תשחררו כבר

אני לא מאמינה שעוד שבוע עבר חלף לו כמו הרוח…

אני חצי רדומה, לכן אני מקווה שמה שאכתוב לכם ישמע הגיוני ולא מלל של מילים מעורבבות של אדם חצי רדום (הלו רחלי, להתעורר….)

הנה מחשבה שעלתה לי בראש במהלך השבוע שחלף, ואולי ננסה ליישם אותה ממש עכשיו, רגע לפני שהשנה החדשה נוגעת בנו, שני רגעים לפני יום כיפור, ובכלל – כל השנה.

ואני מתכוונת למה שנקרא – סליחה.

בשבילי, סליחה זו מילה שבקושי אפשר למצוא בלקסיקון שלי. אני שונאת אותה. אבל יש מילה שאני שונאת אפילו יותר – "מצטערת", במיוחד כשאני אומרת אותה. אם בעלי אומר אותה אני קודם כל מתעצבנת עוד יותר, כי אז כבר לא נשאר לי שום תירוץ לא לסלוח לו. וזה לב ליבה של הבעיה.

בואו נהיה כנים. הרבה מאוד פעמים אנחנו פשוט לא רוצים לסלוח לזולתנו כי אנחנו עדיין מרגישים שידינו על העליונה. וההנחה שהם מבקשים את סליחתנו, זה אומר שאנחנו יודעים שהם טעו, והם יודעים שהם טעו. מבחינתנו, זו סיבה מספיק טובה להרגיש שאנחנו ראויים לנפנף עם זה מעל לראש שלהם בכל פעם מחדש. אולי אנחנו אוהבים שמתרפסים ומתחננים בפנינו או שזאת רק אני?

תאמינו לי, אני יודעת כמה קשה לסלוח, במיוחד כשהרגשות שלנו הם אלה שנפגעו, והם כמובן מוצדקים לכל הדעות. בשבילי, להסכים לסלוח למישהו שפגע בי או עשה טעות מכאיבה, זה כמו להודות שאני לא בסדר אפילו שאני לא.

אז מה האלטרנטיבה? לשמור טינה? איזה טוב יוצא לנו מזה? האם זה עושה אותנו יותר שמחים? פחות לחוצים? ואם זה מישהו קרוב? מתעלמים ממנו כאילו הוא לא קיים? ומה יהיה בהמשך? או שמא זה אוקסימורון לכשעצמו?

מאמרים נוספים בנושא:

תרגיל הסליחה

הסליחה – כוח מרפא

קשה לבקש, קשה לקבל

הדרך לסליחה

האנטומיה של הסליחה

סליחה, איך בדיוק מבקשים סליחה?

אני רוצה לבקש סליחה

תסלחו לעצמכם

נכון, יש מקרים שזה מאוד קשה, מקרים שבהם עדיף לשמור מרחק (גם אם זה בן משפחה) אם מדובר בדברים חריגים או כאלה שפוגעים בשלום הבית, כפי שנאמר "שלום שלום לקרוב ולרחוק, אמר השם ורפאתיו"…

אבל אני לא מדברת על מקרים חריגים שמצריכים התבוננות של כל מקרה לגופו. אני מדברת על משהו שרובנו חווים. שומרים את הסליחה לעצמנו, לא מוכנים לסלוח ולשכוח. אבל הנה משהו שאתם חייבים לדעת: כשאנחנו עושים את זה, לא רוצים לסלוח ולשכוח, זו אחת התחבולות הידועות לשמצה של היצר הרע. אחד הטריקים האהובים עליו. ולא רק שהוא מצליח לשדוד מאיתנו את השמחה שלנו ומכביד עלינו עם כל משקל הכובד שלו, מגביר את הלחץ והכעס וכל הרגשות השליליים, אלא שהוא מצליח גם לקחת מאיתנו את הברכות שמושפעות עלינו משמים.

כשאנחנו לא סולחים לזולתנו, אנחנו סוגרים את צינורות השפע שאמורים להשפיע עלינו! זה בדיוק כמו 'לחתוך לעצמנו את האף מהפנים' – כלומר, לפגוע בעצמנו בשל התנהגותנו זו. כי בסוף, אנחנו אלה שמפסידים.

וכמובן, אני חייבת להזכיר לכם (וגם לי) שחוסר סליחה = חוסר אמונה.

כי בסופו של דבר, אנחנו לא באמת מאמינים שזה היה בורא עולם ששלח לנו את האדם או המקרה, כדי לעזור לנו לתקן או לשפר משהו בעצמנו. זהו הצדק השמימי. הם השליחים משמים. והאדם או המקרה הזה, ולא משנה מאיזו סיבה, נבחרו לעשות את העבודה השחורה והמלוכלכת. אז אם אנחנו כמו הכלב שנגוע בכלבת שמנסה לנשוך את המקל שמכה בו במקום לראות מי מחזיק אותו, אז באמת פספסנו את הנקודה של השליח והתיקון של נשמתנו שהקב"ה ניסה להעביר לנו.

ובסוף היום, שמירת הטינה הזו ממש לא שווה ומשתלמת. תשחררו כבר. אתם לא חייבים להיות החברים הכי טובים. אפשר להיות במצב של 'שלום, שלום' וזהו.

למה? כי אחר כך מרגישים טוב יותר. מבטיחה לכם.

ראש השנה כבר כאן, ואין זמן טוב יותר מלתקן או לחדש קשרים שקיבלו כמה חבטות עם הזמן.

תרגישו חופשי לקבל על עצמכם (ראש השנה, אמרתי?) שבכל פעם שמישהו מעליב אתכם, מעצבן או גורם לכם להרגיש לא בנוח – חזרו על המנטרה היקרה הזו שוב ושוב: אני חייב לשחרר כבר!

שנה טובה ומתוקה והמשך שבוע מקסים!