תורה י-המשך

תורה י - המשך -ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכו':(שמות כ"א) - ג - ולעכו"ם אי אפשר להם לידע גדולתו של הקב"ה, כי אם ע"י בחינת יעקב, כמו שכתוב (ישעיה ב')...

4 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 07.04.21

תורה י – (המשך)
 
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכו’: (שמות כ"א)
 
ג
 
ולעכו"ם אי אפשר להם לידע גדולתו של הקב"ה, כי אם ע"י בחינת יעקב, כמו שכתוב (ישעיה ב’): בית יעקב לכו ונלכה באור ה’. כי הוא גילה אלקותו של הקב"ה, יותר משאר האבות. כי אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה (פסחים פ"ח.) ושדה, הוא יותר מושג ונצרך להעולם מהר. ויעקב קראו בית, שהוא מקום יישוב לבני אדם יותר משדה. היינו שיעקב קרא את מקום בית המקדש, שהוא מקום התפילה, בית, שהוא מקום ישוב לבני אדם. כי העלה את התפילה, מהר ושדה, לבחינת בית, שיש בו תפיסה לבני אדם, יותר מהר ושדה. כי בבחינת בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים.
 
וכשהוא בבחינת בית, כדין אתייקר שמא עילאה כנ"ל. וזה פירוש (תהלים מ"ח): גדול ה’ ומהולל מאד, כלומר: אימתי גדול ה’, כשהוא מהולל מאד – מסטרא דמותא, שהוא בחינת עכו"ם, (כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ’ ט’) על פסוק (בראשית א’): והנה טוב מאד: מאד – זה מלאך המוות). כשהוא מהולל מהם, אזי הוא גדול, כי הוא עיקר גדולתו. ואימתי הוא מהולל מהם, בעיר אלקינו, הר קדשו. דהיינו כשבחינת הר, נעשה עיר אלקינו, שהוא ישוב בני אדם, בחינת בית, שהוא מושג יותר מהר ושדה, דהיינו כשמעלין את בחינת התפילה, מבחינת הר, לבחינת עיר ובית, שאז יש גם לעכו"ם השגה כנ"ל, אז דייקא גדול ה’, כי זה עיקר גדולתו יתברך, כשגם הרחוקים יודעים ממנו יתברך כנ"ל:
 
ד
 
ועניין זה – להעלות התפילה מבחינת הר ושדה, לבחינת בית, בחינת עיר אלקינו, כדי שיתגלה מלכותו גם לעכו"ם, שיהיה להם גם כן השגה באלקותו יתברך שמו – אי אפשר להעשות, כי אם ע"י צדיקי הדור, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב קט"ז.): מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. כי עיקר התפילה, אינם יודעים כי אם צדיקי הדור. כי יש בעלי גאוה, שאינם רוצים שילכו לצדיקים, ואומרים שהן בעצמם יכולים להתפלל, ומונעים גם אחרים כשיש להם צער או חולה, לילך לצדיקים – עליהם נאמר (בראשית כ’): השב אשת האיש וכו’. כי זה הבעל גאוה, מכונה בלשון אבימלך: אבי, לשון רצון. כי הוא רוצה למלוך. והיינו אבימלך, כי באמת צדיק מושל בתפילתו, כמו שכתוב (שמואל ב’ כ"ג): צדיק מושל וכו’. והוא מתגאה בעצמו שיכול להתפלל, ויש לו הממשלה, ועל כן מכונה בשם אבימלך, כי הוא רוצה למלוך, ואומר: אנא אמלוך.
 
וזה פירוש: השב אשת האיש. אשת – ראשי תיבות: א’דני ש’פתי ת’פתח, זה בחינת תפילה. דהיינו: השב אשת, בחינת התפילה, להצדיק. כי נביא הוא, כי הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (חולין ס’ ע"ב), ומשגר תפילה סדורה בפיו, כדי שיהנה מתפילתו. וזה: כי נביא הוא, לשון ניב שפתיים. כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ד ע"ב): בורא ניב שפתיים, אם שגורה תפילתו בפיו וכו’. וזה: השב –  ראשי תיבות: ה’ר ש’דה ב’ית. זה רמז שתפילת הצדיק היא בשלימות, שמעלה אותה מבחינת הר ושדה לבחינת בית כנ"ל:
 
אבל אלו הבעלי גאוה, מעכבים תאוותו של השם יתברך, ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסיגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים. אבל האמת אינו כן, כי כל התעניתים שהתענו, אין זה אלא כמו שק שיד בו חורים הרבה, וכשמריקים את השק, אעפ"כ נשארו בו החורים. והגוף נקרא שק, כמאמר התנא (שבת קנ"ב ע"א): שיננא, שרי שקך! ואם התבוננו בעצמן, היו רואים, אחר כל התעניתים, עדיין נשארו אצלם כל תאוותם קשורים בשקם, היינו בגופם. ולא תאוותם בלבד נשאר קשור בגופם, כי אם גם תאוות אביהם, שיש אצלם משעת ההולדה, מחמת שלא נתקדש אביו בשעת זיווג, גם זה קשור בגופם עדיין. ובודאי אילו היו רואים את כל זה, חרדה גדולה היה נופל עליהם, כי היו רואים איך הם עומדים במדרגה פחותה ושפלה.
 
וזה פירוש (בראשית מ"ב): ויהי הם מריקים שקיהם, והנה איש צרור כספו בשקו. אחר כל התעניתים, שהוא הרקת השק, בחינת הגוף, עדיין: והנה איש צרור כספו – שקשור וצרור כספו ותאוותו, בשקו וגופו. ויראו את צרורות כספיהם המה ואביהם – היינו לא די צרורות כספיהם, שהוא תאוות עצמן, כי אם גם המה ואביהם, היינו התאוות של אביהם, גם המה לא נפלו מהם. וזהו: וייראו – כי חרדה נפלה עליהם, ואזי לא היו רוצים להשתרר ולמלוך:
 
וזה פירוש: ויאמר להם יעקב אביהם: אותי שיכלתם, יוסף איננו וכו’. זה רמז על תוכחת השכל. כי השכל מוכיח את הבעלי גאוה, הרוצים להתגדל, כי יעקב הוא בחינת השכל, כמו שתרגם אונקלוס (בראשית כ"ז): ויעקבני – וחכמני. וזה אביהם, כי אב בחכמה. והיינו שהשכל מוכיחם ואומר להם: אותי שיכלתם, כי כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו (פסחים ס"ו ע"ב). יוסף איננו – זה בחינת תיקון המעוות. היינו: עדיין לא תקנתם המעוות, שהוא לחרפה ולקלון, ויש לכם להתבייש מחמתו, כי תיקון המעוות הוא בחינת יוסף, על שם (בראשית ל): אסף אלקים את חרפתי. ושימעון איננו – היינו, ע"י שאין לך בחינת יוסף, אין לך בחינות שמעון. ושמעון, הוא בחינת (שם כט): כי שמע ה’ כי שנואה אנוכי. כי אתה אינך שנוא, כי מחמת שלא תקנת את עצמך, בודאי אינך יכול להוכיח אחרים, כי יאמרו לך קשוט עצמך תחילה וכו’, ועל ען אינך שנוא, כי המוכיח הוא שנוא, כמו שאמרו חז"ל (כתובות ק"ה ע"ב): האי צורבא מרבנן, דמרחמי ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. נמצא, שהמוכיח הוא שנוא. ואת בנימין תקחו – זה מורה על גדלות, כי פירש רש"י:  בנימין – על שם ארץ ישראל, בן ימין, וארץ ישראל הוא גבוה מכל הארצות (זבחים נ"ד ע"ב). והיינו: לא די שאין לכם כל הבחינת הללו, עם כל זה: ואת בנימין תקחו – שאתם לוקחים לעצמכם גדלות. והיינו דסיים השכל המוכיח אותם: עלי היו כולנה, כי הכל נופל עלי, כי כל המתגאה חוכמתו מסתלקת ממנו:
 
ה
 
והעצה היעוצה לבטל הגאוה, שהיא הע"ז, כמו שכתוב (משלי טז): תועבת ה’ כל גבה לב (כשדרז"ל סוטה ד’ ע"ב), העיקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים, כמובא בתיקונים (תיקון כ"א דף מ"ח ע"א): בתרועה, דאיהו רוחא, איתעביר אל אחר. וצדיק הוא בחינת רוחא, כמו שכתוב (במדבר כז): איש אשר רוח בו, ועל ידו נכנע רוח גבוה, אל אחר, ונעשה מאחר, אחד. כי הוא קוצא דאות ד (תיקון כא דף נ"ה ע"ב), שממנו ארבע רוחות, כמו שכתוב (יחזקאל לז): כה אמר ה’: מארבע רוחות בואי הרוח. וזה לשון תרועה, לשון (תהלים ב’): תרועם בשבט ברזל (תיקון י"ח ותיקון כ"א). כי הוא משבר רוח גבוה, אל אחר, כפירות:  

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה