פסי האטה רוחניים – פרשת השבוע עקב
פרשת השבוע עקב - כאן בונים פסי האטה רוחניים - את המרוץ המטורף של שטף החיים עוצרים רק עם דבר אחד - פסי האטה! ואת זה מלמדת אותנו הפרשה.
פרשת עקב
פסי האטה רוחניים
היה היתה עיירה קטנה, מעוטת אוכלוסין, אשר אורח חייה התנהל בשובה ונחת. כביש רחב חצה את העיירה לאורכה, ועליו היו מתנהלות לאיטן עגלות רתומות לסוסים. ברבות השנים החליפו מכוניות את הסוסים, אך גם אלו התאימו את מהירות נסיעתן לאווירת השלווה אשר שררה במקום.
משחלפו שנים נוספות, השתנה הנוף ושונתה האווירה. בשני קצוות העיירה נבנו ישובים גדולים, והכביש אשר חצה אותה הפך להיות עורק תחבורה סואן לנהגים אשר אצה להם הדרך להגיע מיישוב אחד למשנהו. נסיעתם המהירה היוותה סכנה של ממש לתושבים ולילדיהם, והללו טיכסו עצה כיצד לקדם את פני הרעה. הוצבו תמרורים בצידי הכביש, אך ללא הועיל. ננקטו פעולות הסברה בקרב הנהגים, אך גם לכך לא היתה תועלת.
יום אחד הובאה למקום "המצאה גאונית", אשר הביאה את הבעיה לפתרונה המלא – פסי האטה. הכביש הוגבה במקומות אחדים, וזה אילץ את הנהגים לנהוג לאט. או-אז בטלה דאגת ההורים והתושבים, כי מהירות הנסיעה חזרה להיות כבימים ימימה.
הנמשל: אחת המצוות התמידיות שבהן נצטווינו היא מצוות היראה, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבב ובכל נפשך" (דברים י'). ובעניין זה מביא הרמ"א בתחילת שו"ע אורח חיים: "שיויתי ה' לנגדי תמיד – הוא כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים, אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פניו כרצונו הוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן שישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'" – מיד יגיעו אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך, ובושתו ממנו תמיד".
כיצד נוכל לעלות במעלות הצדיקים ולהתעלות ביראה ובקיום "שוויתי ה' לנגדי תמיד"? התשובה לכך היא, שנציב לעצמנו "פסי האטה", אשר יקטעו את המירוץ המבוהל בשטף החיים ויאלצו אותנו לבלום את עצמנו מפעם לפעם ולהיזכר ב"שיויתי". אכן, לא בכדי רמזה לנו התורה על מצוות מאה ברכות בפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך" – המצווה של היראה.
הגמרא אומרת: "תניא, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך' (מנחות מג:). ומפרש רש"י – "אל תקרי מה אלא מאה". מאה ברכות הן מאה "פגישות" עם הקב"ה, והאומרן בכוונה מקיים "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ומגיע על ידי כך ליראה. בכוחן של מאה הברכות לעצור את האדם ולהעיר אותו מתרדמתו, כמו שאומר הרמב"ם, שחז"ל תיקנו כל הברכות "כדי לזכור את הבורא תמיד, וליראה ממנו" (הלכות ברכות א, ד).
כיצד מעוררות הברכות לזכירת הבורא וליראה ממנו? בפרשת "פיקודי" אומר "בעל הטורים" על הפסוק: "מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (שמות לח) – וכנגדן תיקנו מאה ברכות בכל יום". יש להבין מהו הקשר בין מאת האדנים לבין מאה ברכות. בפרשת "ואתחנן" אומר "בעל הטורים" על הפסוק: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" (דברים ד), שעל האות ק' במילה "דבקים" יש תגים המהווים רמז למאה ברכות שצריך לברך בכל יום. גם רמז זה אומר דרשני.
המהר"ל מרחיב ב"נתיבות עולם" (נתיב העבודה יד) את הרעיון שהובא לעיל מהרמב"ם, ואומר שבברכות שאנו מברכים יש ביטוי לשיבחו ולכוחו של הקב"ה. מתוך הברכה ניכר שהקב"ה בשמים והאדם על הארץ, וממילא יש לירוא מפניו. לכן חייב אדם לברך את הקב"ה מאה ברכות ביום ולתת בזה שבח לה' כראוי, ומזה יבוא לידי יראה.
בספר "עלי שור" הדברים מתבארים בקשר לדברי הגמרא הנ"ל, על חיוב מאה ברכות הנדרש מהפסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". בפסוק זה, אומר הגר"ש וולבה שליט"א, נאמר שכל תכלית עבודתנו היא היראה! ובודאי זוהי תכלית כל המצוות כולן. והנה גילו לנו כאן חז"ל דרך כיצד להגיע ליראה – מאה ברכות בכל יום.
נשאלת השאלה: כיצד מביאות ברכות ליראה?
כשנעיין בדבר נראה, שבכל ברכה ישנו חיוב להזכיר שם ומלכות לעיכובא. אפילו אם דילג המברך רק על תיבת "העולם", חייב לחזור, כי אין מלך בלא עולם, ואין זו מלכות כלל. נמצא שכל ברכה וברכה היוצאת מפינו, יש בה הכרה במלכות שמים. כאשר אנו ממשיכים ואומרים "בורא פרי האדמה", "בורא פרי העץ" וכיו"ב, אנו מחזקים את האמונה שהקב"ה הוא בורא את העולם ואת כל הפרטים הנמצאים בו. נמצא, איפוא, שכל מי שמברך מתוך התבוננות ואינו זורק סתם ברכה מפיו, די במאה ברכות בכל יום כדי לעשותו לירא שמים!
מאה ברכות הינן מאה אדנים "למשכן" הרוחני של כל אחד מישראל. כשם שמאת האדנים במשכן היו היסוד לבניין שממנו הושפעה יראה לישראל, כמו שנאמר: "נורא אלוקים ממקדשך" (תהלים סח), כך גם הברכות הן יסוד לבניין היראה של כל איש ישראל. מיראה זו מגיעים לדבקות בקב"ה, שמתוך שנזכרים בו ובגדולתו יראים ממנו ונדבקים בו. יתכן שזהו פשר הקשר שבין מאה ברכות לאדנים ולדבקות בבורא יתברך.
על פי דברי המרש"א בחידושי אגדות במסכת מנחות, נכללים דברינו בעצם דברי הפסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך". בדבריו הוא משלב באופן נפלא את הדרש של "אל תקרי מה אלא מאה" מאת רש"י, עם הפשט הפשוט של דברי הפסוק. המילה "מה" מתייחסת ל"כי אם ליראה את ה'", ובאה לומר שהיראה הנדרשת מאיתנו הינה דבר קטן וקל. אומנם כבר מצאנו בגמרא (ברכות לג), שם הקשו: וכי יראה היא דבר קל ופשוט, ומדוע אמר משה "מה ה' שואל מעמך"? על זה דרשו: "אל תקרי מה אלא מאה", כלומר, החיוב של מאה ברכות הוא באמת דבר קל, ובאמצעותו יכול כל אחד מישראל להגיע ליראה.
זוכים אנו מדברים אלה לעצה השווה לכל נפש, כיצד לטפס ולעלות במעלות היראה – לברך מאה ברכות בכל יום מתוך התבוננות. ברור שקשה מאוד להגיע בבת אחת למצב שבו יאמרו כל הברכות מתוך כוונה והתבוננות, על כן יש לגשת למלאכת קודש זו בשלבים. תחילה יש להשתדל לומר כראוי ברכה אחת, או ברכה מסויימת שחוזרים עליה כמה פעמים ביום. כמו כן יש להתרגל לומר את הברכות בנחת, בעמידה ולא בהליכה או אפילו בישיבה.
די בכוונה פשוטה, כיד להתעורר ולהיזכר שעומדים אנו בפני המלך:
"ברוך" – מפרש "נפש החיים" – שהקב"ה הוא מקור הברכות.
"אתה" – מה גדולה הזכות לעמוד בפני מלך מלכי המלכים ולדבר אליו בלשון נוכח. אומנם איננו רואים אותו, אך הוא נוכח בפנינו על ידי מעשיו ונפלאותיו המתגלים לעינינו בכל פינה.
"ה'" – די לכוון בשם מלשון אדנות, שהוא אדון הכל.
"אלוקינו" – כל יכול ומשגיח עלינו במיוחד.
"מלך העולם" – כאן אנו מזכירים את היות הקב"ה מלך כל הארץ, ובכלל זה שהוא גם מלכנו ואנו עבדיו ויש לירוא מפניו. אחר כך מוסיפים את העניין שעליו אנו מברכים, על פרי או על משקה, וכן בברכות השבח והמצוות.
הקפדה על מאה ברכות אינה רק עצה ליראה, אלא היא גם מצילה ממוות. במדרש רבה סוף פרשת קורח, דרשו על הפסוק "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על" (שמואל ב), והוסבר: "הוקם על" – בתנחומא המילה 'על' = בגימטריה 100, כנגד מאה ברכות. בכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים, בא דוד המלך ותיקן להם מאה ברכות. כיון שתקנם נעצרה המגיפה". בטור אורח חיים (מו), מובאים דברים אלה בשם תשובת רב נטרונאי גאון, והוסיף לבאר שלא היו ישראל יודעים על מה היו מתים מאה אנשים בכל יום, עד שחקר דוד המלך והבין ברוח הקודש את הסיבה הזו. ומחבר "הלבוש" פירש שם, שברוח קודשו הבין שמכיון שלא היו משבחים ומברכים כראוי את הקב"ה, על כל הטובות שהשפיע עליהם. כאשר תיקן להם דוד המלך מצוות מאה ברכות, פסקו מלמות.
סיפר תלמיד חכם אחד ממשפחת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שפעם אחת בא אליו תלמיד חכם מופלג שהיה חולה במחלה קשה, לא עלינו, ושאלו איך להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו. אמר לו הגרש"ז: "אומנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה אילו הייתי במצב דומה. אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת "ברוך" כמו שצריך", ואמירת "אתה" וכן אמירת השם כפי שצריכים לומר. אם אצליח בזה, הרי זה עבורי המוסר הגדול ביותר".
אותו תלמיד חכם הוסיף וסיפר שבשעה שאמר הגרש"ז את הדברים הנ"ל, נעשו פניו בוערות כאש. עוד העיר שהגרש"ז היה אז בשנת חייו האחרונה, ואף על פי שהיה ידוע שבמשך כל ימי חייו היה מברך את כל הברכות בכוונה עצומה, ואנשים היו באים להאזין לברכותיו כגון ברכת המזון ו"אשר יצר", מכל מקום היה מוסיף חיזוק על חיזוק בזה עד סוף ימיו. כפי הנראה משום שאין שיעור למדריגות של כוונת המוח והלב בזה.
נסיים בשכר המובטח בעניין מצווה חשובה זו. כתב ה"אור זרוע": "מעשה שבא מת ביום שני לקבורתו, ובראשו כתר של עשבים מגן עדן כדי לבטל ריח רע של עולם הזה. ואמרו לו: הלא אתה אדם קל. אמר להם: רק בזכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת, הביאוני לגן עדן ומכבדים אותי". מחבר ה"רוקח" כתב בפירושו על התורה (פ' חיי שרה): "לעולם הבא, אין סוף למתן שכרן, שהרי המברך את השם בסקילה חמורה (סנהדרין נג.), ומידה טובה מרובה ממידת הפורענות חמש מאות. נמצא חמש מאות חיים צריך לו ליתן על כל ברכה וברכה".
פירושם של דברים הוא: על מרידה נגד הקב"ה וגידוף, חלילה, שהם ההיפך מברכה, חייבים סקילה. ומכיון שהבטיחה התורה שמידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות, נמצא שכל מי שמברך את הקב"ה באמת ובכוונה רצויה, יקבל שכר גדול ועצום. מהו שכרו לפי חשבון זה? חיים שמידת נעימותם מגיעה לערך המקביל של מידת הצער בחמש מאות פעמים של סקילה.
לאור חשבון זה יוצא שעל מאה ברכות שנאמרות בכל יום כראוי, ניתן לקבל חיים רוחניים נעימים בערך מקביל לחמישים אלף פעמים הצער של הסקילה. כאשר נחשב את כמות הברכות שמברך אדם בימי חייו, הרי יסתכם שכרו לערך עצום ואדיר של חיים, אשר רק בעולם הבא אפשר להעריכו. הרי שמידת חסדו וטובו של הקב"ה, אין לך ערך וקיצבה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
אם נזכה להתחזק לאור הדברים האמורים לעיל, נוכל לצאת ביתר בטחה למסע החיים. כי "פסי האטה" יוצבו לאורך הדרך, ובכל פעם שנברך אחת ממאה ברכות בכוונה נזכר בבוראנו. כך נתקרב לקיים "שיויתי ה' לנגדי תמיד", ונתחזק באמונה וביראה.
"ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (ליקו"מ ח"א, לט)
עשב – ראשי תיבות: עושה שלום במרומיו. בשדך – לשון שׂידוד ושבירה.
כשאדם מרגיש איזה רעבון, שמתגברת עליו תאוות האכילה, ידע שיש לו שונאים, כמאמר חז"ל: "השם גבולך שלום" (תהלים קמז), כי מי שיש לו רשים מלמטה, בידוע שיש לו רשים מלמעלה (סנהדרין קג:), לכן צריך לשׂדד ולשבר את הבהמיות שלו המתאווה לאכול, כי עיקר הרעבון הוא לבהמיות. נאמר גם במדרש (בראשית פ' סג): בא זדון ויבוא קלון – זהו קלונו של רעב, כמו שכתוב (יחזקאל לו): "לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים".
נמצא, שהמחלוקת, כלומר מה שמחרפים את האדם, בא על ידי בחינת הרעב הנ"ל, והרעב הזה שהוא בחינת מחלוקת וחרפה, והוא בחינת עורלה. והעורלה הם שלוש קליפות המסבבות את ברית השלום, וכשמשברים את העורלה הזאת, אז מתגלה ברית שלום זו, כי כשיש שלום מלמטה יש שלום למעלה במרומו, וכשיש שלום למעלה, נתגלה ונתרבה שובע גדול בעולם, כפי שנאמר לגבי יוסף הצדיק (שמות מז): "תן זרע ונחיה".
פירוש נוסף:
"ונתתי עשב" – זהו רמז לבנים, ככתוב (איוב ה): "וצאצאיך כעשב הארץ".
"בשדך לבהמתך" – כלומר, אימתי יהיו לך בנים חיים וקיימים? כשיהיה זיווגך בקדושה ותשבר את הנפש המתאווה שלך, כלומר הנפש הבהמית.
"תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (ליקו"מ ח"א, מד)
אמרו חז"ל (ברכות): כל הקובע מקום לתפילתו, אלוקי אברהם בעזרו. כי אברהם הוא ימין. וכן: אלוקי אברהם בעזרו: כי אברהם הוא ראשון להשגת ארץ ישראל, כי על ידו נבנה העולם מחדש, ככתוב: עולם חסד יבנה.
ידוע הוא, שהאוויר בארץ ישראל הוא קדוש וטהור. לכן נאמר בפרשתנו (דברים יא): "תמיד עיני ה' אלוקיך בה" – כלומר, שצריך לראות האדם שיתפלל תפילתו באווירא של ארץ ישראל, דהיינו תיקון מחשבות זרות שבתפילה, ותיקונם הוא על ידי 'תמיד', על ידי בחינות ארץ ישראל והאוויר הקדוש שבה. וכפי שרואים בחוש, כשאדם מגיע למדינה זרה ואינו מורגל לאוויר שבה, על ידי זה הוא נחלש, כך גם לגבי התפילה, צריך האדם שיקבע מקום לתפילתו, ועל ידי מחיאת כף אל כף, בזה מתעורר כוח מעשי בראשית, ונמצא שביד הקב"ה לתת לנו נחלת גויים, כי הכל שלו יתברך, ובזה יש כוח לטהר בעזרת מחיאת הכף אל כף את האוויר שבמדינה אחרת, במקום שאיש הישראלי מתפלל, ושואב הוא אוויר קדוש כמו בארץ ישראל, כי על ידי מחיאת כף מגרשים את האוויר הטמא, כי בכוח מחיאת כף מתעוררים כ"ח אתון דבראשית, שהם כנגד כ"ח פרקי הידיים.
"תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (ליקו"מ ח"א, נה)
הצדיקים שהם עושים טוב, זוכים לפני ה', כי קודם כריתות הרשעים היה פני ה' מכוסה ומוסתר בעושי רע כדי להכריתם, בחינת (תהלים לד): "פני ה' בעושי רע להכריתם", אולם עכשיו, תיכף כשרואים בכריתות רשעים, מיד נתגלה פני ה' לעושי טוב, וזה מה שנאמר (תהלים קה): "בקשו פניו תמיד" – כי על ידי 'תמיד', שהוא בחינת ארץ ישראל תזכו למצוא את פני הקב"ה, כי על ידי ארץ תזכו לראות בכריתות הרשעים. לכן נאמר: "תמיד עיני ה' אלוקיך בה" – דהיינו, על ידי ארץ ישראל.
"תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (ליקו"מ ח"ב, ח)
על ידי אמונה יהיה חידוש העולם לעתיד, וכשיהיה חידוש זה, אזי יתנהג העולם על ידי נפלאות, כלומר על ידי השגחה בלבד, שהיא בחינת נפלאות, שלא כדרך הטבע. כי חידוש העולם לעתיד הוא בחינת ארץ ישראל, מכיון שעיקר ארץ ישראל הוא על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו" (תהלים קיא), כמ שפרש רש"י על הפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"- פתח ב'בראשית', משום כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים, כדי שלא יאמרו אומות העולם: ליסטים אתם, לכן פתח במילה 'בראשית'.
נמצא שעיקר ארץ ישראל הוא על ידי כח מעשיו של הקב"ה, על ידי שיודעים שהשם יתברך ברא את העולם. ולעתיד יחדש הקב"ה את כל העולם בבחינה הזו של ארץ ישראל, כי אז יתגלה שהקב"ה ברא את את כל העולם. ועיקר קדושת ארץ ישראל הוא, ששם נמצאת השגחתו של הקב"ה תמיד, בחינת (דברים יא): "תמיד עיני ה' אלוקיך בה" – מראשית השנה ועד אחרית שנה. ולעתיד שיחדש את כל העולם כולו בבחינה הזו של ארץ ישראל, אזי יתנהג כל העולם כולו על ידי ההשגחה בלבד, כמו בארץ ישראל, ויתבטל הטבע לגמרי, והעולם יתנהג בנפלאות.
"ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם" (ליקו"מ ח"א, מז)
ארץ ישראל, שעיקר קבלתה הוא מבחינת יעקב אבינו, ככתוב (בראשית לז): "וישב יעקב בארץ" ובשביל זה נקראת ארץ החיים (זוהר), והתפילין אף הם נקראים חיים, ככתוב (ישעיה לח): "ה' עליהם יחיו" – וזהו שיבחה של ארץ ישראל, ככתוב בפרשתנו (דברים ח): "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם" – כי לפעמים אדם אוכל לחם מחמת עניות, ולא מחמת חסרון תאווה לתענוגים אחרים, כי אם היה לו שאר מאכלים, לא היה אוכל לחם לבד, וזהו שיבחה של ארץ ישראל, שלא מחמת עניות תאכל לחם, אלא מתוך רצון לשבור ולבטל את תאוות האכילה, מכיון שהיא מקבלת הארה והשפעה בחינת תפילין ובחינת יעקב ואמת – ומשם באה העשירות. נמצא, כשאדם אוכל לחם לבד, ולא מתוך מסכנות, אלא מתוך רצון לשבר את תאוות האכילה, ( על ידי האמת שהיא שפע בחינת הארת פני יעקב, ככתוב: "תתן אמת ליעקב" שהוא מידת תפארת, וישראל מקבלת את השפע מן האמת), הוא זוכה לשבר תאווה זו ולאכול לא מתוך מסכנות ועניות, אלא מתוך תיקון המידות והתאוות.
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם" (ליקו"מ ח"א, קסט)
כשיש צרות, חלילה, הן בכלליות והן בפרטיות, אי אפשר לרקוד, כי כשיש דינים, מוסרים אותם לשלוחי הדין והם נקראים רצים (זוהר), והם בחינת רגליים, ולכן נעשות הרגליים כבדות מחמת הדמים שהתפשטו לשם, והדמים הם בחינת דינים. כשנולד הדין, אזי יוצאים הדמים מהרגליים, כמו שניתן לראות אצל היולדת, שבשעת הלידה יוצאים הדמים מרגליה, ועל כן רגליה נצטננות, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יא:): ועיקר הלידה – על ידי שיוצאים הדמים מהרגליים, כלומר שיוצאים הדינים מהרגליים, כי בשעת העיבור הוא בחינת דין, כפי שאמרו חז"ל (ברכות כט:): בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה, כאישה עוברה. נמצא אם כן, שעיבור הוא בחינת דין, ולידה היא בחינת המתקת הדין. לכן אי אפשר לרקוד בשעת הדין והצרה, מכיון שאי אפשר להגביה את הרגליים שנעשות כבדות מתוך התגברות הדינים. אולם כשנמתקים הדינים, השמחה יכולה להתפשט עד לרגליים, ואז אפשר לרקוד.
וכיצד אפשר להמתיק את הדין? על ידי שהאדם דן את עצמו, כלומר, שידין וישפוט את עצמו על כל מה שהוא עושה, על כל דבר ודבר, אם כך היה ראוי לו לעשות, ויפשפש במעשיו ויתקנם כראוי על פי דין ומשפט התורה, ועל ידי זה ממתיק האדם ומבטל את הדין שלמעלה, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה, וכשנמתק הדין, יוצאים הדמים מהרגליים.
על כן נאמר (דברים ז): והיה עקב תשמעון – והיה: לשון שמחה. עקב: הם הרגליים. – האדם צריך שתהיה לו שמחה עד שהעקביים (שהם הרגליים) ישמעו את השמחה. ולזה זוכים על ידי: את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם – כלומר, שתשמרו לעשות בעצמכם המשפטים והדינים, ועל ידי זה יתבטל הדין שלמעלה. ואז: והיה עקב תשמעון – שתשמעו את השמחה ברגליים, על ידי שיוצאים משם הדינים.
"מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" (ליקו"מ ח"א, קפה)
עיקר השלמות הוא היראה, ככתוב (דברים י): "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". לכן נקראת היראה סוף דבר, ככתוב (קהלת): "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא" – כי היראה היא שלמות כל הדברים. וישנם שני סוגי יראה: יראת הרוממות, יראת ה' – שהיא יראה מהקב"ה ומגדולתו ורוממותו, שהוא רב ושליט. ולזכות ליראת ה' צריך האדם להתבונן בשכל בגדולתו ורוממותו של השם יתברך. וישנה יראה תחתונה – כלומר, שהאדם ירא ומפחד מחיה או משר או כל פחד אחר, ולכן זו יראה תחתונה. אולם על ידי יראה זו הוא נזכר ובא ליראת ה'.
"בשבעים נפש ירדו אבותיך" (ליקו"מ ח"ב, ח)
"בשבעים נפש ירדו אבותיך" – ראשי תיבות המילה "נביא" – על ידי התגלות הכבוד, על ידי זה מתפשטת הנבואה, כי הנבואה באה משורשי ישראל, שהם בחינת שבעים נפש, בחינת "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה", שזה ראשי תיבות המילה 'נביא', ושורש הנפשות הוא בחינת כבוד. ולכן על ידי התגלות הכבוד, שהם בחינת שורש הנפשות, על ידי זה מתפשטת הנבואה, בחינת (משלי ג): "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר" כי כל הבחינות האלו הן בחינות של כבוד:
חוכמה – "כבוד חכמים ינחלו".
גבורה – "מי זה מלך הכבוד, ה' עיזוז וגיבור".
עושר – "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה".
כשנאמר "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" – דהיינו לגלות, זה בחינת ביטול הנבואה, כי גלות בני ישראל היא בחינת ביטול הנבואה שבאה מנפשותם. כנאמר: "אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בניי לבין אומות העולם" (ברכות ג), ומשמעו:
החרבתי את ביתי: זה בחינת פגם התפילה, ככתוב: "כי ביתי בית תפילה".
ושרפתי את היכלי: זה בחינת פגם הכבוד, ככתוב: "ובהיכלו כולו אומר כבוד".
והגליתי את בני: זה בחינת ביטול הנבואה, ככתוב: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה".
"וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (ליקו"מ ח"ב, פד)
עיקר ההתחברות והדבקות בבורא יתברך הוא על ידי תפילה, כי התפילה היא השער שדרכו נכנסים אל השם יתברך. תפילה היא מלכות, ככתוב (תהלים קט): "ואני תפילה". ותפילה – לשון התחברות, ככתוב (בראשית ל): "נפתולי אלוקים נפתלתי" – שתרגומו הוא, לשון התחברות. לכן כשאדם מתפלל, לרוב נופלות לו מחשבות של גדלות, כי התפילה היא בחינת מלכות, בחינת אני, והיא בגלות בתוך מלכות הרשעה, ככתוב (יחזקאל א): "ואני בתוך גולה". כשהיא רוצה לצאת מגלות זאת, אזי אוחזת בה מלכות הרשעה, שהיא הגדלות, שרוצה להתגדל ולמלוך. ולכן כשמתפללים בכוח, התפילה מתחזקת בעזרת כוח זה כנגד מלכות הרשעה, ככתוב (תהלים סח): "תנו עוז לאלוקים על ישראל גאוותו" – מלכות הרשעה רוצה להתגבר על ישראל. ומה התיקון לכך? שתתפללו בכוח ותחזקו את אלוקים, כלומר את בחינת האני. וזה (דברים ח): "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – על ידי הכוח תתקן את אשת-החיל, שזה בחינת מלכות.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור