקש ממנו, כגון שמבקש ממון, אזי הוא משבח את המלך על נדיבותו הרבה לבני עמו והחסד הרב שהוא עושה וגומל עם נתיניו. לאחר שהמלך שומע את שבחיו, אזי מתעורר ליבו לעזור, כי כך טבע בני אדם, ואז מבקש אותו אדם את בקשתו, והמלך ששמע את שבחיו עוזר לו, לכן בסוף מודים ומשבחים למלך שנית.
והנה ידוע, כי אנחנו מתנהגים עם מלכות שמים כעין מלכות הארץ, כמו שאמרו חז"ל: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", לכן בתפילת שמונה-עשרה אנו מתחילים בשבח (ג' ברכות ראשונות) לעורר, כביכול, את הלב העליון ולפתוח את המעיין כנ"ל, ואחר כך (י"ב ברכות אמצעיות) אנו מבקשים בקשות, ומסיימים (ג' ברכות אחרונות) בהודאה, שהיא ברכת מודים וכו'. נמצא, שעבודת התפילה היא "פי שניים" שבח בפשטות, שבו נכלל גם עניין ההודיה ובקשת צרכיו.
והנה עניין ה"פי שניים" שייך לבן הבכור, כי בכור יורש פי שניים, ואילו יוסף זוכה לבכורה מכיון שראובן הפסיד את הבכורה, מאחר וחילל את יצועי אביו, על כן ניתנה הבכורה ליוסף. לכן יוסף זוכה ל"פי שניים" גם בכל העניינים הרוחניים, ומכיון שעבודת התפילה היא עבודה של "פי שניים" – "שבחו של מקום", ו"בקשת צרכיו", על כן יוסף זוכה לזה ודרכו עוברת עבודת התפילה מיעקב אבינו אל עם ישראל בשלימות.
לכן בעבודת התפילה שנעשית בשעת ההתבודדות, שציווה אותנו רבינו הקדוש, טוב לכתחילה לאחוז ב"חרב פיפיות" זו, חרב בעלת ב' פיות שהיא חרב התפילה, ולפתוח בשבח הקב"ה ואח"כ לבקש את צרכיו, ולבסוף להודות להשם-יתברך, כפי הסדר של תפילת שמונה-עשרה, ואז זוכה האדם שנעשית אצלו עבודת התפילה באופן של "פי שניים" כנ"ל.
בתורה צ"ז מסביר רבינו את עניין "מנשה ואפרים", שהם ה"פי שניים" של יוסף באופן אחר:
כאשר אדם ניגש לתפילה הוא צריך להתפלל בשני האופנים הבאים:
הראשון – לא להרגיש שהוא מיוחס וחשוב מחמת עבודת השם שלו, או מחמת כשרונותיו, או בגלל ייחוס משפחתי וכדומה.
השני – לשבר את המחשבות הזרות שבאות בתפילה, כי שני דברים אלו מפריעים לאדם בתפילתו להתפלל כראוי. וזהו אפרים – לפְרות ולרבות במחשבות טובות.
יוסף שיש לו שני בנים, מנשה ואפרים, זוכה לעבודת התפילה, שהיא "פי שניים", וזוכה גם לשבור את המניעות הללו שיש בתפילה.
נמצא, שיוסף הצדיק, שהוא בבחינת "אב" לכל הצדיקים, קיבל שם לוואי לשמו – "הצדיק", לכן זוכה ל"פי שניים" בתפילה ועימו זוכים לזה כל הצדיקים האמיתיים, שהם כולם בחינת יוסף הצדיק. ומכיון שהצדיקים זוכים לתפילה בשלימות, על כן תפילותיהם מתקבלות, ולכן אומר רבינו הקדוש, שצריך לקשר את התפילות לצדיקים האמיתיים, כי הם מעלים את התפילות ובונים את המשכן, היא השכינה הקדושה שאותה מעלים בתפילותינו, ועל ידי התפילה, שהיא "פי שניים", נעשה חרב-פיפיות שאיתה מנצחים ומורידים את העריצים ומעלים את השכינה למקומה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור