שתיקת הכבשים

תמיד יהיו אותם אנשים, במקומות בהם נעשים עוולות, שיעדיפו לשתוק ולא להתערב. שלא תטעו, רודפי שלום הם, זו הסיבה שלא תמצאו אותם מעורבים בשום מריבה. הם מחכים שהאש תחדל וכך יוכלו לחזור לעסקים כרגיל.

זוהי "שתיקת הכבשים" של אותם הסוברים שאם מגרשים מישהו ממסיבה, אז זה לא נורא. העיקר שייתנו לראות בשקט את הסרט, ליהנות מההצגה הטובה או מארוחת הגורמה באיזו מסעדה טובה. כי אם תתערב, זה אומר שמיד אתה הופך לשונאו של בעל הבית. וכן, גם אתה תגורש. וגם אם לא יגרשו אותך, הרי המסיבה תיהרס.

ומי הוא זה הרוצה להיות בין הורסי המסיבות?!?

אף לא אחד.

ימי בין המצרים, כך נקראים הימים האלה שבין י"ז בתמוז ועד תשעה באב.

ובין המצרים זה גם כשאתה עסוק במשהו מהנה וטוב, ומול עיניך קורה משהו רע ומעליב. אתה מתלבט מה עליך לעשות – האם לקום ולעזור לאותו מגורש ומושפל מול עיניך, או לחכות בסבלנות לחוצה שיוותר ויסתלק כבר מהשטח. למה? כי האוכל מתקרר והכיף מחכה לך. כי תמיד נעים ונוח יותר להיות מן המתבוננים והנהנים. ככה זה. והכי חשוב, להיות מהשייכים ולא מן המתערבים.

מאמרים נוספים בנושא:

פעם היו שני חברים

ושהעבודה תהיה מושלמת

לשון מדממת

וכמה דמעות נשפכו?

לשמור על זכות השתיקה

שלא תטעו, אף אחד לא רוצה ממש להזיק לאחר. רובנו אנשים טובים ומתחשבים, רוצים רק שלווה ונחת בחיינו. לא, אנחנו ממש לא רוצים מסיבות שמתפרקות בגלל מריבה פרטית לגמרי, וגם ממש לא אוהבים להתערב.

אבל עדיף הרבה מסיבות שמתפרקות ולא בית מקדש אחד שנחרב… כי על ידי שנאת חינם, שתיקות כבשים שכאלה ועוולות נחרב הבית. אבל, וכאן נכנס אבל גדול – על ידי אהבת חינם עתיד הוא להיבנות!

אבל משהו קרה שם, באותם ימים, שהיה הגורם לחורבן הנורא והגדול הזה, שהרי, על מה חרבה ירושלים? ובכן, זה הסיפור על קמצא ובר קמצא.

מספר שנים לפני שבית המקדש נחרב, ערך אחד מעשירי ירושלים מסיבה מפוארת לכל אוהביו. בין חבריו אוהביו היה אדם שקראו לו קמצא. המשרת שנשלח למסור את ההזמנות טעה, ובמקום להזמין את קמצא הוא מסר את ההזמנה לאדם אחר – בר קמצא, אותו שנא העשיר בכל ליבו. בר קמצא חשב לתומו שהעשיר מעוניין להתפייס איתו, מיד קפץ על ההזדמנות, וההזמנה, והגיע שמח ומהודר אל המשתה.

העשיר, כשראה את בר קמצא הביט בו במבט מופתע, "אתה הרי שונא שלי" אמר לו, "למה באת לקלקל לי את השמחה? הסתלק מכאן מיד!" הטיח בבר קמצא.

בר קמצא נבוך אבל ניסה לפייס את העשיר, "תראה, אתה צודק. כנראה טעות. אבל אם כבר באתי, אל תגרש אותי, אשלם לך עבור האוכל והשתייה שלי".

אולם העשיר לא ויתר. "הסתלק מכאן מיד!" ציווה עליו בכעס.

"אל תבייש אותי!" ביקש בר קמצא, "אשלם לך חצי מהוצאות הסעודה".

אבל העשיר בשלו, "בשום אופן!"

עכשיו בר קמצא כבר התחנן ממש, "אשלם לך עבור כל הסעודה!"

שום דבר לא הזיז את העשיר מעמדתו, הוא המשיך לסרב בכעס, בהמשך אפילו אחז את בר קמצא והוציאו מהמסיבה בבוז לעיני כל.

והוא נפגע, בר קמצא, עד עמקי נשמו. אבל מה שהכי הכאיב לו, הם אותם תלמידי חכמים שישבו במסיבה הזו, תלמידי חכמים חשובים שאף אחד מהם לא מצא לנכון להגן על כבודו. הכל עסקו בענייניהם ולא אמרו או עשו דבר.

"אלך ואתנקם בהם" חשב לעצמו.

אמר ועשה. בר קמצא הלך אל קיסר רומא והלשין כי היהודים מרדו במלך. "אם אינך מאמין" הוסיף בר קמצא, "הבה נערוך ניסוי. שלח עמי בהמה כדי שהם יקריבו אותה בבית המקדש, ואם הם יסרבו להקריבה תדע שהם מרדו בך". המלך הסכים לערוך את הניסוי הפשוט, ובר קמצא מיהר להטיל מום בבהמה. היה זה מום קל, אך על פי ההלכה אסור להקריב בהמה בעלת מום על גבי המזבח…

אולי גם זה יעניין אתכם:

מה, אין בית מקדש?

זה אחי!

מה חסר לי?

נפוליאון ותשעה באב

החכמים רצו לרצות את המלך, כדי שלא ינקום בהם וחשבו להקריב את הקורבן. אולם היה שם חכם אחד בשם רבי זכריה אבקולס שאמר להם: "אם תעשו את זה, יחשבו כולם שמותר להקריב בהמה בעלת מום על המזבח". אמרו לו, "אם כן, נהרוג את בר קמצא כדי שלא יוכל לשוב ולהלשין למלך". אלא, ששוב מנע אותם רבי זכריה,
אם תעשו זאת, יאמרו שמי שהטיל מום בקורבן ייהרג".

ולא הקריבו את אותה הבהמה.

מיד חזר בר קמצא אל המלך וסיפר לו, והשאר היסטוריה.

על כך אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו".

סיפור אחד, משתתפים רבים ואסון גדול לעם ישראל.

כן, בגלל אותה נטירה, בגלל אותה שנאת חינם ואדישות לצער הזולת נחרב בית המקדש! נשרף ההיכל ועם ישראל הוגלה מארצו. על אלו נקבעו ימי האבל לדורות, עד שייבנה שוב הבית, מיום יז בתמוז – יום בו נבקעו חומות ירושלים, ועד יום תשעה באב – היום בו חרב ונשרף בית מקדשנו.

ובינתיים, על ידי אהבת חינם שנרבה ונוסיף הוא ייבנה במהרה בימינו אמן.

* * *

אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש  – בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.