תורה קה – המשך

 

 

ואנו צריכין רחמים, אך בעוונינו הרבים בדור הזה אין מי שיתפלל כך, שיוכל להמשיך הרחמים, מחמת שאין מי שיכיר גדולת הבורא כל כך, מפני גודל הגלות והדחקות, והקדוש ברוך הוא בעצמו צריך להתפלל על זה, כדאיתא בגמרא (ברכות ז’): מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר: ושמחתים בבית תפילתי. תפילתם לא נאמר, אלא תפילתי. מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. ומה מתפלל? יהי רצון וכו’. ובמה יכול לבוא שהוא יתברך יתפלל? על ידי תורה. כי בכל אדם יש בו חלק מכללות כל העולמות וצירופים, ובכל מה שהוא מדבק את עצמו, לשם הוא מקשר את חלקו.

 

וכשהוא הולך אחר שרירות ליבו ותאוותו, הוא מקשר חלקו והאותיות והצירופים לסיטרא-אחרא, חס ושלום, ומתבלבלים האותיות והצירופים, והדעת גם כן מתבלבל, והוא גלות השכינה. וכל מי שאין בו דעת, אין בו מידת רחמנות, וכמו שכתוב (קהלת ז): כעם בחיק כסילים ינוח. לכן כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג), כי אין בו מידת רחמנות.

 

וכששב בתשובה שלימה, ישובו חלקיו מכלליות העולמות והאותיות והצירופים גם כן למקומן, ואז הדעת שלם, ומתעורר רחמנות, כמו שכתוב (דברים ל): ושב ה’ אלקיך את שבותך (עיין תרגום שם), דהיינו החלק מכלליות העולמות אשר שם שבוי, אזי: ורחמך, כי הדעת שלם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה יב ע"ב) על הפסוק: ובגולה לא הלך, שכל דבר שהוא במקומו דעתו שלם. ועיקר התשובה תולה בתורה.

 

והנה בכל דבר שבקדושה יש בו שלושה דברים: עיבור יניקה מוחין. כי כל זמן שהדבר בכח נקרא עיבור, [כי הוא נעלם. וכשבא מכח אל הפועל, נקרא] לידה ויניקה. וכשפשט הדבר לעשות הפעולה הצריכה, אזי נקרא מוחין, וכשלומד תורה גם כן צריכין להיות בו שלושה דברים הנ"ל, כי כשיושב ללמוד ונותן מחשבתו וליבו בהתורה, ומתעלם בה, נקרא עיבור, כי הוא מתעלם בה כעובר במעי אמו, וכשלומד התורה ומבין בה, נקרא לידה ויניקה, כמו שכתוב (משלי ה): דדיה ירווך בכל עת. ואחר כך, כשמבין דבר מתוך דבר ורוצה לחדש בה, נקרא מוחין, כדאיתא בגמרא (ירושלמי ר"ה פרק ראוהו ב"ד) על פסוק: ממרחק תביא לחמה, כי התורה נקרא עניה במקומה ועשירה במקום אחר, שצריך להביא ראיה ממקום אחר, ולכך נקרא חכמה, על דרך (קהלת ז): אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

 

נמצא, כשמבין דבר מתוך דבר נקרא מוחין, היינו חכמה, וכשלומד באופן זה, אז היא תשובה גמורה, ומקשר האותיות והצירופים שבחלקו מכללות העולמות אל שרשן ואל מקומן, ונעשה בריה חדשה, ואז הדעת שלם, ומתעורר רחמנות:

 

והנה על דרך משל: כשיש שני בעלי רחמים, האחד אינו יכול לרחם רק בדבר מועט, והשני, כשהוא מרחם, פועל ברחמנות שלו ישועה שלימה. על כן, מי שצריך לרחמים, למה לו להשתמש ברחמנות של ראשון, ולא יהיה רק ישועה מועטת. מוטב שיתפלל הבעל הרחמים הראשון לבעל הרחמים השני, ויפעול ברחמים של הראשון ישועה שלימה.

 

כך השם יתברך ברחמים הפשוטים שלו, מתפלל ומרחם על ישראל ברחמים גדולים, וכשלומד תורה כנזכר, נתעורר הרחמנות שהוא הדעת, והתפילה.

 

וזהו: עזי – ואין עוז אלא תורה, ועל ידי התורה שילמוד כנזכר, נעשה: זמרת יה – היינו התפילה והרחמים של השם יתברך, אז: ויהי לי לישועה:

 

גם זאת התורה היא מלשון החברים, ולא נכתבה בביאור היטב. אך אחר כך שמעתי מפיו הקדוש בעצמו עניין תפילת ה’ המבואר כאן, והוא:

 

כי יש אצל השם יתברך רחמים פשוטים ורחמים גדולים (כמו שכתוב בזוהר הקדוש כנ"ל).

 

והנה למשל, כשיש בעיר שני עשירים, אחד יש לו עשירות פשוט, והשני הוא עשיר גדול מאד ומופלג בעשירות עצום והון רב מאד מאד, אשר אי אפשר להעריך עשירותו, והוצרך אדם אחד לישועה גדולה, העולה לסך רב, והוא אינו יכול להתקרב לבקש מבוקשו, כי אם להעשיר הקטן במעלה, כי להעשיר הגדול אי אפשר לו לבוא אליו, אבל זה העשיר הקטן, אע"פ שהוא רוצה לעזור לו בכל יכולתו, אעפ"כ לא יוכל לקבל מבוקשו ממנו, כי אין ביכולתו למלאות משאלותיו של זה האיש, כי משאלותיו גדולים מיכולתו.

 

על כן עצה היעוצה לזה האיש הצריך ישועה, שיעשה כך: שילך לזה העשיר הקטן שבקל יכול להתקרב אליו, ולעורר רחמים אליו, שיבוא אליו ויאמר לו: הנה אני נצרך לישועה גדולה, ואני יודע שאתה חפץ לרחם עלי, אבל אין ביכולתך למלאות משאלותי, על כן מבוקשי ממך, כי הלא אתה רוצה לרחם עלי, יהיה זאת הרחמנות שלך עלי, שאתה תלך להעשיר הגדול מאד לבקש רחמים ממנו, שימלא משאלותי, כי לעוצם עשירותו הגדול, הוא יכול למלאות משאלותי בכפלי כפלים, רק שאנוכי איני יכול ליכנוס ולבוא לאיש גדול כזה, אבל אתה יכול לבוא אליו, תרחם עלי בזה, לבקש ממנו עבורי שימלא משאלותי, ובזה תושיעני בודאי כל צרכי ישועתי בשלימות.

 

כמו כן הוא ממש כביכול, שאנו מבקשים אצל הרחמים פשוטים, שיעוררו רחמים אצל הרחמים הגדולים, ומשם יקבלו רחמים להושיענו כל צרכינו בשלימות. וזהו בחינות תפילת הקב"ה, שאמרו חכמינו ז"ל: מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, היינו שכביכול בחינות הרחמים פשוטים מבקשים ומתפללים ומעוררים הרחמים הגדולים, כי אנו אין בנו כח כי אם לעורר הרחמים פשוטים, שהם בחינות רחמים סתם דזעיר אנפין, אבל אלו הרחמים יש להם גבול, וכפי מידת הרחמים הפשוטים האלו, חס ושלום, אי אפור להושיע לנו.

 

על כן אנו צריכין לבקש, שהרחמים סתם, שאנו מעוררין בתפילתנו אצל השם יתברך, שאלו הרחמים בעצמם יתפללו ויעוררו הרחמים הגדולים, שיהיה נמשך עלינו רחמים רבים משם, ועל ידי זה יהיה לנו ישועה בודאי, וזהו בחינת תפילת הקדוש ברוך הוא כנ"ל. והבן היטב, כי הם דברים נפלאים ונוראים מאד: