שחור ולבן – פרשת השבוע כי תצא

פרשת השבוע כי תצא - בעבודת השם אין אמצע ואין פשרות, שחור או לבן ללא גווני אפור. ללא ידיעת והכרת כלל זה אין לאדם מדד לבחון את מעשיו ולתקנם.

3 דק' קריאה

הרב אליעזר רפאל ברוידא

פורסם בתאריך 06.04.21

רבנו ה"באר מים חיים" זי"ע (כי תצא, ד"ה או יאמר) כותב: "עיקר מלחמת האדם הוא מלחמתו עם עצמו, כלומר עם תאוותו ויצרו המתאווים ללכת חס ושלום אחרי אלוהים אחרים…שכל הדברים שבעולם הנעשים לתאוות האדם שלא לשם ה' כולם…נשרשים ונמשכים מבחינת הרע והסיטרא-אחרא (הצד האחר) ממש".
 
מכאן נלמד יסוד עצום: יש צד הקדושה ויש צד היפך הקדושה  – שבעבודת השם אין אמצע ואין פשרות, שחור או לבן ללא גווני אפור. הקב"ה אינו אוהב את מי שמנסה ליהנות משני עולמות הפוכים, כפי שגער אליהו הנביא זכור לטוב בעם על הר הכרמל: "עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים" (מלכים א' יח, כא), שנדרש מן האדם בעולם הזה לבחור בבירור לטובת איזה צד הוא נלחם, כי אין מנוס, החיים בעולם הזה אינם אלא מלחמה, פשוטה כמשמעה.
 
מה נחוץ לנו לידיעת יסוד ה"שחור-לבן" זה דווקא באלול, חודש שכל אחד מתעורר בחשק עז לחזור בתשובה ולהתקרב לבורא יתברך? ללא ידיעת והכרת כלל זה – שכל פעולה לשמה היא קדושה ושלא לשמה היא ההיפך כאמור – אין לאדם מדד לבחון את מעשיו, לתקנם, ולחזור בתשובה. לרשותנו כלי מדידה מעשי ביותר, מעין מאזני פלס רוחניים, שבאמצעותו אדם יכול בפשטות לשקול ולבחון את כל מעשיו. ישים מעשה שברצונו לבחון על "המאזניים", וישאל את עצמו שתי שאלות:
 
א – שאלת "האם": האם נחוץ לי בכלל מעשה זה כדי לקיים את מצוות השם? אם יראה שכפות המאזניים נוטות לכיוון מצוה, שאכילתו ושינתו הן לשם כוח ריכוז בלימוד ובריאות הגוף, או לשם כוונה צלולה בתפילתו למחרת, ושיחתו עם בני ביתו היא לצורך שלום בית, מסחרו הוא לשם החזקת בית של תורה – אזי המעשה הוא מצד הקדושה, לשם שמים, ויש לבצעו.
 
ב  – שאלת ה"איך": אם כבר החלטתי שמעשה זה נחוץ לי לעבודת השם, איך יהיה הביצוע, לשם שמים או לשמי ולמילוי תאוותי בלבד? לדוגמא, האם אני נותן צדקה כדי לעשות רצון בוראי יתברך, או כדי לקבל תעודת הוקרה?
 
זאת מערכת הבקרה העצמית, שניתן להגיע אליה רק באמצעות ישוב הדעת והתבודדות יומיומית. מערכת זו מיועדת למנוע נפילה אל תוך בור התאוות, כגון הימנעות מאכילה שאינה מועילה לבריאות או לשם תאווה גרידא, או גלישה מדיבור מותר אל תוך שיחה בטלה. אף שהמעשה בעיקרו נחוץ וחיובי, אורב היצר הרע, וחוטף מעשה טוב ומנסה להפנות אותו לאפיק של הנאה עצמית. פתאום קול פנימי שואל "מה אני רוצה", ולא "מה הקב"ה רוצה". זהו סימן מובהק לנוכחות היצר הרע.
 
מי ששוקל כל מעשה, בנקל מגיע לדרגה של "שויתי", כי רצון השם תדיר לנגד עיניו. ואם כך יוצא למלחמה באויביו – היצר והתאוות, אז ודאי יתקיים בו גם "ונתנו ה' א-להיך בידך".
 
נמצא ש"כי תצא למלחמה" בא ללמדנו את תורת הלחימה ביצר הרע. שקילת מעשינו ב"מאזני פלס" הינה תכסיס פשוט אך מתוחכם, המסוגל לנטרל את השפעתו. ואם המאזניים הם כלי מלחמה אסטרטגי, חייבים לשמרם בתקינות. מה שווה טנק או מטוס קרב, חדיש וחמוש ככל שיהיה, אם יש בו תקלה במנוע? בידיעה זו, מתיישבת סוף פרשתנו עם תחילתה. כיצד?
 
אפשר לשאול, מה שייך "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" (דברים כה, יג), ומה סמיכותו של פסוק זה עם "תמחה את זכר עמלק" (שם, יט)?
 
העניין הוא שאדם החותר להתקרב אל השם, ומפתח לעצמו מערכת שקילת מעשיו כנ"ל, נתקל אף כאן בתעלולי יצרו. היצר מבקש לשבש את המאזניים באמצעות "אבני שקילה" מעוותות, הוא יודע לשים נימוקים כבדים על המשקל – אבן גדולה, כאילו ניסיונו להדיח או להחליש את האדם הוא דבר חיוני לרוחניותו. לדוגמא, ממש לפני שיעור גמרא, תזדמן לאדם שיחה בעניין פרנסה או שידוך. היצר הרע ינסה בכל הכוח – עם האבן הגדולה – לשכנע את האדם שכאן יש עניין דחוף שאינו סובל דיחוי. זהו אינו אלא שקר מוחלט. אם העסקה או השידוך בא מצד הקדושה, אזי הוא יחכה לאדם עד אחרי השיעור.
 
אם וכאשר היהודי מצליח לפתוח את הגמרא או להתפלל בכוונה, אז שולף היצר אבן קטנה מכיסו, ומנסה להמעיט בערכה של המצוה הנוכחית ולזרוע מחשבות זרות, בלבולים, ומניעות מדומות חס ושלום, כגון דאגות בריאות ופרנסה, שכביכול יותר חשובים מפעולת המצוה העומדת על המשקל כרגע.
 
כדי ש"מאזני הפלס" ישקלו את מעשינו כהוגן, תורתנו הקדושה מורה ש"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה". זו בדיוק הנחיית רבינו הקדוש ע"ה באומרו, "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" (אבות ב, א). ואמר רש"י זצ"ל (דברים כה, יז, ד"ה זכור) ברוח הקודש ממש ש"אם שיקרת במידות ומשקלות הוי דואג מגירוי האויב". מתוך הן אנו שומעים לאו, שאם נשקול את מעשינו באמת אין דאגה מגירוי האויב, זכר עמלק נמחה, כי "נתנו ה' א-להיך בידך". מובטח לנו שאם יש דין למטה אין דין למעלה. אדם המקפיד לדון את עצמו ואת מעשיו באופן תמידי יכול להתייצב בפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ביום הדין בשמחה ובביטחון שיזכה בדין לחיים טובים ולשלום, אמן.
 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה