פרשת השבוע תזריע מצורע – נצור לשונך מרע
פרשת השבוע תזריע מצורע - שני האיברים החשובים ביותר של האדם, הם הפה והאוזן. המציאות מראה שאדם הלוקה בדיבורו ובשמיעתו סובל מאוד מצער רב וביזיון...
נניח שהגיע לידנו יומנו של נער מיוצאי מצרים, בן דור המדבר, ובו מצאנו את הדברים הבאים:
יומני היקר,
"בודד יושב אני על סלע ליד האוהל. מזה שבעה ימים אני כאן במקום המבודד. לא העזתי להביט מערבה, שם שכן המחנה באותה העת. העלבון הצורב, הכעס על עצמי מחד גיסא והגאווה מאידך, אשר אפפוני, מנעו ממני את היכולת לצפות לכיוון ההוא. ידעתי גם ידעתי שנגזר עלי להתנתק לזמן מה מהורי, מבני משפחתי ומחברי הרבים, וגדול היה צערי".
"כן, הורחקתי מהמחנה. צמרמורת עוברת בי גם היום בהיזכרי ברגע הפרידה. אך לא אקדים את המאוחר, אלא אספר את הדברים לפי סדר התרחשותם. הכל החל במחלת עור שבה חליתי. לא רופא הזמין אבי אל האוהל, כי אם את מיודענו הכהן, אשר בחן את פצעי זמן ממושך. סימני דאגה נראו על פניו, ולאחר שגילה שיער לבן בנגע, פנה אל הורי ואמר: 'אילו קראתם לי בשלב מוקדם יותר, היה די בטיפול קל. עתה לא נותרה ברירה אלא לשלח את הנער אל מחוץ למחנה'.
"ההרגשה היתה נוראה…הורי שתקו שתיקה רועמת. אני עמדתי נבוך, נכלם ומהורהר, עד שלפתע רמז לי אבי לבוא בעקבותיו והובילני לכאן אל מחוץ למחנה, עזבני ושב אל המחנה, ואני… יושב על הסלע ומהרהר.
"שבעת הימים של שהייתי כאן נראים לי כשנה. איש לא בא לבקרני, אין מרשים לי להפגש עם שאר הטמאים הנמצאים מחוץ למחנה. בודד לבד עם עצמי, ויש לי זמן רב לחשוב ולהתבונן. שיחזרתי את מאורעות השבועות האחרונים, ואט אט נצטיירה התמונה בפני. נזכרתי כיצד דיברתי לשון-הרע על חברי. אמנם העירו לי על כך, ואני קבלתי על עצמי לנצור את לשוני. אך בחלוף ימים ספורים בלבד, לא עמדתי בנסיון ונכשלתי פעם נוספת. הפעם הלכתי רכיל ואף הגזמתי: ספרתי לחברי ראובן דברים שאמר עליו חברו שמעון, וגרמתי לפירוד בין ידידים. זמן קצר אחר כן הבחנתי בשינוי שחל בעור ידי. ניסיתי להסתיר זאת מהורי, אך הנגע הלך ושפה. אז הבחין בו אבי, וההמשך כבר ידוע…
"כעת, אני יושב בדד מחוץ למחנה, וטועם את טעמו המר של פירוד איש מעל רעהו. הפסוק "מי האיש החפץ חיים…נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה…בקש שלום ורדפהו" – מתנגן לי בעצב יום וליל. זה שבוע ימים שאני משנן את הלכות לשון הרע והוגה בעיני שמירת הלשון. עתה יושב אני על הסלע ליד האוהל, ומצפה בכליון עיניים לבוא הכהן שיאמר: 'הנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע'. או-אז אשוב אל המחנה בהחלטה נחושה להיות ראוי לתארים: 'חפץ חיים', 'בעל שמירת הלשון', 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.
ואחתום בשם: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו".
כך היו נרפאים בני אדם מחטא לשון הרע בזמנים כתיקונם, כאשר היו נגעי בתים ובגדים וכן נגעי אדם "מאותתים" לחוטא. אז הוא היה נרפא על ידי ההתעורות שבאה בעקבות הנגע וה"טיפול" בו. עתה, כשאין לנו כהן ונביא, אמרו בדרך רמז: "נגע צרעת כי תהיה באדם, והובא אל הכהן" – הכהן שבימינו, הוא רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, שבספריו "שמירת הלשון" ו"חפץ חיים" מעורר ומלמד את ענייני לשון הרע החמורים.
בהקדמה לספר "שמירת הלשון" מובאות שתי שאלות שהן אחת, והתשובה עליהן מעוררת מאוד לזהירות בחטאי הלשון. השאלה הראשונה: הכתוב אומר "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא), מדוע דווקא שמירת הפה והלשון מצילים את הנפש? והשאלה חוזרת על עצמה בקשר לפסוק: "מי האיש החפץ חיים..נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד) – האם רק נצירת הפה והלשון נותנת חיים לאדם? אמנם בהמשך נאמר גם "סור מרע ועשה טוב", אך הדגש הוא על שמירת הלשון.
אומר ה"חפץ חיים": הנה ידוע לכל שלאדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, הניזונים ומתפתחים על ידי האוכל שאנו אוכלים. במקביל ישנם רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה – רמ"ח האיברים כנגד מצוות עשה, ושס"ה הגידים הם כנגד מצוות לא תעשה. ביאורם של דברים – באיוב (פרק י) נאמר: "עור ובשר תלבישני, ובעצמות וגידים תשוככני", העור והבשר וכן הגידים והעצמות נקראים כאן לבוש וסכך. מכאן אנו למדים שתפקידם הוא להיות לבוש וסכך גשמי לנפש הרוחנית. כל איבר מאיברי האדם, הינו לבוש לאיבר רוחני הקרוי בשמו, וכך גם הגידים.
כנגד כל אחד מהאיברים והגידים הרוחניים והגשמיים ישנה מצווה הקשורה עם האיבר שכנגדה. וכאשר אדם מקיים מצווה באחד מאיבריו, כגון שהוא רץ ברגליו לתפילה, עתיד אור ה' לשרות על אותו האיבר לעתיד לבוא. האור הזה, הוא המחיה את האיבר ומקדשו. ונמצא, איפוא, שכאשר אדם מקיים את כל רמ"ח מצוות עשה, אזי הוא האדם השלם המקודש לבורא בכל איבריו. לפיכך אם רוצים אנו להגיע לעולם האמת בריאים ולשמים בכל איברינו הרוחניים, עלינו לקיים את כל תרי"ג המצוות כראוי, אחרת נגיע לעולם הבא פגומים ובעלי מומים רוחניים ח"ו.
שני האיברים החשובים ביותר של האדם, הם הפה והאוזן. המציאות מראה שאדם הלוקה בדיבורו ובשמיעתו, סובל מאוד מצער רב וביזיון. קל וחומר כאשר האדם חרש ואילם, אין לשער את גודל סיבלו. נמצא שכאשר אדם מדבר ושומע לשון הרע, הוא פוגע בפה ובאוזן הרוחניים שלו. מה רב יהיה, איפוא, סבלו כאשר יבוא לעולם הבא, ופיו ואוזני יהיו פגומים? אוי לאותה בושה של אדם שיכנס לגן עדן כחרש ואילם! בזה מיישב ה"חפץ חיים" את שתי השאלות הנ"ל. מי שמדבר לשון הרע הוא בודאי גם שומע לשון הרע, שכן דברי לשון הרע שהוא שומע, הם ה"סחורה" שאותה הוא מעביר הלאה. אם לא ישמע לסיפורי לשון הרע, לא יהיה לו מה לספר. לכן מזהירים אותנו הפסוקים לשמור היטב על הפה והלשון, כי שמירתם תביא לנו חיים והפקרתם תגרום צרות ובזיונות.
האמת היא, ששמירת הלשון יש בה תועלת רבה מאוד לא רק לחיי העולם הבא, אלא גם לחיי העולם הזה. הדבר מתבאר לפי חלק מהמפרשים, מתוך דברי המדרש המספר על ר' ינאי שישב בטרקלינו ושמע קולו של רוכל המהלך ברחוב ומכריז: "מאן בעי סמא דחיי?" כלומר, מי רוצה סם חיים? ר' ינאי ראה מבעד לחלונו שרבים מתקהלים סביב האיש, וביקשו שיעלה אליו וימכור לו סם חיים. אמר לו הרוכל: "אתה והדומים לך אינם זקוקים לו". לאחר שהפציר בו ר' ינאי, עלה האיש אליו, הוציא ספר תהילים והראה לו את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". ומה כתוב אחר כך? "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". אף שלמה המלך הכריז: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעני. לפיכך משה מזהיר את בני ישראל בפרשתנו: "זאת תהיה תורת המצורע" – תורת המוציא שם רע (ויקרא רבה טז).
רבים מתחבטים בשאלה: מה חידש הרוכל לר' ינאי? והשיבו על כך תשובות רבות ושונות. הגאון ר' ראובן כ"ץ זצ"ל מוצא כאן הארה גדולה בתרומה שתורת שמירת הלשון לחיים יפים ותקינים, וכך הוא אומר: לעונש של הוצאת המצורע מחוץ למחנה, בגלל שעבר על עוון לשון הרע, ישנה משמעות כפולה. ראשית כל, יש כאן הנהגה של מידה כנגד מידה. אדם שהרגיל את לשונו לדבר בגנות בני אדם ולפרסם את קלונם ברבים, מן הראוי שישב בבדידות ושם יעשה חשבון נפשו וישוב בתשובה.
המשמעות הנוספת היא חינוכית. כלומר הישיבה מחוץ למחנה בגלל טומאת הנגע, באה לחנך את המצורע ולהרגילו לחיים רגילים ותקינים בעולם הזה. כיצד? כל הרגיל לדבר סרה בבני אדם, חייב לדעת שעל ידי דיבורי לשון הרע ורכילות הוא משניא את עצמו על החברה. בני אדם לא יתנו בו אמון, חבריו יתנתקו ממנו, והוא יאבד את חינו וערכו אפילו בעיני בני משפחתו. ניתוקו מן החברה על ידי שילוחו מחוץ למחנה למשך זמן מסויים, עשוי ללמדו להעריך את הצורך בחיי חברה תקינים.
אפשר לומר שזה מה שרצה לחדש הרוכל לר' ינאי. עד בואו של הרוכל סבר ר' ינאי שמשמעות הפסוק היא רוחנית גרידא, שמירת הלשון תחסוך לאדם עונשי וסבל בעולם האמת, ובזכותה יזכה לחיי נצח בעולם הבא. לכן כדאי להיות צדיק ולהיזהר מעבירה זו. אולם הגדרת שמירת הלשון כ"סם החיים", פתחה בפני ר' ינאי פתח להבנה חדשה בעניין. כי בשעה שהכריז הרוכל: מי רוצה סם חיים, סברו כולם שהוא מוכר תרופה שבכוחה להאריך ולהנעים את חיי האדם. ומששמע ר' ינאי שכוונתו לפסוקים מהתהלים, הומחשה לנגד עיניו המשמעות הנוספת של סגולת ההמנעות מדיבור לשון הרע. עתה הבין שעל ידי כך זוכים כבר בעולם הזה לחיי שלום ושלווה, אהבה וידידות אמת, עם קרובים ורחוקים.
נמצא איפוא, שהזהירות מדיבור לשון הרע, מביאה לחיים רגועים, שקטים ונעימים. כאשר חיים בחברה המקפידה על שמירת הלשון, נמנעים הרבה חשדות ומתחים. בחברה כזו אין מקום לחשש שמא מדברים בסתר איש על רעהו, וגם כאשר מישהו עשה דבר שלא כהוגן אין לו לחשוש שמא המעשה יוודע לכולם. למצב כזה אפשר להגיע אך ורק על ידי לימוד הלכות לשון הרע ורכילות, ועל ידי התחזקות מיוחדת לשמור ולקיים את ההלכות. ללא לימוד ההלכות אפשר להיכשל בלי לדעת שנכשלים, כי פרטי האיסור הם רבים מאוד. עם זאת נחוצה מאוד ההתחזקות וההתעוררות לשמירת הלכות אלו, כן אחרת קשה מאוד לעמוד בנסיונות הרבים בדיבור ובקבלת לשון הרע.
ה"חפץ חיים" הוא האיש אשר בספריו החשובים האיר את עיני ישראל בנושא חשוב זה של שמירת הלשון. בספרו "חפץ חיים" הוא ליקט, קיבץ וערך את ההלכות המסועפות בעניין זה, ובספר "שמירת הלשון" הוא מעורר ומחזק את הזהירות בקיום הלכות אלו.
"דעת קהל" נחשבת בימינו כאמצעי בעל עוצמה רבה. בכוחה להקים ממשלות ולהפילן, לעורר אהדה לאישים ולגופים שונים או להכפישם. אי-לזאת נשואות עיני רבים לדעת הבריות, כי על פיהן ישק דבר. משהפכה דעת הקהל להיות מציאות יום-יומית וקנתה לה שביתה במגוון גדול של נושאים, לא ניתן להתעלם מן התופעה, וראוי לבדוק באיזו מידה היא משפיעה על עבודת ה' שלנו. עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו נמנעים מפעולות מסויימות, בגלל התחשבות – בהכרה או בתת הכרה – ב"מה יאמרו הבריות?" והאם החשש שמא ניחשב כשוטים בעיני בני אדם מסויימים מביא אותנו לידי מעשים לא טובים? כאשר ניווכח לדעת שהתשובה על שאלות אלו הינה חיובית, נצטרך לחפש דרכים כיצד להישמר מפני השפעות זרות המשבשות את דרכנו ואת "דעת הקהל" שלנו.
לימוד מפרשת המצורע
שנינו במשנה: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל. אמר להן, מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי חיי ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו" (עדויות ה). למדים אנו, אומר הגר"י לוינשטיין זצ"ל, בשיחה המובאת בספר "מופת הדור" שחיי ביזיון תמידיים, עדיפים על פני שעה אחת של חטא! להכרה זו הגיעו חכמינו ז"ל אשר ידעו להעריך כהלכה את גודל הפגם והחסרון הנוצרים על ידי החטא. על כן לא היססו מלקבוע קביעה נחרצת זו, שמוטב להפקיר את הכבוד העצמי באופן קיצוני ביותר – להיחשב שוטה במשך כל החיים – ובלבד שלא להיכשל בשעה אחת של חטא. ולא על חטא בלבד אמרו זאת, אלא אפילו בכעין חטא אמורים הדברים, כגון כאן שמדובר ב"שלא יהיו אומרים בשביל שררה חזר בו".
דבר שהיה כה פשוט ומובן מאליו עבור חז"ל, מהווה לגבינו חידוש. לפי תפיסתנו נוטים אנו לחשוב שגישה זו הינה חסידות מופלגת, נחלת יחידי סגולה, ואיננו חושבים שהיא נמנית על חיובי התורה שנצטוו בהם כל ישראל. התבוננות בפרשת המצורע ועונשו המבוארים בפרשת תזריע – מלמדת אותנו שהקביעה הנ"ל של חז"ל הינה מדרכי התורה השווים לכל נפש.
חז"ל מבארים שנגע הצרעת בא לאדם בגלל חטא לשון הרע וגסות הרוח, כלומר הוא עונש שמים על שעה אחת של חטא, הבא לרפא את תחלואי נפשו. כך גם במקרה של המצורע, שעל ידי הנגעים נעשה המצורע מושפל ומבוזה. מצב זה שובא את גאוותו, ומביאו למצב נפשי המונע אותו מלשוב ולהיכשל בדבר שנכשל בו קודם לכן. גם כאשר נרפא נגע הצרעת, עדיין לא נשלמה סאת הבזיון שנגזרה עליו. שכן מהלך טהרתו מלווה גם כן בבזיון – מצוות התגלחת של כל גופו, הכוללת את זקנו ואת גבות עיניו. לאחר שכל אלה נגזזים ודמותו משתנה לבלי הכר, הוא שב לחברת בני האדם. כל מעשי הבזיון, אשר לפעמים חרפתם וקלונם מטביעים את חותמם עליו למשך כל חייו, הם תיקונים לחטאו, ובאים עליו בגלל שעה אחת של חטא.
אם כן, נמצא שההכרה כי מוטב להיקרא שוטה במשך כל החיים ולא להיות רשע שעה אחת לפני המקום, מתגבשת מהתבוננות בפרשות אלו.
אם נתבונן באורח חיינו, נמצא שלעתים רבים מאיתנו חיים במהלך הפוך מתפיסתם של חז"ל. רבים חיים כפי שנוח וערב להם, ושבויים הם בידי המידות הרעות. וממילא, כאשר מתעורר חשש לפגיעה בכבוד העצמי, הם מוכנים להפקיר את הנשמה ולזלזל בקיום מצוות התורה. ההתחשבות ב"מה יאמרו הבריות" או באי נעימות מעין זו, עלולה להביא אותנו לנטישת דרך אבותינו ולעזיבת מקום התורה, לנטישת חיי רוח ולשקיעה בחיי חומר. כל זה הוא הפוך לחלוטין מהמצב שהיה צריך להיות. אפשר לומר, שבגלל שעה אחת שניראה כשוטים, אנו עלולים להיכנס למצב של רשעות במשך כל החיים.
את צורת חיים זו צריך לתקן. הרי כל הסוטה – אפילו סטיה קלה ביותר מדרך התורה מחשש מבני אדם – מחליף עולם עומד בעולם חולף. בכך הוא מראה שדעת בני אדם עליו חשובה לו יותר מדעת הבורא, ואין לך סילוף ועיוות גדול מזה!. אחת האפשרויות לתקן זאת, אומר הגר"י לוינשטיין זצ"ל, הוא התמדה בעיון ובהתבוננות בהשקפת התורה האומרת כי מציאות האדם היא הנפש. וככל שיגביר את החיות הנפשית בתוכו, ישתעבד פחות לרצונות גופו, עד אשר יגיע למצב של שליטה על כוחות החומר המניעים את הגוף ויכוונם לאפיק הנכון. – זוהי צורתו האמיתית של האדם! אז מתמלאים חייו סיפוק שמחה ואושר, וענייני העולם הזה ופגיעותיו לא יציקו לו עוד אלא יביאו לו תועלת וחיזוק – הוי עז כנמר!
"והסגיר הכהן את הנגע" (ליקו"מ ח"ב, ד)
רפואה לכל המכות נעשית על ידי הבחינות הבאות:
צדקה – היא רפואה, שנאמר "צדקה מרפא בכנפיה" (מלאכי ג).
זקן – זה קנה חכמה – בחינת חוכמה, שנאמר "לשון חכמים מרפא" (משלי יב).
רצון – הוא בחינת רפואה, שנאמר "ה' שלחני לחבוש לנשברי לב, לקרוא שנת רצון" (ישעיה סא).
מלאכת מעשה בראשית – היא רפואה, שנאמר "ותעל ארוכה למלאכה בידם" (ד"ה ב, כד).
רפואת המכה נעשית על ידי כמה בחינות: תחילה צריך שתיפתח המכה. אחר כך צריך כוח-המושך שימשוך ויוציא את הליחה והדמים המקולקלים מתוך המכה, לאחר מכן צריך להדיח את הדמים, שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות, כדי שיוכלו לזרום כסדרם כראוי בלי שום עיכוב, כי כשהדמים מסבבים בגוף ומגיעים למקום המקולקל, כלומר למקום המכה, הם מתעכבים שם ומשם נתעכב ונמשך כל העכירות והקלקול שיש בדמים, כך גם במקום הפגוע. וכשיש להם עכירות והם מתעכבים ומתקלקלים ולא זורמים כסדרם, על כן צריך להדיחם ולכבסם ורק לאחר כל אלה לסגור את פי המכה.
ורפואה זו נעשית על ידי:
הצדקה – היא פתיחת פי המכה – "פתוח תפתח".
חוכמה – היא בחינת הכוח המושך – "ומשך חוכמה מפנינים" (איוב כח) מלפני ולפנים – ודרשו חז"ל על הפסוק "יקרה היא מפנינים" – שהחוכמה מושכת ומוציאה את הקלקול מלפני ולפנים, כלומר מכל המקומות הפנימיים.
רצון – שהוא רגל, מלשון חג. על ידי רצון זה נעשה בחינת הדחת וכיבוס הדמים כדי שיוכלו לזרום כראוי. רגל=עין רוגל – עין כובס (כפי שפירש רש"י), כלומר שעל ידי רגל, מלשון חג ויום טוב, יש התגלות הרצון.
מעשה בראשית – בחינת: עולם חסד יבנה – כי על ידי כל הבחינות הנ"ל זוכים להשפעת החסד, שהעולם יתקיים בחסדו של הבורא יתברך, בחינת "ואתם כהני ה' תקראו", כי על ידי בחינת הכהן שהוא החסד, נסגר פי המכה.
לכן נאמר בפרשתנו "והסגיר הכהן את הנגע" (ויקרא יג) – שעל ידי חסד שהוא בחינת כהן, נסגרת המכה לגמרי ונתרפא המקום בשלמות.
"והחתים בשרו מזובו" (ליקו"מ ח"ב, ה)
דע שעל ידי נפילת האמונה, נעשות ומתחזקות אמונות כזביות ואמונות עבודה זרה. כי עיקר קיומן של אמונות כזביות אלו הוא מנפילת האמונה הקדושה. אולם כשמעלים את האמונה הנפולה נעשים מזה גרים ונחלש כוח אמונתם, וחוזרים הם לאמונתנו הקדושה. יש פעמים שהם נעשים גרים בפועל ממש, ויש פעמים שנחלשת אמונתם ומתגלה להם במקום שהם נמצאים האמונה הקדושה, ומאמינים הם שיש יחיד קדמון יתברך. והכל תלוי בעוצמה ובחוזק של האמונה הנפולה והכזבית שהיתה לאדם קודם שהעלה אמונתו בחזרה לקדושה.
וישנו כלל – ברגע שמעלים את האמונה בחזרה למקומה בקדושה ועל ידי זה נעשים גרים, הופכים הם למזיקי ישראל, בחינת (קידושין ע:) – קשים גרים לישראל כספחת. ספחת – כלומר מכות מופלאות, ומכניסים הם גאווה בישראל, אותה גאווה בקדושה שנפלה אליהם על ידי נפילת אמונה של אחד מישראל, ועל כן כשעכו"ם מתגיירים הם מביאים עימם גאווה זו ומכניסים אותה בישראל.
מנהיגי הדור נוטלים בגלל גאווה זו את חרב הגאווה, ומתגאים על הדור בחינם, כי ישנם מנהיגים שלא ניתנה להם גדולה מן השמים והם רק מתגאים גאוות חינם על הדור, ומקבלים את חרב הגאווה ומכניסים גאווה בישראל. בכוח גאווה זו הם יכולים אף להעניש את אלה שאינם נכנעים לממשלתם – דבר שאינו נקרא הענשה כי אם היזק.
על ידי גאווה זו מתגברת תאוות הניאוף בעולם, בחינת (משלי ו): "ואשת איש נפש יקרה תצוד". וכשמתגברת תאווה זו שהיא בחינת חותם הסיטרא-אחרא (הטומאה), נעשה הדבר בחינת (ויקרא טו): "החתים בשרו מזובו" – כלומר טומאת קרי הבאה על ידי תאוות ניאוף.
שתי ציפורים לטיהור המצורע (ליקו"מ ח"א, ג)
אדם ששומע ניגונים ממנגן רשע, קשה לו לעבוד את הבורא, וכששומע ניגונים ממנגן כשר, אזי טוב לו. כי קול הנגינה נמשך מן הציפורים, כמו שנאמר במדרש (ויקרא פ' טז) – מפני מה מצורע טהרתו תלויה בשתי ציפורים חיות-טהורות? יבוא קלינא ויכפר על קלינא – כי נלקה מחמת קולו, שדיבר לשון הרע. נמצא שמי שהוא אדם כשר, הנגינה שלו נמשכת משתי ציפורים חיות-טהורות.
בזוהר (ויקרא כג:) כתוב ששתי הציפורים יונקים מאתר דנביאים ינקין – לכן נקרא המנגן חזן, מלשון חזון, לשון נבואה. כי לוקח הוא את הנגינה מאתר דנביאים ינקין (מהמקום שהנביאים יונקים). אולם כשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח את הנגינה שלו מציפורים אחרות שבקליפה (הטומאה). בכתבי האר"י ז"ל נאמר שהציפורים שבקליפה הם מוחין שבמלכות הקליפה, ושתי הציפורים חיות-טהורות הם בניין המלכות שבקדושה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור