קומדיה, לא תמיד מצחיקה!

אני מאמין, כעובד הוליווד לשעבר (הפקה, תסריטים ובימוי) שהייתי עד לרגע המדויק בו הקומדיה האמריקאית הגיעה לנקודת המפנה שלה, אל הדרך המובילה לחוסר מוסר ומשם לשחיתות.
 
איך?
 
זה היה בשעת לילה מאוחרת של אותו יום שני, במועדון קומדיה מפורסם בלוס אנג'לס של הדור הקודם (וזה לא כזה רחוק). כמה קומיקאים מפורסמים בדקו את החומר שלהם לפני שיופיעו באחת מתוכניות האירוח המפורסמות של ה-NBC– טונייט שואו עם טוני קרסון. בקהל היו כמה מה'אגדות' – סנדטאפיסטים מפורסמים (אני ישבתי ליד רודני דיינג'רפילד!). על הבמה, מספר קומיקאים מספרים בדיחות על האבסורדיות של החיים, ואילו אחרים סיפרו בדיחות על מה שרץ בכותרות.
 
ואז, סטנדאפיסט חדש בעולם הסלבס עלה על במה והחל לצעוק.
 
הוא צעק כמה שורות מלאות בניבולי פה. הוא צעק את הזעם שיש לו נגד המוסר והדת. וכן, הוא שבר את הטאבו כשלצעקות שלו התלוו גם מסרים ודימויים מיניים. כמובן שהוא לא היה הראשון בערוץ הספיציפי הזה של הקומדיה, היו לא מעט לפניו. אבל הסטייל שלו היה שונה. למרות שההלם היה די חזק, היה משהו בהופעה שלו שערער את הטאבו שכולם אחזו בו, מעין קווים כאלה שלא חוצים. האמת, לא ראיתי דבר כזה לפני כן.
 
הבנתי אז שזה עומד להיות הזרם המרכזי של הקומדיה האמריקאית, הרגשתי שמדובר בסוג של "קומדיה מלוכלכת" שבקרוב מאוד תעזוב את מרחבי החושך בהם התחבאה ותצא אל קדמת הבמה, אל מסכי הטלוויזיה של מיליוני אמריקאים, ובהמשך גם לאלה שברחבי העולם.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אל תהיו כבדים
המצחיק המגוחך והחשיפה הגדולה
הבדיחה
 
וזה מה שקרה. הקומדיה של היום, אותה תמצאו איפה שרק תרצו – בטלוויזיה, על המסך הגדול, און-ליין, מופעי סטנד אפ ועוד, מלאה בגסויות, ניבולי פה, חסרת תוכן ומלאה במסרים של ניאוף.
 
ואתם בטח שואלים, מה אני רוצה מכם? למה אני כותב על זה ולמה זה בכלל משנה?
 
רבי  נחמן מברסלב מלמד אותנו, בסיפורי  מעשיות – במעשה ממלך ענו – שהמהות האמיתית של כל מדינה מתגלה דרך הקומדיה שהיא מציגה. אם תרצו לדעת מה טיבה ואופייה של מדינה אז תשכחו מהחדשות, הפוליטיקה או הכלכלה שלה. הכי טוב שתיתנו דעתכם על ההומור שלה. ממה אנשים צוחקים שם.
 
"אמר החכם בדעתו, שצריך לו לידע מהות המדינה, ועל ידי מה ידע המהות של המדינה? על ידי הקאטאויש (ענייני הצחוק) של המדינה, כי כשצריכים לידע דבר, צריכים לידע הקאטאויש (ענייני הצחוק) של אותו הדבר" (רבי נחמן מברסלב, מעשה ממלך ענו).
 
קומדיה, על פי רבי נחמן, היא כמו צילום רנטגן של מדינה. היא מראה באיזו מהירות התרבות האמריקאית, ושל שאר העולם בעקבותיה, הצניחה את המוסר למקומות שפלים בדור הזה.
 
אני לא רוצה להישמע כמו זוכה פרס כלשהו גאה, אבל בהחלט אפשר להעביר את האשמה (בלי רגשות אשמה…) לכל הכותבים למיניהם ש"עזרו" עם הכישרון המבורך שלהם לדרדר את המוסר החברתי, אז וגם היום, למקומות שפלים שהחברה לא הכירה. היום קומדיות ה'הכל-הולך' מלאה לגמרי בתכנים שפעם נחשבו פוגעניים ומעליבים, עם טעם רע ושבירת טאבו מוחלט. וזאת בהחלט בעיה גדולה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
משווקים  צחוק
משהו קרה בדלי
הצחוק יפה  לבריאות
 
 
אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שהאומות הגדולות והעוצמתיות נפלו אחרי שהפכו לנהנתניות. תרבויות כמו רומא העתיקה, שהגיעה לדרגת שפל עם מוסר ירוד ורמת ניאוף מזעזעת, נעלמה כלא הייתה מעל מפת העולם… ההיסטוריה הראתה לנו שוב ושוב כי ברגע שמדינה נרקבת מבפנים היא יכולה להיהרס גם מבחוץ!
 
זהו מסר אדיר שכדאי מאוד ללמוד ולהפנים היום. העולם מלא באיומים ופחד. אירן בדרך לפצצה גרעינית, רוסיה כבשה את חצי האי קרים ומי יודע עם היד עוד נטויה ולאן זה יוביל, ופוטין בכלל טוען שכל זה נועד להגן על האוכלוסייה הפרו-רוסית שמתגוררת בשטח הכבוש, והכל מרגיש כמו בשנת 1938, השנה בה גרמניה הנאצית סיפחה את צ'כוסלובקיה, כשהצורר היטלר ימ"ש טען ללא הרף שגם הוא מגן על האוכלוסייה הגרמנית שם. ולאן זה הוביל כולנו יודעים…
 
הקומדיה בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה "קומדיה נקייה" (ברובה) נטולת גסויות וניבולי פה, כזו ששיקפה את המוסר והחוזק של האומה שהצליחה להביס את הרוע והרשע.
 
בבית הספר לקומדיה הישן של מילטון ברל, שבוגריו הם ג'ק בני, ג'ורג' ברנס, הני יאנגמן, אלן קינג, סיד סיזר ועוד – שהיו קומיקאים מפורסמים במאה ה-20 – הקומדיה הייתה נקייה וידידותית לסביבה, ואם הייתה רמיזה למשהו 'חריג' אז זה היה ברמה חברותית ללא פגיעה באף אחד. והכי חשוב, מצחיקה.
 
אבל בית הספר הזה נכחד, הודות להתנוונות החברתית ולערוצים אליהם היא מחוברת. פעמים לא מעטות ראיתי קומיקאים שבאמת ניסו לחזור לשורשים – לקומדיה הנקייה, אבל נכשלו. פשוט כך. לפני כמה שנים הגעתי לאירוע התרמה חשוב של ארגון יהודי שבחלק האומנותי שלו הופיע קומיקאי מפורסם, ובגלל שרוב הקהל היה דתי מארגני האירוע ביקשו ממנו להצחיק בשפה נקייה, והוא הבטיח שזה מה שהוא יעשה. הוא סיפר בדיחות שניבולי הפה והשפה הלא נקייה היו מוסווים איכשהו בשפה הכביכול יפה ונקייה בה השתמש מול שומעיו.
 
חלק מהקומיקאים מבינים שהחברה משפיעה על הקומדיה. הקומיקאי היהודי דויד ברנר, שנפטר לא מזמן (ונמנע משימוש בניבולי פה וגסויות במופעים שלו) אמר באחת מתוכניות הבוקר, "שאפשר לדעת באיזה מקום נמוך נמצאת החברה ועד כמה המצב בעולם רע עלפי מספר הקומיקאים שבה".
 
אפשר גם לדעת באיזה מקום נמוך נמצאת החברה על ידי ענייני הצחוק שלה – הבדיחות, כפי שרבי נחמן הסביר. וזה רק צריך לחזק אותנו להבין עד כמה חשובה האמונה ושמירת  הברית, ושלושת הכללים עליהם דיבר רבי נחמן רגע לפני שמישהו פותח את מופע הסטנד-אפ שלו:  א. להיזהר שלא לפגוע בכבוד השני. ב. לבלי לדבר ניבול פה. ג. לא להתכוון לכבוד עצמו.