ציפור שבורת כנף
לפעמים שם למטה עמוק, במקום הכי עמוק שיש, מוצאים את האוצרות הכי יקרים. מבט של ציפור שבורת כנף על המקום האפל בו הייתה.
"ממעמקים קראתיך ה'…" (תהלים קל, א).
המבט לאחור על המקומות האפלים, החשוכים והעמוקים בהם הייתי בילדותי, המקומות המזעזעים מהם יצאתי – הוא לא קל בכלל, אבל אני לא מוותרת על אמירת התודה לבורא עולם שגאל אותי מהם.
כן, למרות שבחיים לא הייתי חותמת על לחיות חיים כאלה שוב, נגיד סיבוב נוסף, לא הייתי מחליפה את החיים שלי באחרים.
ושלא תטעו, למסקנה הזו לא הגעתי בקלות בכלל!
שנים של מאבקים והתמודדויות, של קשיים וגועל איום ונורא מעצמי, ואני עדיין מתמודדת מול האתגרים שמציבים המשקעים האלה בטווח הרחוק. הרבה נזק נגרם לי ואני לא מכחישה את האפקטים שיש לו עלי. רוב הזמן אני מרגישה כמו ציפור שבורת כנף. אבל אם אני ציפור שבורת כנף – זה גם מה שהבורא רוצה. אני מאמינה בכל ליבי שיש אופציה נוספת לחיות את החיים שלי. זה לא חייב להמשיך כך.
מאמרים נוספים בנושא:
כילדה, הייתי לכודה בעולם תחתון ואפל בו ילדים נוצלו ועברו התעללויות מיניות בשביל כסף מפוקפק ואנוכיות של מבוגרים, מקום שמפגיש ילדים קטנים ותמימים עם אנשים מושחתים חסרי מוסר בעליל. זה היה המקום הנורא שדווקא בו החל לשלוט בי הרעב לטיפת האור שהיה בי מהיום שנולדתי. ככל שהחשיכה מפחידה יותר, ככל שהיא עמוקה, כך הרעב לאור רק גדל וגדל.
והרעב הזה, הרצון הפנימי שבא מהמקום הכי עמוק, היה מחזק אותי לקום ולחפש אותו – את אבא שבשמים, לא משנה כמה מניעות עמדו בדרכי. הוא לחץ אותי לדחוף דרך כל השכבות של השקר והכאב הנורא עד שהגעתי למקום שנראה כמו אור… אבל רק לגלות שהיה מדובר בחושך מסוג אחר…
הרצון דחף אותי לפלס את הדרך ולעשות הפרדה מוחלטת בין הדברים והמחשבות שחוויתי, מעין סדר שכזה: זה אלוקים, וזה לא אלוקים…
ובעולם התחתון האפל והחשוך הזה, היה ברור מאוד שהתקווה היחידה היא רק בורא עולם! כל המבוגרים סביבי נראו מטורפים, אנשים מושחתים חסרי מוסר וחמלה שלא הייתה להם שוב בעיה לשחוט את הנשמות של הילדים בהם הם התעללו, לעשות לנו את הנורא מכל רק כדי לספק את התאוות והיצרים שלהם. כל מחאה מצידנו, נגד מה שהם עשו לנו, גררה כעס נוראי שהגביר את הטראומה שלנו לממדים מפלצתיים. למדתי מהר מאוד לא לבקש עזרה מאף אחד מהמבוגרים האלה. רציתי להיות הכי לא נראית שאפשר. למה להכניס את עצמי לטווח הראיה שלהם? ההורים שהביאו את הילדים שלהם לשם (כן, השותפים האיומים לזוועות שחווינו) לא היו דמות מבטיחה לסמוך עליה, אף אחד מהם לא אמר לנו את האמת. ההורים שהביאו לשם את הילדים שלהם תמורת בצע כסף היו הכי לא אמינים עלי. רק אלוקים היה היחיד בחיי אליו יכולתי לרוץ. בתור ילדה קטנה הייאוש כרסם והכאיב, אבל גם גרם לי להתחיל לסלול את הדרך לתקווה, את הדרך לבורא עולם, בין כל הרי החושך והטינופת שהייתי מוקפת בהם. אבא שבשמים והצדיקים לאורך כל הדורות (עליהם למדתי עם השנים) היו היחידים שהחזיקו אותי חזק והרימו אותי מתוך הביצה הזו. לא הבנתי מי זה השם יתברך, אבל ידעתי שהוא היחיד שמטפל בי באמת. ידעתי שהוא מקשיב לי כשעמדתי ליד החלון והתפללתי אליו שיציל אותי.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני חושבת ששאר הילדים השפיעו עלי לטובה לרצות את הקרבה לבורא עולם. המפגש בעוד אירוע טראומתי, בדרך כלל במסיבות של המבוגרים, היה גורם לנו להסתכל אחד על השני. לפעמים אחד הילדים היה לוקח את האשמה והעונש על עצמו כדי ששאר הילדים לא יסבלו. ההתמודדות עם הבכי והדמעות הייתה החיבוקים שהענקנו אחד לשני, הנחמה המתוקה והטהורה שלנו אחד את השני. לפעמים היינו מחלקים את 'הפרסים' שהמושחתים האלה היו נותנים לנו בינינו – סוכריות וקצת ממתקים. זה היה קורה כאשר אחד הילדים היה נענש בגלל שהוא לא עשה מה שביקשו ממנו, לכן לא קיבל 'פרס'. לפעמים לחשנו אחד לשני באוזן כשהעליבו אותנו. אם אחד המבוגרים היה אומר לאחד מהילדים שהוא טיפש/ה או מכוער/ת מיד היינו מחבקים ולוחשים באוזן 'אל תקשיב/י להם, הם שקרנים, את/ה יפה וחכם/ה"… ולפעמים ישבנו קרוב אחד לשני, אוחזים ידיים בזמן ההמתנה למר גורלנו. השתדלנו להיענות לדרישות של המבוגרים הנוראים האלה כדי להגן אחד על השני.
ההרגשה הזו, הערבות שהרגשנו אחד כלפי השני, הקרבה המיוחדת שחשנו אחד לשני, גרמה לי להתקרב עוד יותר לאבא שבשמים, רק כך הצלחתי להרגיש את האהבה שלי אליו בפנים. ושם בפנים, במקום של אותה אהבה מקסימה וטהורה היה חם, נעים ומואר, כאילו היה זה חדר מלא מלאכים. זה קרה ברגעים בהם הצלחתי להרגיש את עצמי הכי קרוב, לא כמו בובה. גם מהמקום של ילדה קטנה שחווה דברים נוראים האמנתי שיש סיכוי לעתיד טוב יותר, שיהיה לי טוב כשכל הסיוט הזה ייגמר. זה היה הכוח שהרים אותנו, הילדים הקטנים והמפוחדים מהעולם התחתון והנורא הזה. אח… כמה שהרבי מליובאוויטש צדק כשאמר "מעט אור דוחה הרבה חושך"!
לא מזמן שמעתי באחד משיעוריו של הרב אליעזר רפאל ברוידא, שילדים עם המחלה האיומה – סרטן, הם נשמות טהורות שבאו לעולם הזה כדי לכפר על החטאים והפשעים של בני הדור שלהם. לפעמים אני מאמינה שהדבר הזה נכון גם כלפי ילדים כמוני, שגדלו בבתים מתעללים וסבלו מהאכזריות של העולם השפל של אותם מבוגרים. הילדים האלה, הנשמות הטהורות הללו, קיבלו על עצמם לעזוב את גן עדן ולצלול למעמקי החשיכה. הם בחרו לכפר על החטאים הנוראיים ולהיות כפרה על הדור בו הם חיים.
החשיכה היא לא תמיד מה שרואים או חושבים. לפעמים, דברים יכולים להיראות נורא ואיום כשהכאב בפנים הוא בלתי נסבל. אבל דרך כל המהמורות האלה הקב"ה מקרב אותנו אליו. בסוף המסע נראה ונבין איך כל הכאב שאנו חווים, כל המאבקים והקשיים, כל הטיפוס הנורא שעשינו, כל החיים – היה שווה.
"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" – את זה אנחנו אומרים בכוח האמונה שלנו, אנחנו מברכים את הבורא על כל מה שהוא עושה איתנו.
כי לפעמים שם למטה עמוק, במקום הכי עמוק שיש, מוצאים את האוצרות הכי יקרים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור