פרדוקס התקווה

מצד אחד היא כוח חשוב ומצד שני נדמה שהיא שום דבר. היא משדרת אופטימיות אבל הדמיון יכול לעבוד בגללה שעות נוספות. עדנה קדוש על פרדוקס התקווה.

3 דק' קריאה

עדנה קדוש

פורסם בתאריך 16.03.21

מספרים על רופא אחד שחריפותו ומקצועיותו היו לשם דבר.

 

הוא החזיק בכיסו פיסת נייר ועליה כתב את כל הטעויות והשגיאות שעשה מאז תחילת ההתמחויות שלו, רשימה של טעויות באבחנה ובטיפול.

 

ולמה שלא יחזיק פתק ובו רשימה איך עיצב במילותיו את הייאוש או התקווה אצל החולה שלו?

 

כי זה ידוע – שהתקווה היא כוח חשוב ובו זמנית נדמה שהיא שום דבר!

 

תקווה היא כוח שבעזרתו אנו עומדים ומתמודדים מול מציאות ונסיבות מורכבות בחיים.

 

רבים מאיתנו, לא פעם, מחליפים תקווה באופטימיות. אלא, שתקווה איננה רק לחשוב חיובי או לדמיין שבסוף הדברים יסתדרו.

 

שורש התקווה נעוץ במציאות עצמה ויש בה בעצמה כוח המחולל שינוי וריפוי.

 

איך יכול להיות שמורים, רופאים, מטפלים, פסיכולוגים וכל שאר בעלי המקצוע נותני השירות הטיפולי לומדים מידע רב בתחומי האנטומיה, פיזיולוגיה, פרמקולוגיה, פתולוגיה וכדומה, אך תוכנית הלימודים שלהם לא כוללת את נושא התקווה והייאוש?

 

איך יכול להיות שצוות בתפקיד טיפולי לומד מהשגיאות והטעויות שנעשו בטיפול, בצרכים הפיזיים או הביורוקרטיים, בשיפוט או באבחון, אך לא לומד מטעויות באופן הדיבור שלהם והשפעת ההתנסחות על המטופל?

 

מאמרים נוספים בנושא:

התקווה הגדולה

סיבת הצער

יש תקווה

קאלות

כשנגמור עם כל הסידורים

אסירי התקווה

רוצה שינוי

האלף-בית של החיים

 

כיצד זה שיש ועדה לניהול סיכויים ובקרה על שגיאות, אך אין שום סעיף של רשלנות שגרמה לייאוש או איבוד התקווה?

 

מן הראוי שהעוסקים עם הציבור ייתנו מידע למטופל, הסברים, הנחיות, הדרכה ותיאור אמיתי של המצב.

 

אם כך, מהו שביל הזהב בו יכולים האמת והתקווה לגור יחד?

 

האם המדע משאיר מקום לאמונה ולתקווה, שאינן ניתנות להוכחה בתהליך הריפוי וההתפתחות? האם קביעת אבחנה קשה נוטלת את התקווה?

 

לכל אדם ובכל בעיה ישנה זכות לקוות. גם אם הסיכוי קלוש, זכות התקווה קיימת. ולא רק, אלא שעל המטפלים לעורר ולטפח את התקווה הזו.

 

כיום, אנו עדים לכך שישנו שינוי תרבותי והמרפאים, לכל סוגיהם וכל העוסקים במתן סיוע, מקדישים זמן לקשר עם האדם שמבקש עזרה. מורה ומטפל טוב יצור קשר אישי והתייחסות רגשית. ישנה מודעות לצרכים הנפשיים של המטופל. ואולי זו אחת הסיבות לפנייה לרפואה משלימה. למטפלים אלו יש אפשרות וזמן להתעניין במצב הרגשי של המטופל.

 

ישנם אנשים שסובלים הרבה זמן – סבל פיזי או רגשי. עם הזמן הסבל תופס פיקוד ומתחיל לנהל את חייהם ושולט עליהם. תבנית החשיבה שלהם משתנה. הסבל הופך להיות כמו רודן שלעולם אינו שבע רצון. למשל, כאבים כרוניים, דיכאון, עייפות או עצבנות. זהו סבל שהופך לשליט עריץ. האדם מקבל טיפול – תרופות נגד כאבים, וזה 'מפייס' את הרודן לזמן קצר בלבד. הוא תובע ממנו עוד ועוד, עד שהחיים מצטמצמים.

 

אני מאמינה שמצב זה של "עבדות או סגידה לרודן הסבל" הוא בהחלט הפיך. תחושת חוסר האונים הינה הפיכה, אם רק נרצה.

 

כי אני מאמינה שתקווה היא חלק מסל התרופות של האדם!

 

האם יש מנגנון ביולוגי שבעזרת התקווה יביאו לריפוי (בכל תחום – רפואי, חינוכי, התנהגותי)?

 

עשו מחקרים בהם נתנו לאדם שסבל מכאב תרופות נגד כאבים. התרופה עזרה, האדם נתן אמון בתרופה וידע שזמן קצר לאחר לקיחתה הכאבים נרגעים. מדי פעם נתנו פלצבו, האמון גרם לפלצבו לעורר אותה תגובה בדיוק כמו בתרופה האמיתית. התקווה והזיכרון שקבלת התרופה תפעל, פעלה כמו התרופה עצמה (במקרים רבים).

 

אז מה החידוש? שתרופה חוסמת כאב יכולה להיות תרופה כימית ממש, או תודעה שחוסמת כאב במנגנון דומה. (המחקרים נעשו בחולים שעברו ארתרוסקופיה, ניתוחי גב, כאלה שקיבלו זריקות מורפין ועוד. חלקם קיבלו את הטיפול האמיתי וחלקם קיבלו פלצבו).

 

כאשר הגוף חולה הוא משדר פחד, סבל ועוד תחושות מהסוג הזה. סימני החלמה מחוברים לתחושה של תקווה. יש יחסי גומלין ומעגל קסמים בין חולי ותקווה. הכאב – פיזי או רגשי, מגביר חוסר תקווה, וחוסר תקווה מגביר חולי וכאב.

 

התמודדות טובה תהיה שילוב של תקווה כחלק מהטיפול הבסיסי – "תחזית רגשית" מנחמת, ראיה של עתיד חיובי כאופציה ממשית ומרוממת המאפשרת לקבל החלטות חדשות. תקווה ממקדת את תפישת המציאות. היא עוזרת לווסת ולאזן פחדים וקשיים. היא מעין מצבר וגנרטור של יציבות בתוך האי וודאות. היא ממתנת את הקשיים.

 

התקווה ניזונה ומתפתחת בעזרת הזיכרון. לכן, נכון יהיה לתחזק את התקווה ולהזכיר שוב ושוב את התחזית המתאפשרת.

 

תקוות שווא היא יסוד רעוע.

 

תקוות אמת יכולה להשפיע באופן בלתי צפוי לטובה.

 

החכמה האנושית כוללת מידע, ציפייה ותקווה.

 

התקווה היא ארוחת בוקר טובה, אך ארוחת ערב גרועה.

 

ולא, עוד לא אבדה תקוותינו!

 

 

* * *

עדנה קדוש – אחות טיפול נמרץ, מטפלת ברפואה משלימה רב תחומית. מאמנת ותומכת על פי חכמת המזרח, המערב והחסידות. מורה בשיטת נקודתרפיה. מחברת הספר "49 ימי מסע", להזמנת הספר וסדנאות בריאות: 050-5574065, ednakadosh18@gmail.com וכן באתר www.ednakadosh.com

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה