ריקי העצבנית

ריקי העצבנית היא מנהלת בכירה באחת מחברות הטלפון הסלולאריות אי שם בעולם. כולם ידעו שאת ריקי 'לא עוברים' בקלות. ומי שכן הצליח, שילם על כך מחיר כבד במשך שבועות, חודשים ואפילו שנים.
 
הקריירה שלה זרועה בעימותים עם אנשים וחברות שלא הסכימו איתה, או כאלה שהעיזו לקום ולעמוד כנגדה, לא להסכים איתה. אבל אל תדאגו לריקי העצבנית, כי היא נקמה בכל אחד ואחד מהם את נקמתה המתוקה – לחלק דאגה שייערפו הראשים והם נותרו ללא מקום עבודה, גם לא במקום אחר. על חלק פתחה את הפה הגדול שלה ולא חסכה במילים, השמיעה את מה שהיה לה לומר לכל מי שהטה אוזן והיה מוכן לשמוע.
 
בקיצור, אף אחד לא יצא ממנה בשלום.
 
הנשק העיקרי של ריקי העצבנית היה המזג הרותח שלה, ותוסיפו לזה את מצבי הרוח המזעזעים והנה לכם משוואה מפחידה. בנוסף לגערות והנזיפות, לתכונה המבהילה הזו שהיא לא עושה חשבון לאף אחד ואומרת בפנים את מה שיש לה, ריקי היא צרחנית איומה ויודעת לאיים כמו גנגסטר מן המניין. נראה שהיא תמיד יודעת מה לומר ולעשות כדי להפחיד את המתנגדים לה עד כדי הכנעה, ולדאוג שדברים יהיו כמו שהיא רוצה.
 
החודשים האחרונים עברו על ריקי העצבנית עם מלא לחץ ומתח, הייתה גם איזו אפיזודה מעצבנת בעבודה – כמובן באשמת כולם, וב-12 ימים האחרונים המתח הרקיע לשחקים, לכן ריקי הזמינה לעצמה חופשת הבראה ומנוחה לגוף ולנפש לחזק את עצמה.
 
השייט לאיים הקריביים שהזמינה נשמע כמו משהו שמימי: היא תטוס לג'מייקה, שם תישן לילה אחד במלון מפואר, מפואר זה לא מילה, לפני שתצא להפלגה בים הגדול. ובספינה, היא תקבל את התא עם כל הלוקסוס שיש, אוכל גורמה 24/7 והרבה בידור, שלוש בריכות שחייה אולימפיות, מסלול ריצה וחדר כושר, פלוס כמה עצירות במקומות הכי יפים על הגלובוס בדרך ליעד – הביתה. גן עדן.
 
רק מה, זה לא בדיוק מה שקרה. לפני הטיסה ריקי העצבנית הגיעה לשדה התעופה, שם התברר שהמזוודות שוקלות מעל המותר והיא נדרשה לשלם על כל קילו מיותר, כך העידו פניו הנוקשות של פקיד הצ'ק-אין (שגם היה נראה אדם 'מאוד מעניין' ולא פשוט…) הויכוח בין השניים הוביל אותם לחדרו של המנהל.
 
המנהל הסתכל על ריקי העצבנית מבט מסיבי וארוך כזה, אחר כך על התור שהשתרך אחריה, ואז התמוטט. 'סוף סוף, האידיוטים האלה מתחילים להבין כאן משהו…' חשבה לעצמה כשהגיעה לעמדת החתמת הדרכונים.
 
במטוס, ריקי העצבנית גילתה שהמושב שלה לא הכי נקי ומסודר, לפי הסטנדרטים שלה כמובן. היא קראה בדחיפות לכלכל וביקשה ממנו שישדרג לה את המקום. בקשתה נדחתה בנימוס, עם דגש על הנימוס, מה שגרם לפנים של ריקי לקבל את הצבע האדום הבוער. במשך חמש שעות הטיסה ליעד ריקי התלוננה על כל מה שאפשר – על האוכל, על השירות הגרוע, על המזגן, ואפילו על הריח (על פי סברתה) שהגיע מהשירותים שנמצאים במרחק 15 שורות ממנה. הנוסעת שישבה לידה שמה על אוזניה את האוזניות והגבירה את המוסיקה על הווליום הכי גבוה, רק כדי לא לשמוע את ריקי מתלוננת וצועקת.
 
המטוס נחת. ריקי חיכתה שעה שלמה למזוודות שלה שמשום מה לא הופיעו על המסוע כשאר מזוודות הנוסעים. כל הקבוצה שלה כבר אספה את המזוודות והגיעה לנקודת המפגש עם המדריך שאמור לקחת אותם למלון, אבל ריקי הזועמת הלכה הלוך וחזור, ישר והפוך, באולם הנוסעים וצעקה על העובדים הג'מייקנים התמימים ודרשה "לדבר עם המנהל דחוף!"
 
בג'מייקה, הגישה של ריקי לא עובדת, שם האנשים מאוד רגועים, אז ריקי שלפה את האייפון שלה ושלחה מיילים בהולים למנהל שדה התעופה וביקשה ממנו לטפל ב"פיאסקו הזה במהירות!" כדבריה, או שהיא כבר תגיש נגדם תביעה כזו שהם לא קיבלו בחיים שלהם, והיא גם תפנה למחלקת התיירות בג'מייקה…
 
בינתיים, המדריך והנהג וכל הקבוצה כמעט שהתפוצצו מרוב עצבים, וחוץ מזה שנמאס להם לחכות ולחכות, אז הם נסעו. כשריקי יצאה סוף סוף החוצה אחרי שלוש שעות! היא נאלצה להגיע למלון בכוחות עצמה, כלומר עם מונית על חשבונה. ואם חשבתם שהיא תעבור לסדר היום על דבר שכזה, טעיתם ובגדול. "עוד מסמר על הארון.." תוך שהיא מתכננת את הנקמה המתוקה שתבוא גם תבוא.
 
כך זה המשיך לאורך כל החופשה. החלב לא היה חם כמו שהיא אוהבת, האורחים האחרים במלון היו, לטעמה, חצופים וגסי רוח וממש לא מתחשבים, ותמיד נדחפו לפניה ולקחו כל דבר שהיא רצתה קודם. והצוות? כל מילה מיותרת, התלונות עליהם לא נגמרו גם כשהלכה לישון.
 
לקראת סוף החופשה, היא כבר הייתה בשוונג שליחת מיילים בלי סוף לכל מי שרק אפשר, לכל מיני מנהלים, מארגנים, לאחראים, לעובדים ולמי לא?
 
איזו חופשה עלובה. ריקי הייתה מותשת ועייפה. במקום לנוח ולפרק את כל המתח והלחץ מהעבודה, זה מה שהייתה צריכה לעשות בחופשה?!? היא לא האמינה שזה מה שהיא עושה גם מעבר לים, רחוק מהבית ומהמשרד. מזל של כלב יש לה עם החופשות האלה. זה לא הסתדר לה בראש שהיא צריכה לשלם כל כך הרבה כסף ובסוף לקבל עוד חופשה איומה.
 
מה קרה לכולם? למה הם, הכולם האלה, לא בסדר שהיא צריכה, בגללם כמובן, להתלונן ולהתבכיין על כל דבר, להתווכח ולריב, לצעוק ולצרוח? איך יכול להיות ששום דבר לא בסדר?
 
נשמע מוכר? מה אתם אומרים?