תסתכלו על אריאלה

תסתכלו במראה ותראו
את אריאלה. תראו איך היא
מסתכלת עליכם. אגב, אתם
מזהים אותה?
 
 
אריאלה ובעלה היו בשמים כשגילו שהם מצפים לילדם השלישי. זה היה, כמובן, לפני כל החולשה הקשה והבחילות האיומות שנכנסו לתמונה הציורית של התגלית וליוו את אריאלה 24/7. ככל שההיריון התקדם הבחילות הפכו להקאות קשות ולא נעימות, התרופות שקיבלה מהרופא להקל על המצב לא עזרו בכלל. אלה הימים בהם אריאלה הייתה כל כך אומללה. ולא רק שהיא לא יכלה לאכול, היא אפילו לא הייתה מסוגלת להסתכל על האוכל. הגוף שלה נחלש, ואפילו את הפעולות הקטנות כבר היה קשה לה לעשות.
 
החצי השני של ההיריון לא היה יותר קל. כאבי הגב היו כל כך חזקים שהיא בקושי הצליחה לזוז, הלחץ שהוקרן מהגב אל הרגליים היה בלתי נסבל, וההתכווצויות בבטן התחתונה הצטרפו לחגיגה. ואם כל זה לא מספיק, אז גם לחץ הדם שלה התחיל להרקיע לשחקים. למרות שההקאות פחתו, היא לא הצליחה להכניס אוכל לפה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אתם מוכנים?
החמור של  משיח
סעודה שלישית וחבלי משיח
למה אנחנו, שילכו הקוזקים
 
אבל לא רק אריאלה סבלה, גם בעלה סבל ביחד איתה, בעיקר בגלל שראה אותה סובלת. מיד הוא הפשיל שרוולים ותפס פיקוד על הבית, על הילדים, וזה חוץ משעות העבודה מחוץ לבית. הוא זה שהתעורר מוקדם בבוקר להכין את הילדים למסגרות הלימוד, כולל ארוחת בוקר וסנדוויצ'ים להמשך היום. הוא זה שכיבס, תלה את הכביסה, גיהץ לילדים בגדים לשבת. לראות אותו מלביש את הילדים עם חולצות לא הכי מגוהצות, מסרק את שערה של הילדה ומנסה לעשות קוקיות עם סרטים שהיא אוהבת, אלה דברים שהעלו חיוך על פניה של אריאלה. החיוך הפך לצחוק מתגלגל כשראתה אותו מדיח את הכלים כשעל ידיו הכפפות הוורודות שלה.
 
אבל לא על הכפפות הוורודות אנחנו מדברים. את רוב ההיריון אריאלה העבירה כשהיא בוכה בדמעות שליש, היא בקושי הצליחה להקים את עצמה מהמיטה בבקרים, והמחשבה שהקושי הזה הולך ללוות אותה במשך היום ובחודשים הקרובים גרמו לה להתייאש הרבה לפני שהיום הסתיים. זה נראה כמו נצח, היא לא הפסיקה לחלום על היום בו תלד את התינוק שלה.
 
בחודש שישי היא כבר כמעט איבדה את השפיות. היא כבר לא יכלה לסבול את ההיריון ורעיון מטורף החל לנקר לה בראש – התינוק הזה חייב לצאת החוצה, ועכשיו! היא הלכה לרופא שלה ואמרה לו מה היא רוצה לעשות, והיא לא מוכנה לקבל 'לא' כתשובה. הרופא ראה שהיא רצינית, ומצד שני הוא לא האמין שהיא לא רואה את טובת התינוק וטובתה מול העיניים. הוא ניסה להסביר לה שהיא חייבת להחזיק מעמד עוד קצת, ניסה לשכנע אותה שזה ישתלם לה, כי מה זה בסך הכל עוד שלושה חודשים, יחסית לנזק שעלול להיגרם ואולי לשנים ארוכות ומי יודע אם לא לאורך כל החיים?!? השכר על הסבלנות למרות הכאב בהחלט כדאי, ונכון שזאת הקרבה אבל היא משתלמת.
 
כשבעלה שמע על הרעיון המטורף הריבים בבית לא פסקו. כבר לא היה לו ספק שמשהו קרה לה. כי איך בכלל היא מסוגלת להעלות בדעתה דבר כזה, להוציא את התינוק בחודש השישי?!? איזו חוסר אכפתיות! איזו אנוכיות! היא מסכנת את החיים של התינוק וגם שלה, והכל בגלל כאב שיעבור ויחלוף??? הוא מוכן לעשות הכל בשבילה, שהיא לא תעשה כלום, רק תנוח.
 
אבל אריאלה עמדה על שלה. בעלה איים שאם היא תמשיך כך הוא לוקח את הילדים ועוזב את הבית. היא מצידה הראתה לו איפה נמצאת הדלת. לא אכפת לה, גם לא מהמחיר, היא חייבת ללדת את התינוק הזה עכשיו. מתוסכל וחסר אונים הוא הכניס כמה דברים לתיק שהכין לו ולילדים והלך להורים שלו.
 
למחרת, אריאלה חזרה לרופא עם אזהרה שלא משתמעת לשתי פנים. אם הוא לא מסכים ליילד אותה, היא תגרום לו להתחרט על זה. היא תפנה לשוק השחור ותעשה ניתוח קיסרי וכל האחריות עליו. הרופא, שלא היה מעוניין להיכנס לקרבות ודיונים מתמשכים איפה שלא יהיה, בסופו של דבר הסכים.
 
אחרי 25 שבועות של היריון, דניאל הקטן נולד. גופו הזעיר הועבר מיד לאינקובטור החם. הריאות שלו לא היו מוכנות עדיין, הוא היה צריך את המכשירים סביב האינקובטור שלו כדי לנשום ולעשות עוד כמה פעולות. ככה זה כשדוחקים את השעה, במקום ליהנות מהחום והמקום הטבעי והנכון להתפתח בו – ברחם של אימו, הוא נולד לתוך אינקובטור, מכשירים, בעיות רפואיות, שוכב זמן ממושך על הגב במקום ליהנות ממרחב התנועה והמחיה ברחם של אמא, והרשימה עוד ארוכה.
 
אריאלה, מבחינתה, סיימה עם הכאב. אבל ככל שעברו הימים היא הבינה את הטעות שעשתה. לא לתינוק הזה היא התפללה. לא לבעיות האלה היא ציפתה. הבעיות, החולי, והרבה מאוד כאב וצער שנתנה לדניאל הקטן רק מהאנוכיות שלה החלו להקיש על מצפונה. החודשים והשנים המשיכו לעבור ואצל דניאל התגלו גם בעיות התפתחות, בעיות רגשיות, ועם כל שנה שעברה נראה שלדניאל יש עוד נסיגה בהשוואה לילדים אחרים בגילו שלו.
 
אריאלה סבלה. היא סבלה מאוד. כשהיא הבינה סוף סוף מה היא עשתה, כשהפנימה את הטרגדיה שגרמה לבנה שלה, ואיזו טעות איומה הייתה ללדת את דניאל טרם זמנו, היא כאבה ובעיקר בכתה. בכתה הרבה מאוד בלילות. האשמה הכתה בה, צעקה עליה, הכאיבה לה, זעזעה אותה בכל פעם מחדש. זו אשמתה ורק אשמתה שדניאל סובל כך. מה היא הייתה מוכנה לעשות כדי להחזיר את הגלגל לאחור… כי מה כבר היה קורה אם הייתה מושכת עוד קצת את ההיריון? סובלת עוד קצת? כמה סבל היא הייתה חוסכת – לה ולדניאל, ובעצם, לכל המשפחה שלה! לא, בעצם לכל הדורות שהיו צריכים להיוולד מדניאל, אם רק היה נולד בריא?!?… הכל היה נראה אחרת.
 
מזהים את אריאלה?
 
תסתכלו במראה, תראו איך היא מסתכלת עליכם.
 
אתם בטח אומרים, 'לא נכון, על מה את מדברת רחלי? אריאלה היא אישה טיפשה ואנוכית ברמות מטורפות, קצרת ראייה. לא אנחנו! איזה דבר, ולו הקטן ביותר, משותף לנו לאריאלה?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
כאב חבלי משיח
מחבואים  עם משיח
עם חיוך זה בטח יקרה
מחכים  למשיח
 
לא מזמן הרב שלום ארוש החל לדבר על כך שאנשים רוצים שמשיח יבוא, כאן ועכשיו! הוא אמר שאם משיח יתגלה ממש עכשיו הגאולה תהיה כל כך כואבת ורבים מאיתנו לא יוכלו לסבול או להחזיק מעמד. אפילו לא יצליחו לשרוד את התקופה הכואבת הזו.
 
לא יודעת מה אתכם, אבל זה מפחיד אותי עד לנימים הקטנים שבי. כי אחרי שמשיח יבוא זה לא יהיה כמו עכשיו, שיש לנו את היכולת להתעלות ברוחניות. אולי זה יהיה אחרת, אבל לא כמו עכשיו. למה? כי כבר לא יהיה יצר הרע. הכל יהיה לפי הספר בלי הפרעות, בלי יצרים ותאוות, בלי כעסים או שנאה, שום כלום. אז על מה נקבל שכר? איך נתעלה במדרגות הרוחניות שלנו? ובכלל, האם כולנו מוכנים? נמצאים במקום הרוחני בו אפשר לומר למשיח 'ברוך הבא'? איפה אנחנו ואיפה השלב הזה? תראו איפה הראש שלנו נמצא – בסגידה לחיצוניות, הראש שקוע בתוך המכשיר שנמצא בכף היד שלנו תדיר, במחלוקות, בשנאת חינם…
 
האם אתם מוכנים לעולם שהמחשבה היחידה שמלא לנו את הראש היא רק על הקדושה? מישהו יכול לומר שהוא מוכן לעולם של הגאולה? של משיח? אני לא יכולה לומר את זה על עצמי.
 
בורא עולם מרחם עלינו מאוד, הוא נותן לנו עוד יום ועוד יום לשנות ולהשתנות, לתקן, לעלות עוד בסולם הרוחניות שלו, לתקן את מידות הנפש שלנו, לקיים את הצוואה הרוחנית של רבי נחמן מברסלב – ולהפיץ עוד ועוד אמונה בעולם, בואו נרים את הכפפה הזו ונהיה השגרירים שלו בכל מקום בו אנו נמצאים. נראה למי שצריך את הדרך לעשות את השינוי, להתקרב לבורא עולם, לחזק את הקשר איתו. להבין שיש לנו אבא נפלא ומתוק שאוהב אותנו, מרחם עלינו ורוצה רק את הטוב עבורנו.
 
והיום, קל מאוד לעשות את זה. קשה לכם? המילים לא בדיוק 'זורמות' כמו שאתם רוצים, לא יודעים איך לעשות את זה? תנו ליקרים לכם את הספרים משני-החיים של הרב שלום ארוש, את הדיסקים המדהימים ששינו לאנשים את החיים תוך כדי נסיעה ברכב! אני מכירה לא מעט אנשים שהחיים שלהם השתנו מן הקצה אל הקצה, כאלה שהיו על סף גירושין, מלאים בחובות, מיואשים ומדוכאים, וברגע שקיבלו את הספרים והדיסקים ראו איך קרן האור ואהבה של אלוקים עוטפת אותם, חודרת את כל המסכים והמעטפות של החושך והייאוש.
 
כי כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן. כל זמן שאנחנו יכולים לשנות ולעזור לעוד אנשים, הרבה לפני שמשיח יגיע, נעשה את זה. ישראל ערבין לזה לזה, וזה עניין מאוד רציני. אנחנו צריכים לעבור את התקופה הזו בתוך הרחם הרוחני, לא לחשוב על לידה מוקדמת שתביא איתה רק סבל וייסורים. להאמין ברחמים ובאהבה של בורא עולם אלינו, באהבה של אבא היקר שלנו שבשמים.