קריסה ממוחשבת

אתם יודעים איך זה, כל אחד והיריב המושבע שלו.
 
שלי, אם כבר שאלתם, זה המחשב.
 
היה לי אותו, את המחשב הנייד שלי, כמה שנים. וגם את זה אתם בודאי יודעים, לפעמים מצפים מהמכשירים האלה שישרדו לנצח, שלעולם לא נצטרך להחליף אותם, לנצח נצחים…
 
עם המציאות ההפוכה נפגשתי בשבוע שעבר.
 
בחודשים האחרונים המחשב שלי עבר תהליך התנוונות, הפך איטי ולפעמים נכנס למצב של 'פריז' בלי שום סיבה נראית לעין. ולא רק, בחודשים האחרונים הוא גם עשה משהו שהוציא אותי מדעתי, המסך נכנס למצב של קריסה עצמית בדיוק כשראיתי את השיעורים השבועיים באתר "ברסלב ישראל". ידעתי שאלה חדשות רעות כי ההודעה על המסך הייתה שמדובר בתקלה רצינית. כמובן שהאשמתי את הצוות של "ברסלב ישראל" שעסוקים כל הזמן בחידושים טכנולוגיים של המערכת. צריך להאשים מישהו, לא? (סליחה חבר'ה…)
 
בכל אופן, החלטתי להתפלל על העניין ולבקש מבורא עולם שיעזור לי ושהבעיה תסתדר מאליה בלי שום מאמץ או השתדלות מצידי. קצת קיצוני (לטעמי, לטעמכם חציתי את כל הגבולות, נכון?) בכל אופן, באמת שלא רציתי להתמודד עם האתגר הזה – המחשב ומגוון התקלות שהוא מציע בימים של קריסות ומשברים ממוחשבים.
 
המחשב הסתדר לכמה שבועות ואז קרה אותו דבר, אבל הפעם כשהייתי באתר אחר (את מי להאשים עכשיו?). חשדתי חרדה ופחד כשעברתי לאתר נוסף וגיליתי שאני לא צופה בדברים שיכולים להיות "מסוכנים".
 
ובנוסף, באחד הימים בשבועות האחרונים, תוכנת האנטי וירוס לא העלתה עדכונים חדשים. ספק האינטרנט שלי (שהיה באותו זמן במומבאי עם העוזר שלו) שלח לי הודעה ואמר לי שאין לי ממה לחשוש, הוא כבר יודע איך לתקן את המחשב גם מרחוק ולטפל בבעיה. אחרי שעתיים של ניסיונות לפתור את הבעיה יחד איתי מול המחשב, הוא נאלץ להודות שאני צריכה לפנות לחנות מחשבים ולשדרג את הזיכרון. אז למחרת, בחנות המחשבים, העוזר ציין בפני עובדה שניסיתי להתעלם ממנה כבר תקופה ארוכה. "המחשב שלך מאוד ישן, אי אפשר לשדרג לו את הזיכרון בצורה משמעותית". מה זה אומר? חשבתי לעצמי. שאני עומדת לקנות מחשב חדש? אני לא אדם פזיז ונמהר, אבל מסיבה לא ברורה החלטתי שזה מה שאני עושה וקניתי מחשב חדש. תוך 10 דקות ביצעתי את הרכישה, העברתי את החומר שהיה לי במחשב הישן על החדש, וה-כ-ל היה במחיר שאסור לפספס.
 
וכך חזרתי הביתה עם המחשב החדש ביום שישי, אחרי שקיבלתי הדרכה איך להפעיל את האינטרנט, פעולה יחסית קלה, אבל בפועל זה לא מה שקרה. האינטרנט לא עבד ועדיין לא הייתה לי תוכנת אנטי וירוס. החלטתי להמתין עם כל העניין הזה עד ליום ראשון ולהתקשר לחבר'ה ממומבאי. ובמקביל, החרדות החלו לטפס בתוכי לגבהים שלא חלמתי.
 
אבל זה לא מה שרציתי לספר לכם. מה שהפליא אותי יותר מהכל היה שמיום חמישי, מהרגע שהמחשב לא עבד, הרגשתי מבודדת ומנותקת. פעם ראשונה שאין לי גישה לשיעורים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. טוב, יכולתי לקרוא, לצייר, לעשות משהו. ואז מה? אני יודעת, אתם בטח צורחים עלי – מה עם התפילה האישית? את קוראת לעצמך ברסלברית? אז באותה נקודת זמן לא הייתי ברסלברית מן המניין והאמונה שלי באותו זמן עשתה לה איזו קפיצה לרוחק מחיי ואני נותרתי עם האובססיה למחשב, עד כדי כך שאפילו השבת לא עברה עלי ברוגע ובנעימות שאני מכירה ורגילה. וגם, די מאוכזבת לגלות עד כמה הדבר הזה השתלט על חיי ועל המוח שלי,  ובחוסר היכולת לשלוט במחשבות שלא מאפשרות לך להתמודד עם זה. כאילו מישהו הוריד את המסך ואני נותרתי בחדר חשוך לבד. וזה כאב, כי היא גיליתי למה באמת אני מחוברת.
 
ביום ראשון בבוקר הסתכלתי על המחשב שלי ואמרתי לעצמי, 'יעל, עד כאן. זה רק חתיכת ברזל דומם ובורא עולם בודאי לא ישאיר אותך בלי הקשר הרוחני לארמון שלו' (דרך המחשב התחברתי לשיעורים, מאמרים שחיזקו אותי, והניתוק, כמו שאתם מבינים, היה קשה מהבחינה הזו).
 
התקשרתי לשירות הלקוחות והם סייעו להפעיל את האינטרנט די בקלות, והסבירו איך מתקינים את תוכנת האנטי וירוס. הכל היה על פי התוכנית, הקב"ה אתי אחרי הכל… עד שמשהו הבזיק על המסך והפריע להמשך התקנת תוכנת האנטי וירוס שהייתה ממש לפני סיום. ו… נחשו מה? המסך קפא! עכשיו כבר הייתי היסטרית, שאלתי את עצמי אם זה באמת היה כדאי ושווה את כל ההשקעה והמאמצים. אבל לקצר סיפור ארוך, אחרי שהעבירו אותי ממחלקה למחלקה, ועוד שעה ששפופרת הטלפון על האוזן, בסופו של דבר הצלחנו לגלות מה הייתה הבעיה. המחשב ניסה לעשות 79 עדכונים בו-זמנית. ופתאום, הכל התחיל לעבוד בצורה נורמאלית ותקינה.
 
באותו ערב הצלחתי לצפות בשיעורו השבועי של ד"ר זאב בלן, אך עם מלא חששות שמא המסך שוב יחליט לקפוא על מקומו. זה לא קרה. וזה גפ לא יקרה. זה כבר נחלת העבר. וזה היה גם כשהבנתי שאין לי גישה למיילים שלי. הם פשוט נעלמו. אה, עוד מבחן. האם זה ייגמר מתישהו? כבר הייתי מותשת מכל העניין הממוחשב הזה. ניסיתי ליישם את אחת מעצותיו של ד"ר בלן כפי שהבנתי – במקום להרגיש גרוע עם מה שקורה החלטתי לומר לעצמי את ההיפך המוחלט – שהמצב הזה, כל ההתנסות המוזרה הזו – הם הדבר הכי מרגש, ותודה רבה לך בורא עולם שאין לי גישה למיילים. למרות שחלק ממני לא בדיוק האמין למילים שיצאו ממני, זה הצליח להרגיע אותי בדרך מסוימת, אפילו קצת משעשעת. החלטתי, ולא משנה מה יהיו הנסיבות, שאני לא נוגעת במחשב בכל יום שני, הוא הפך ל"אויב" ואנחנו צריכים הפסקה זה מזו.
 
יום שלישי, ניסיתי את טכניקת הדחקת הרגשות, ובלי שום הרבה מחשבה לקחתי את המחשב בחזרה לחנות והסברתי את הבעיה. איש נחמד בשם פטריק לקח את המחשב וטיפל בו במסירות ואכפתיות ופתר את הבעיה הבלתי נסבלת הזו. הוא מצא את המייל וסידר עוד כמה דברים על הדרך. הו, הנה אדם שמבין אותי. פתאום, החיים קיבלו משמעות, היה כדאי לחיות. כאילו מישהו הרים את הוילון והאור נכנס פנימה. השלום והאחדות חזרו לחיות ביחד.
 
במבט לאחור על אותם ימים עם כוס תה (אני מאנגליה…) הבנתי שהצורך שלי להיות בשליטה בכל מצב בחיים, גם אם הוא קבור איפשהו בתת ההכרה, הורס את הביטחון שלי בבורא עולם. חוסר ביטחון בזמן של התנסות קטנה כזו, ואני לא מדברת על רעידת אדמה פנימית אלא על משהו קטן, פשוט ערערה את הביטחון שלי בבורא עולם והעלתה את הספק שלעולם לא תרצה להתמודד איתו: האם בורא עולם יעזור לי ולא יעזוב אותי? וכשזה כרסם בתוכי כאילו דחפתי את הבורא הצידה וניסיתי לפתור את הדברים בדרכי שלי. לא הבנתי למה אני מרגישה כל כך מבודדת מבחינה רוחנית בלי המחשב, מה שגרם לי לפחד נורא.
 
התגלית האדירה והמשמחת הייתה שבורא עולם לא עזב אותי לרגע, הוא תמיד היה שם. זה היה רק בדמיון שלי, וכל מה שחוויתי היה רק לטובה. גיליתי שיש בי את היכולת להתעקש ולהתמיד בדבר שאני רוצה. גיליתי שאני יכולה ללמוד דברים חדשים. אומנם הייתי צריכה לעשות כמה מאמצים ולהשתדל, אבל הקב"ה הוא זה שמנהל את הכל ומחליט מה ואיך תהיה התוצאה. ובקשר לבידוד הרוחני שלי, אולי כמה ימים בלי מחשב גרמו לי להבין שהמקום שלי, בעזרת השם, יהיה בארץ ישראל ולא באנגליה, כי גם זה עלה במחשבות שכמעט עשו לי הצפה במוח.
 
ובינתיים, יש לי מחשב חדש ואני נהנית ממנו.