פסח, אבל למה פאניקה?

דוד שלום,
 
שמי אילה, אני משתייכת למגזר הדתי לאומי, לומדת הוראה, ובכל שנה בתקופה זו של פסח מתעוררת אצלי אותה שאלה, שבינתיים לא מצאתי לה תשובה מניחה את הדעת. כולנו יודעים על איסור חמץ בפסח, ברור גם שהאיסור הזה חמור במיוחד. אבל כשאני בוחנת את האופן בו נעשה הניקיון והזהירות מהחמץ, נדמה לי שאנחנו נתפסים לפאניקה מסוימת. אני יודעת שרבנים מורים לא להשתגע בניקיונות. אבל בכל זאת, המנהגים בפסח עצמו נראים לי לפעמים ממש תמוהים, מוגזמים ואפילו מוזרים… לא יודעת. ישנן חששות כאלו שנראה שהן ממש לא מציאותיות. או כל מיני הנהגות מקצינות שכנראה התאימו למציאות של פעם. יש עניין בכל הדברים הללו גם היום? ובכלל, איך מתחברים לכל הדיוקים והדקדוקים הללו בלי להיכנס לפאניקה ולחץ?
 
* * *
 
שלום אילה,
 
קודם כל כפי שציינת, פאניקה ופסח לא חייבים להופיע יחד באותו תאריך. ניקיונות כן, לחץ ועצבים בהחלט לא. כעת בואי נעשה מעט סדר.
 
הציווי לבער חמץ מעוגן בהלכה בגדרים ברורים מאוד. האיסור הוא מהתורה וחכמים הוסיפו עליו את הסייג של 'משהו'. כלומר החמץ בפסח אסור באכילה אפילו בשיעור קטן של 'משהו' (– לא כמו כל איסור אחר בתורה שעשוי להתבטל ברוב או בשישים). מכאן הזהירות המופלגת באיסור חמץ.
 
מי שטורח ללמוד את ההלכות, יודע איך מנקים את הבית בלי אובדן עשתונות. לא כל פירור לחם בלתי נראה הדבוק לרצפה נחשב כאיסור "בל יראה ובל ימצא". אבל כעת אנחנו לא עוסקים בליבון הלכה, אלא בהבנת הרעיון. אז הנה הוא:
 
הזכרת את המנהגים שנראים תמוהים ואפילו מוזרים, צודקת בהחלט! המנהגים המקובלים בקהילות רבות בעם ישראל בפסח אינם שגרתיים, ולעיתים אף קשה להבין אותם, במיוחד לא בקריטריונים של ההיגיינה המקובלת אצלנו. והנה תפסנו את הטעות שלנו. אנחנו תופסים את הזהירות מחמץ בפסח כמו כל התנזרות מקובלת מלכלוך, לכן קשה לנו להבין את האופן הלא מקובל בו נעשית ההתנזרות הזו. אבל לפני שנדבר על המנהגים והרעיון שמאחוריהם, חשוב להדגיש – מנהגים לחוד והגזמות תוצרת בית לחוד. המון הרגלים לחוצים נצמדו לפסח בעקבות שום מנהג או הלכה, רק כתוצאה מהשאיפה לעשות הכל 'הטופ שבטופ' או בבחינת 'אם כבר אז כבר'. כך צומחות להן חומרות והגזמות שאינן כתובות בשום מקום – בדרך כלל מלחינים אותן יצרני חומרי הניקוי (הם שהטילו על האבק החף מפשע מצוות ביעור).
 
טעות אחת הן הגוזמאות והתוספות שאנשים נוהגים להוסיף למצוות ביעור חמץ המקורית. טעות שנייה היא ההתייחסות שלנו להתנזרות מחמץ בפסח. אילו היה החמץ לכלוך במובן התברואתי, היה די בניקוי יסודי. ובהחלט לא היה שום מקום להנהגות ומנהגים 'קיצוניים' ומוזרים. מנקים ביסודיות וזהו. אבל החמץ איננו לכלוך, וניקיונות הפסח אינן פעילות תברואתית. החמץ מבטא הפרעה עמוקה מאוד שמצויה בעיקר בנפש שלנו פנימה, וההתנזרות ממנו אמורה להיות בהתאם.
 
זהירות מוּדַעת
 
כעת, לפני שניגש לעצם המנהגים וכל זה, הבה נבין משהו יסודי שנכון גם לגבי נושאים נוספים ביהדות. לא נוכל להגדיר התנהגות מסוימת כהגיונית או בלתי הגיונית מבלי להבין אותה באמת ומבפנים. לכן, לא נוכל להבין התנזרות קיצונית מאיסורים מבלי שנבין באמת את חומרתם, ואת ההשלכות החמורות שלהן על המציאות כולה.
 
לדוגמא, איסור בשר וחלב. אם ננסה להבין את דרישות ההלכה, לפי כללי ההיגיון המקובלים בנורמות ההיגיינה המוכרות לנו, ההקפדות הללו תיראנה מוזרות. כי בעוד שלכלוך חומרי מפריע רק לתחושות הגוף שלנו, וממילא מידת ההסתייגות שלנו ממנו בהתאם, הרי שאיסור כמו בשר וחלב פוגע בתחושות הנשמה שלנו, ומידת הרגישות שלה בהתאם. מעבר לכך, לחוסר היגיינה חומרי יש השלכות מוגבלות ולא איומות. לחוסר היגיינה רוחני ישנן השלכות הרבה יותר עמוקות וגורליות.
 
ובעצם נוכל לראות זאת בחוש, במקרה בו מתפרסמת יום אחד הודעת הזהרה מטעם משרד הבריאות, הקוראת לתושבים באזורים מסוימים בארץ להימנע משימוש במי ברז בתאריך כלשהו מחשש להרעלת המים. החשש, כך ייאמר, רחוק ומזערי אך קיים. כעת, האם אדם שפוי אחד מאזור הסכנה יעז להסתכן ולהמר על אחוזי ההרעלה הבודדים וישתה מהברז? ממש שלא!  מדוע? משום שההשלכות מובנות לו. נקיטת צעדי זהירות מופלגים אינה נתפשת כהתנהגות מוזרה בשעה שהסכנה ברורה.
 
מי שמבין את ההשלכות הרוחניות והגשמיות של איסור אכילת חמץ, מסוגל להבין גם את צעדי הזהירות המופלגים המאפיינים את חג הפסח בבתים שומרי תורה ומצוות.
 
מנהגים ופשרם
 
וכעת למנהגים השונים והמשונים.
 
חג הפסח הוא חג המנהגים. ניתן לומר שהפסח מתחלק בין שני חלקים – החלק ההלכתי, וחלק המנהג. מן הסתם החלק האחרון תופס אחוזים גבוהים יותר. ישנו מנהג של איסור אכילת מצה 'שרויה' בנוזלים בפסח. ויש משפחות המקפידות 'לא להתערבב' – כלומר, לא אוכלים בבית אחר. רק כל אחד בביתו וממטבחו שלו. וישנם מאכלים שונים שמקפידים לא לצרוך אותם בפסח, אפילו שאינם חמץ, ורק סיבה 'צדדית' לכאורה אוסרת אותם, וכן הלאה. מה פשרם של כל אותם מנהגים?
 
פסח הוא חג מיוחד במינו. זהו חג של זהירות וזריזות. החג הזה הוא זמן של גאולה, גאולה כללית וגאולת הנפש. אחד המאפיינים הבולטים יותר לגלות היא עצבות ועצלות. אדם עצל גורר את רגליו בחוסר עניין וחשק. הוא בדרך כלל גם לא כל כך שם לב מה קורה איתו. למצב כזה קוראים בין השאר 'חוסר מודעות', מי שאינו ערני – אינו זהיר. החיים כאילו מתרחשים אצלו כבדרך אגב והוא לא ממש שולט בהם, וגרוע מכך, אף לא חי אותם.
 
גאולה מתאפיינת בעיקר בזריזות, התלהבות וחיות. הזריזות כרוכה יחד עם זהירות. אדם זהיר הוא גם זהיר בדרך כלל. ומי שזהיר, גם זריז. בפסח אנחנו אמורים להתרומם מעל ומעבר לגלות, לחוות חיי גאולה, זהירות וזריזות. המנהגים השונים אינם מתיימרים להבטיח לנו סטריליות מחמץ, הם כן אמורים לגרום לנו להיות ערניים, זהירים וממילא גם זריזים.
 
לכן בפסח הזהירות היא לא רק אמצעי, אלא בעיקר מטרה. כוונתי לומר שהמנהגים הללו מכניסים אותנו למציאות אחרת – מציאות זהירה. אנחנו נעשים דרוכים, קשובים, מרוכזים וממילא גם מבחינים יותר. יכולת הבחנה היא בסיס עיקרי בחיי קדושה. מי שמבקש להתקדש לא מסתפק רק בהימנעות, הוא גם משתדל להיכנס יותר ויותר אל הקודש פנימה. משמעותו של המושג 'קדושה' היא היבדלות. קדושה מושגת באמצעות היבדלות והתרחקות מכל מה שנחשב היפך הקדושה. המתקדש עושה בעצם שימוש בגורם ממנו הוא מתרחק כקונטרה להתקדמות. הוא הודף את עצמו כלפי הקדושה בעזרת היבדלות. לכן הוא יחפש תמיד גורם נוסף להיבדל ממנו כדי להתקדם קדימה.
 
מנהגי ההתנזרות המופלגים מחמץ עושים את הפסח לחג מיוחד במינו, חג של נשמה, חג של ערנות.
 
השתדלות, אבל לא רק
 
ידוע משם האריז"ל שמי שנזהר בפסח מכל שמץ חמץ מובטח לו שלא יחטא במשך השנה כולה. ההבטחה הזו מעט תמוהה. אפשר לחשוב, ביג דיל, מה הסיפור הגדול להיזהר מחמץ? קח כמה סודנים מהרחוב, תן להם ביד מטאטא, מגב וחומרי ניקוי של סנו, שלם להם יומית ותבטיח לעצמך פסח ללא רבב. זהו, כל כך פשוט לקבל את ההבטחה הנכספת "שלא יחטא כל השנה"?
 
כאן בדיוק נעוץ הרעיון. בלתי אפשרי להשיג נקיות מוחלטת מחמץ רק בעזרת חומרי ניקוי. החמץ דבק לא רק בחורים ובסדקים שבארונות המטבח, אלא בעיקר הוא צמוד לנשמה. ההשתדלות שלנו בתוך הקצף והסבון היא רק השתדלות, אך מעבר לכך נדרשת המון סיעתא דשמיא והשתדלות פנימית. המנהגים וההקפדות הם ביטוי לרצון כן ואמיתי להיות באמת נקי מחמץ.
 
בהקשר לכך מסופר על חסיד גדול, אחד מתלמידיו של אחד הצדיקים הגדולים בדורות הקודמים, שהשקיע כוחות עצומים בביעור החמץ לפני הפסח. בעיקר הוא השקיע בהידור באפיית המצות. הוא דאג לעשות הכל בעצמו ובסטריליות מוחלטת. את ה'מים שלנו' המשמשים ללישת הבצק הוא שאב באופן מיוחד במינו. הוא שכר באופן מיוחד שני פועלים נוכריים, רחץ אותם והלביש אותם בבגדים חדשים למשעי – ברמת הקפדה של חדר ניתוח. הם שאבו עבורו את המים שנשמרו בקפידה בחבית עץ אטומה וכו' וכו'. בערב פסח ניגש החסיד ברטט אל החבית פתח את המכסה ו… חשכו עיניו. על המים ה'פסחיים' שלו צפה לה בנחת פרוסת לחם ענוגה, מפוררת לפירורים. חמץ אמיתי לגמרי, אבוי!
 
בסערת רגשות ושברון לב ניגש החסיד לרבו: 'רבי, מדוע דווקא לי, שאני כל כך מקפיד, אירע כך? ובכלל, איך נכנסה פרוסת לחם לחבית כה שמורה?'.
 
ענה לו הרבי על ראשון ראשון: 'אירע לך כך משום שכל כך היית בטוח בעצמך שאתה הוא העושה והפועל והשומר והצדיק, לכן ביקשו להראות לך משמים שחמץ אי אפשר לבער רק בהשתדלות אנושית. לשם כך נדרשת סייעתא דשמיא, המון תפילה והכנעה. ואיך זה אירע? פשוט מאוד. הפועלים הנוכריים ששאבו עבורך את המים ראו את הלהיטות שלך להישמר מפני חמץ והחליטו לחמוד לצון, הם שהשליכו פנימה את הלחם כשלא הבחנת בכך…'
 
המעשייה הזו מלמדת דבר עצום. פירורי חמץ בפסח אינם סתם פירורי לחם – מפירורים שכאלו ניתן להיפטר בקלות יחסית. חמץ בפסח הוא עבודה רוחנית וגם הזהירות ממנו היא עבודה רוחנית, שההיגיון שבה נמדד בנורמות לאו דווקא מקובלות.
 
והכי חשוב לזכור, מנהג ישראל תורה היא. המנהגים היהודיים שיש להם שורש במקור נאמן קדושים בקדושה עליונה. רבבות עמך בית ישראל, צדיקים חסידים ואנשי מעשה נהגו בהם משך דורות, הם התקדשו והפכו כלי לקבל בו את אורות הפסח. מנהג יהודי הוא אמצעי מופלא להתחבר לקדושת נשמתה של היהדות. לכן חשוב מאוד שכל אדם יחזיק במנהג בית אבותיו – אם יש לו כזה. ואם לא, לשם כך יש מורי הוראה ורבנים מנחי דרך.
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!