רק נייר עטיפה
זאת לא קנאת ילדים הרסנית שמובילה למעשים מוחצנים ומרושעים של ילדים, זה משהו אחר, שקט יותר, כזה שדומה לנייר עטיפה. שרון רוטר עם וידוי קטן.
אני מודה, שלפעמים אני מקנאה.
זו לא ממש אותה קנאת ילדים כמו פעם, קנאה גלויה והרסנית המובילה בדרך כלל גם למעשים מוחצנים ומרושעים של ילדים.
זו קנאה אחרת, שקטה יותר, קטנה, כזו שמנסה לזקוף את ראשה התולעי ולהציץ מתוך התהום השחורה של חוסר הביטחון שלי.
קנאה שמסתתרת לעיתים מתחת למעטה של פרגון, אבל בעצם כשמגרדים את החיוך היא מונחת שם, משתקפת בעיניים מתחת לקמטוטים שיצרו הלחיים המתאמצות להימתח.
"תראי את הטבעת, איזו מקסימה… מה, בעלך קנה לך? אבל רק שבוע שעבר הוא לקח אותך לחופש בהפתעה, לא? כל הכבוד לו….איזה בעל משקיען".
"מזל טוב על הבית החדש. ממש בית חלומות, ובמיקום מדהים, והמחיר? אין דברים כאלה, ממש מציאה. סחתין ומברוק ושתרוו הרבה נחת".
"סגרת ערב בתשע-אלף שקל?! איזה יופי, מדהים. איפה? מי המפיק? זה חד פעמי או סדרת ערבים כאלה? וואו, מאמי שתצליחי, 'ברייק א לייג'…."
מאמרים נוספים בנושא:
בכל פעם שאני מרגישה את הצביטה הקטנה הזו בלב לנוכח ההצלחה של אחרים, אני קצת שונאת את עצמי מרוב תסכול על הפרגון הלוקה בחסר, על הצמצום שאני חווה, על חוסר האונים, על קטנות האמונה, על היצר הרע ששוב מצליח בתחבולותיו לפגום במשהו טוב.
כי אני באמת שמחה בשבילם, אפילו מאוד. לרוב זה אנשים שאני ממש אוהבת ורוצה שיהיה להם טוב. אבל כשאני שומעת שמישהו מקבל משהו שאני מאוד רוצה, אני לא יכולה שלא ליפול לקיטורים המעצבנים האלה של 'למה הוא ולא אני? גם אני רוצה, גם אני מתפללת, גם אני מחכה ומחכה ומחכה…'
וזה לא שאני לא מוקירה ומודה על כל מתנות החינם והחסד הרב שמשפיע עלי הבורא מדי רגע ורגע, אני בהחלט לא לוקחת את הכל כמובן מאליו. רק כשזה מגיע לפגישה של פנים מול פנים מול המקומות שכביכול חסרים לי בחיי, אני מרגישה שכאילו מחטטים לי בפצע שעדיין לא הגליד והוא נפתח מחדש.
זה נכון, עם השנים עבודת המידות והכלים שנבנים מקלים על ההתמודדות עם הפצע הזה. כבר ברגע הראשון שאני מרגישה את הכיווץ הזה בלב, אני משתדלת לא להיתקע איתו, אלא להעביר, לראות את הטוב, להמיר אותו בתחינה, תפילה ובידיעה שהכל מדויק מאתו ושגם תורי יגיע בזמנו ובעתו.
ובכל זאת, כדי לחיות את החיים בלי כיווצים, להיות באמת שמחה למעני ולמען הסובבים אותי, יש צורך להזכיר ולהציף את התובנות הללו שוב ושוב, להרגיע את המערכות כמו חמצן ללב, כמו אוכל לנפש ומזור לנשמה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני יודעת שאני לא אלוקים ושהראייה שלי מאוד מצומצמת בעולם הזה. אבל לפעמים, אני מצליחה לעלות עוד שלב בסולם ולראות את הדברים מזווית אחרת. מהגובה הזה אני רואה דברים שלא ראיתי קודם, וטיפות של אמת ממתקות ומוחקות את המרירות שהצטברה.
נכון, הוא בעל מפרגן במתנות ופינוקים, אבל הוא קשוח והאווירה שנוצרת בבית לפעמים קשה מנשוא.
נכון, הם קנו את בית החלומות, אבל חיכו שש שנים לילד ועכשיו היא שוב לא מצליחה להיפקד.
נכון, היא מצליחה בתחומה, אבל היא אישה בודדה….
אין מושלם בעולם הזה, לכל אחד יש חוסר. מבחוץ, לפעמים, זה נראה כמו עטיפת צלופן נוצצת, אבל בפנים הרבה פעמים אין כלום, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב (שיחות הר"ן אות ו): "היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם וידו סגורה. ואין אדם יודע מה בתוכה והוא מרמה בני האדם. ושואל כל אחד – 'מה אני אוחז?' ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה. ועל כן הכל רצים אחריו כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום".
צריך להוסיף?
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור