שבת של פעם

לעולם לא אשכח את אותה אלמנה
שהתפרנסה ממכירת קפה, אך לשבת
בישלה ואפתה מעדנים… ניחוח השבת
של פעם. כל שבת והטעם שלה…

אין יום מימי השבוע לו נקשרים כתרים כה רבים של אהבה וחיבה כיום השבת, עד כי מדמים אנו את העונג שבשבת והטוב שבה לטוב הצפון לנו באחרית הימים ובימות המשיח, אנו מצפים ומייחלים "ליום שכולו שבת" יום של נצח, העומד מעל הזמן, מעל החומר ובעצם היהלום שבכתר ימי היצירה שבבריאה, שבת זו ש"כולה עונג" שורה גם כיום במקומות רבים מספור ברחבי הארץ והעולם היהודי. מעט מטעמה וריחה של שבת זו – שבת של פעם עם המון טעם.

כל דור והשבת שלו, כל עיר ומחוז השבת שלה.

מילדותי בירושלים נותרו בי זיכרונות מרגשים שליחם לא נס עד היום והם חרותים וחקוקים עמוק עמוק בהווייתי.

ההכנות לשבת קודש היו אף הן תחושת קדושה ושמחה. עקרת הבית שאפתה את החלות לשבת ושריחן התפשט וגירה את חוש הריח, מעולם לא שכחה למלמל בשפתיה בעת לישת הבצק "לכבוד שבת קודש". ואותו "לכבוד שבת קודש" נאמר גם בעת בישול הדגים לשבת ויתר התבשילים שהוקדשו להם זמן רב וגם ממון שנחסך מימות השבוע, על מנת לכבד בו את השבת במעדנים ובלבוש מיוחד, "בגדי שבת".

לעולם לא אשכח את אותה אלמנה, שפרנסתה הייתה ממכירת קפה, אותו טחנה במטחנה ידנית עם גלגל ענק, שניצבה במרכז חדר המגורים. במשך ימות השבוע הסתפקה בלחם צר וקפה, אך לשבת בישלה על כיריים של פחמים ואפתה מעדנים כפי שמזמרים בזמירות השבת: "ברבורים ושליו ודגים". כמובן ברוח התקופה הברבורים היו, אולי רק העופות ודגי הים… אך היחס שניתן להם, האהבה והרצון – היו ללא גבול. כדי שהבישול והאפייה יעלו יפה כדי לכבד בהם את השבת היו שפתיה נעות בעת העשייה: "יהי רצון שיעלו יפה כדי שנוכל לענג בהם את השבת". את החלות הקלועות הייתה נושאת יחד עם עוגות השמרים אל התנור השכונתי (למי היה אז תנור בבית?) וממרחק רב יכולנו לנשום ולהריח את ריחות החלות ועוגות השמרים שריחם פרץ אל מחוץ לתנור.

לכבוד שבת הייתה עוטה אותה אלמנה צדקת לבוש שבתי, וליד השולחן הערוך במפת הדמסק ששמורה הייתה עמה מימים ימימה עמדו פמוטות הנחושות הנוצצים, וכאשר התבוננת בהם יכולת לראות את ההשקעה שהוקדשה בצחצוחם לכבוד השבת.

התנור השכונתי

הרחוב שמשני צידיו בתי אבן קומתיים הומה אדם, חלקם ממהרים למקווה להיטהר לכבוד השבת וחלק נוהרים לסידורים אחרים לכבוד השבת, נשים נושאות סירי חמין לתנור השכונתי, כאשר המכסה קשור היטב לסיר. עזרא, בעל התנור, דוחק את הסירים עד לפינות הנסתרות, כדי שהסירים כולם יהיו תחת חסות התנור הלוהט והיהודים היקרים יוכלו ליהנות בשבת מחמין ראוי לשמו. שום קושי לא היה בכוחו למנוע את כיבוד השבת. בירושלים שבתיה היו מרוצפים באבנים שסדקים וחורים ביניהן, היו בנות המשפחה נוטלות מברשת קשה ומקרצפות את הרצפה עד להלבנתה ולא נחו עד שהרצפה הפכה להיות בוהקת ומבריקה.

כיום מצויים בכל בית הנרונים בהם מדליקה אמא את נרות השבת, אך בעבר היו נוהגות הנשים להדליק ב"מצון", כך הוא נקרא, היה זה מתקן זעיר ובו חורים, דרכם היו משחילים פתילות של צמר גפן. בפתילות אלה, שטבלו בשמן זית זך בצלוחית מיוחדת, הייתה אמא מדליקה נרות שבת. בעבר הרחוק יותר הייתה תלויה במרכז החדר מעל השולחן הערוך מין נברשת עשויה צלוחיות מלאות בשמן זית ובתוכם ה"מצון". סבתי ע"ה הייתה מדליקה את הפתילות והחדר כולו הוצף באווירה מיוחדת.

בלילות השבת דלק ה"לוקס" שהפיץ אור יקרות, אור שרמז ברמז עבה מאוד ששבת היום. אבי המשפחה בבגדי שבת חוזר מבית הכנסת, מניח כפות ידיו על ראשי הבנים ומברך: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", ועל ראשי הבנות: "ישימכן אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה", והילדים שהסבו סביב שולחן השבת בחולצות הזוהרות הבוהקות בלובנן, מעומלנות ומגוהצות, וזמירות השבת היו מהדהדות מן החלונות ויכולתם לחוש ולמשש את קדושת השבת.

שבת עם טעם בתל אביב של פעם

כאשר אנחנו עדים היום למה שנותר בתל אביב הגדולה, ניתן להיזכר בנוסטלגיה בתל אביב של העבר הלא רחוק כל כך.

בעיר רבתי שכנו אדמו"רים רבים מן החסידויות המפורסמות ביותר – בעלז, ויזניץ, ביאלא, האדמו"רים לבית רוזין, לעלוב ועוד. בלילות שבת נהרו החסידים לבית האדמו"רים להיות נוכחים ב"טיש" (שולחן השבת). השירה והריקודים בחלק מבתי האדמו"רים הדהדה למרחוק ותרמה לאווירת השבת "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג…"

בימי שישי סמוך לכניסת השבת לאחר שרבי נפתלי היה מודיע בצפצפה שברשותו שהשבת קרובה, יצאו רבנים ואנשים מכובדים לבשר לבעלי החנויות על כניסת השבת כדי להחיש את נעילת החנות. ואכן, כאשר ראו אותם, הזדרזו לסגור את החנות, ללכת לביתם ולקבל את פני השבת.

עד לרגע האחרון

זיכרונות השבת מילדות נחרטים היטב והסיפור הבא יכול לשמש דוגמה.

משפחה חרדית הזמינה עולים חדשים מרוסיה להתארח אצלה בשבת. המשפחה המתארחת הקדימה והגיעה בשעת אחר-צהריים מוקדמת – אב, אם שני ילדים וסבתא, דוברת אידיש, שהייתה המתרגמת בין המארחים והאורחים.

הבית, בשל סיבות שונות, טרם היה מוכן לשבת. המארחת הייתה במבוכה והתנצלה בפני האורחים. הסבתא ששלטה כאמור בשפת האידיש התבוננה סביבה וראתה את השיש העמוס בכלים, שמה לב לכל התכונה, הריחה את ריח החמין המתבשל על הכיריים, שריחו התפשט בדירה, ועיניה הפליגו הרחק הרחק והיא נראתה כחולמת. היא פנתה אל המארחת: "את יודעת, כאשר נכנסתי לביתך מצאתי את עצמי פתאום שנים רבות אחורה בבית סבתי הצדקת ע"ה. הייתי אז ילדה קטנה והייתי עוזרת לה להכין את השבת. אחר כך… הכל השתנה… ועכשיו אני נזכרת את אשר היה שגור על לשונה של סבתי תוך כדי ההכנות לשבת: 'בבית יהודי אין העבודה וההכנות לשבת מסתיימות עד לרגע האחרון'", כשהיא מתרגמת את דבריה למשפחתה בשפה הרוסית. הסבתא הפשילה את שרווליה וביקשה לסייע בהכנות, "כי כך אחוש", אמרה כשהיא מתחילה לסייע, "שגם אני טורחת לשבת כמו לפני שנים רבות…" המילים וההתנהגות של הסבתא שברו את כל המחיצות. השבת הייתה נפלאה במחיצתם, הקשר התהדק יותר בשבתות שבאו בעקבות שבת זו, והיום הם עצמם כבר מארחים עולים חדשים בשבתות.

חציו לה' וחציו לכם

במסגרת המושג עונג שבת כלולים גם מאכלי השבת המיוחדים המעניקים אף הם ניחוח שבת מיוחד, אף בזמירות השבת מופיע הפסוק "להתענג בתענוגים ברבורים ושליו ודגים", ה"חמין" (טשולנט) על כל צורותיו וסגנונות בישולו כמנהג בית ישראל, תופס מקום מרכזי במאכלי השבת, עד כי מובא בספרים שחובה לאכול חמין בשבת, אחרת אפשר יהיה להיחשד בכפירה, לפי שהצדוקים שהאמינו רק בתורה שבכתב, ולא בגמרא ומפרשיה, למדו את הפסוק: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", לכן הם יושבים בשבת בחושך ואוכלים רק מאכלים קרים, אף לא תבשילים שחוממו לפני שבת… ולכן החמין הטמון במשך השבת, ונאכל חם ומכאן שמו, מלבד טעמו מעיד הוא על אוכלו, כי יהודי מאמין הוא, מאמין בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

במרוקו נקרא החמין "דפינה" או "סכינה" והמסורת העממית אומרת כי "סכינה" מלשון שכינה השורה על הבית היהודי בשבת, לאחר הכנתו ובישולו ביום שישי, והוא מוטמן בתנור בחום נמוך או על הפלטה למשך כל הלילה.