רוצה להיות אני

איך מתמודדים עם אמא שלא
מכינה רק סנדוויץ', אלא גם את
סדר היום למשך שבוע, חודש וכל
החיים? מעיין פגשה את טליה לוי
ופתחה את הקלפים.
 
 
היא הביטה בי בעיניים עצובות. לא ממש ידעה איך לספר לי את הסיפור שלה. היה לה קשה לשתף למרות שתמכתי ועודדתי אותה לדבר.
 
מעיין, זה השם שלה. וכמו השם שלה, כך נראה הכאב שזרם מתוך עיניה. כאב על שנים יקרות, על עיכובים ומחסומים באמצע הדרך. על הרבה בחירות שדרשו מאמצים רבים.
 
"תראי" היא אמרה לי, "אמא שלי בחיים. היא גרה רחוק מכאן, בכלל לא בארץ ישראל. אין לי איתה קשר כבר שנים. לפני כן, כשגרתי איתה בבית החיים היו מאוד קשים. היו הרבה ויכוחים. כבר לא יכולתי יותר. רציתי עצמאות, אבל אמא שלי התערבה לי בכל העניינים. תמיד ידעה מה הכי טוב בשבילי (מזווית הראיה שלה כמובן), מה אני צריכה לעשות (לפי מה שהיא חושבת ומוצאת לנכון), מה צריך לעשות קודם, מה יעיל ויועיל, מה מיותר… על הכל היא החליטה בשבילי. ושלא תטעי, לא דיברנו על זה קודם.
 
מאמרים נוספים בנושא:
גם אתם הייתם ילדים
תנו להם להיות ילדים
הבן  האבוד
 
"אם הצלחתי לחשוב על רעיון חדש ומקורי בכוחות עצמי, היא תמיד פסלה אותו. היא גם טרחה להסביר מה לא טוב בו. למה הוא לא מושלם. היא פשוט ניהלה לי את החיים. אבל כשבגרתי מעט, רציתי להרגיש את המרחב שלי. רציתי שירגישו גם אותי. שישמעו את הרעיונות שלי. גם לי יש מה לומר ולחדש. אבל לא הייתה לי הזדמנות לעשות את זה. נניח שהיא רצתה בטובתי, רצתה לחסוך לי את הדרך, את ההתנסות, את הקשיים, את הטעויות. אבל כל חומת המגן הזו הפכה אותי לצל. הרגשתי שאין בי כלום, אין לי אישיות. הכל נעשה כמו שהיא רצתה.
 
"לא ידעתי מה לעשות. איך ביום בהיר תופסים עמדה כשאין לי ביטחון לסתור את דבריה? איך משמיעים בקול תכנון לשעה הקרובה כשכבר הכינו לך סדר יום למשך שבוע?!?
 
"אמא שלי תמיד חלמה להיות מנהלת, אבל היא לא שמה לב שהיא מנהלת אותנו יותר מדי. זו כבר לא דאגה. זה סוג של שליטה. הרגשתי מחנק וידעתי שהיום שבו 'אתפוצץ' קרוב מאוד.
 
"ויום אחד זה קרה. סיפרתי בקול לאמא על התוכניות שלי והיא כמעט חטפה התקף לב. 'מה?! זה מה שאת רוצה??? למה? למה לא מה שאמרתי לך? למה את לא מעריכה את המאמצים שלי ואת כל מה שאני עושה בשבילך?' אלא שהפעם לא שתקתי. 'אני מרגישה שאני חיה את החיים שלך' אמרתי לה. 'את מה שאת רוצה, את מה שאת חושבת ואת מה שנראה לך. אני לא מזלזלת חלילה בכל מה שאת עושה בשבילי, אבל אני אדם אחר! אישיות אחרת ויש לי רצונות אחרים, מחשבה שונה!…'
 
"לא יודעת איך העזתי, אבל זה פשוט קרה. אמא שלי נעלבה כל כך והחלה להטיח בי מילים קשות ופוגעות, ואני רעדתי בכל גופי. מה עושים עכשיו?
 
"עזבתי את החדר, אבל לא חזרתי בי. מאותו יום התרחקנו מאוד זו מזו. החיים תחת אותה קורת גג הפכו קשים וטעונים. אמא שלי טרחה לספר לכולם איך קמתי מולה וניסתה לעצור בעדי מהתוכניות שלי. וכשכבר לא יכולתי יותר, קמתי ועזבתי את הבית, עליתי על המטוס והגעתי לכאן, לארץ ישראל.
 
"לא התקשרתי הביתה, גם לא שלחתי מכתבים או מיילים. שום כלום. ניתקתי את הקשר".
 
הסתכלתי עליה, על מעיין, איך המילים זרמו מפיה אחרי שנפתחה קצת. סיפור לא פשוט בכלל חשבתי בתוכי. אנחנו מכירים אנשים, אבל כמה באמת אנחנו מכירים אותם?
 
מעיין הסתכלה עלי. הבנתי שהיא לא סתם מספרת לי את סיפור חייה. "ומה קורה עכשיו? יש סיבה מיוחדת שעכשיו את מדברת על זה?" שאלתי.
 
"עברו מאז כמה שנים. בגרתי מעט, תמיד פחדתי ליצור קשר כי אין לי מושג באיזה מצב אמא שלי. ברור לי שהיא לקחה את זה קשה ואפילו קשה מאוד. היא בטח כועסת עלי מאוד. אולי גם המשפחה והחברות שלי. זה דבר לא קל בכלל, בטח היו לה בושות ועוגמת נפש. אולי גם צער, ואולי גם לא. ומי יודע בכלל אם היא רוצה לראות אותי, להיות איתי בקשר?
 
"שלא תביני אותי לא נכון, אני לא מתחרטת על מה שעשיתי, אני פשוט רציתי את אני, את האישיות שלי, להיות עצמי. אבל אני כן מתגעגעת. השנים האלה לימדו אותי הרבה, ללא ספק. היום אני גם רואה דברים קצת אחרת. באתי להתייעץ איתך כי הניתוק הזה כואב לי, הייתי רוצה לראות שוב את המשפחה שלי. אני לא יודעת מה תהיה התגובה שלהם, ואני לא מצליחה להחליט מה הכי נכון לעשות. התרחקתי מהם מאוד… קשה לי להחליט".
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני רק  השליחה
זה הזמן שלהם
תפילה של אמא
מכתב לאבא ואמא
 
נשמתי עמוק. אני יודעת שההחלטה בנושא כזה צריכה, בסופו של דבר, להיות רק שלה. ברגע שתרגיש שנכון לה. ובעיקר, שיש בה את הכוח לקבל כל תשובה מבלי להינזק. אבל יש נקודה למחשבה ובה אני יכולה לעזור.
 
"מעיין" פניתי אליה, "תחשבי על זה. לא סתם בתקופה הזו את מהרהרת בעניין והעזת לדבר עליו. אלה ימים יקרים מאוד לעם ישראל, ימים של סליחה ומחילה, של דמעה ורחמים, של תפילה ואהבה, הימים של חודש אלול. זאת העבודה לה אנו נדרשים בימים האלה. חשבון נפש על המעשים שלנו. במשך השנה לא תמיד התמסרנו למשימות הקדוש. כן, עשינו מעשים טובים יותר, וטובים פחות. גם לא היינו מספיק רגישים. אולי לא תמיד בחרנו לעשות את מה שהיה מצופה מאיתנו בתור ילדים של מלך. לפעמים אנחנו בוחרים וזה מוצלח, ולפעמים מגלים שטעינו. לפעמים מה שהיה נכון לנו כבר לא כל כך נכון עכשיו, ולפעמים להבין שהיינו מסוגלים ליותר.
 
"שינוי הוא חלק מהחיים, חלק מההתקדמות שלנו. צלחנו משימה אחת, עכשיו הלאה, למשימה הבאה".
 
מעיין הקשיבה בעניין למה שאמרתי. קצת חשבה ושוב הפנתה את המבט אלי, מחכה למילים שיעזרו לה לעשות את הבחירה שהיא רוצה, את הדבר הנכון.
 
"לפעמים אנחנו אומרים 'שהשם יסלח לי!' – מה יש באמירה הזו? פחד. הרבה פחד. אבל גם המון המון תקווה. יש יראה, אבל אנחנו יודעים שיש גם אהבה. בורא עולם תמיד בשבילנו, רק שנחזור אליו. אבא שלנו תמיד מחכה לנו. אנחנו צריכים לעשות מאמץ אחד קטן מצידנו, לפתוח פתח כחודו של מחט. וההבטחה, להמשך המשפט הזה, ידועה – ואני אפתח לכם כפתחו של אולם! מה הקב"ה מבקש מאיתנו? רק סימן שאנחנו רוצים את הקרבה אליו. אני לא יכולה לומר לך מה המצב של המשפחה שלך, אבל עכשיו, בחודש הזה, זה זמן שמאוד מסוגל. אולי גם הם מחכים לסימן קטן ממך? לרצון לחדש את הקשר? אולי גם לא. צריך להיות מוכנים להכל".
 
מעיין כל כך שמחה. נפרדנו לשלום עם חיבוק גדול ואוהב.
 
לא מזמן נפגשנו שוב. "החלטתי לטוס אליהם" אמרה לי עם זיק של שמחה בעיניים. כל כך שמחתי בשבילה, בעיקר על הנחישות והאומץ שגילה. "אני מתפללת עליך, שזה יצליח". עדיין לא שמעתי ממנה, ואני מאוד מקווה שהכל הסתדר שם. האמת, זה גם קצת מסקרן אותי.
 
בכל אופן, משתדלת לחשוב רק טוב, לקוות בשבילה שזו תהיה חוויה עבורה. אני בטוחה שבורא עולם רואה את ההשתדלות שלה ויעזור לה. אני מאמינה שאם משהו לא היה כשורה, אחרי כל הימים האלה, היא כבר הייתה מעדכנת אותי במייל או בכל דרך מהירה שהטכנולוגיה והקדמה מאפשרת לנו בימינו.
 
ולמה סיפרתי לכם את זה? כי אולי זה הזמן לבדוק את הקשרים שלנו ולעשות מעשה? אולי זה הזמן, הרגע הנכון, לבדוק את כוחו של הפסוק "שובו אלי ואשובה אליכם", מה אתם אומרים?
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com