סיפור לשבת

"כי ה' יתברך מחמת רחמנותו ברא את הועלם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו, ועל כן ברא את כל הבריאה "כדי להראות רחמנותו". הכל זה רחמים של ה'. כל הנחת שיש לנו בחיים זה רחמים של ה'. כמו בסיפור הבא:

נחת-כשר

"מי שברך אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את השם הטוב ראובן בן שמעון שיזכה לבריאות טובה, שלום בית, פרנסה ברווח ונחת כשר מכל יוצאי חלציו...".

"נחת-כשר" איזו מן ביטוי זה? נחת זה נחת! איזו תעודת כשרות צריך להמציא גם לנחת מצאצאינו שיהיו בריאים. כך שאל את עצמו יגאל בן נתן חוזר בתשובה צעיר שהאזין בקשב רב לנוסח ברכותיו של רב בית הכנסת הרב דוד.

הרב דוד תלמיד חכם מובהק, שמאור פניו כובש את כל רואיו, וחיוך של טוב לב והבנה נסוך על שפתותיו, בוגר ישיבות קדושות, הקים משפחה לתפארת, ומדי ערב היה מרביץ תורה בעיר ובשכונותיה. שיעוריו המאלפים ריתקו רבים. גם יגאל בן נתן, סוכן הבטוח, מצא עצמו מרותק ובולע כל מילה בשקיקה, בשיעוריו של הרב דוד. מעת לעת היה מסיע אותו מדרום העיר לצפונה וחוזר חלילה. הזמן הנקי והאיכותי עם הרב, היה שווה הון רוחני רב שעיצב את עולמו הפנימי של יגאל שהיה בצעדיו הראשונים בעולמה של תורה.

= רק לאחר שנה אזר יגאל אומץ והחליט לשאול את השאלה שהעסיקה אותו זמן רב.

"כבוד הרב, מדי שבת אני שומע אותך מברך את העולים לתורה ובסיום הברכה אתה מאחל להם שיזכו לנחת-כשר מכל יוצאי חלציהם. אני לא מבין, נחת זה נחת, מדוע להצמיד לו תעודת כשרות?".

הרב דוד נשען על כסא המכונית, עצם את עיניו, ואמר "ר' יגאל, יש לנו 10 דקות עד לשיעור הבא, תחנה בצד, אני הולך לספר לך סיפור אמיתי. בסופו של הסיפור בעזרת השם, תזכה לתשובה לשאלתך המסקרנת".

הנה הסיפור לפניכם.

"הדרך הארוכה, המתלולים המסוכנים, הקור הצורב, השלג, גבו מחיר דמים כבד. משפחת שמסי איבדה במסע המפרך את בנם שמעון בן ה- 11 שקפא למוות באחת הגאיות. משפחת אולשין איבדה את בתם מרגלית בת ה- 8 שחלתה בשחפת וגוועה לנגד עיני הוריה ואחיה.

"המסע לארץ ישראל נמשך כשלושה חודשים תחת להט החרב המתהפכת של פגעי הדרך ואימת השלטונות. זה התחיל בלילה חורפי אחד בעיירה קטנה גלונציה שבאפגניסטן, לאחר שסוכן מישראל העביר מידע, שעכשיו הזמן המתאים לחצות את הגבול, לנוע לכוון אירן, ומשם להמריא במטוס, ובשעה טובה לנחות בארץ ישראל. מה שתוכנן לשבוע או שבועיים, נמשך שלושה חודשים איומים, הרבה מעבר לכל התחזיות השחורות.

"משפחות שמסי את אולשין, גרו בשכנות באותה עיירה אפגנית קטנה וענייה וליבם המה מגעגועים – ירושלים. השמועות על ארץ ישראל, על הפרחת השממה, על קברי הצדיקים, על שיבת ציון עשו את שלהם.

"השלטון האפגני בשנות ה- 50 המוקדמות היה אנטישמי מובהק, וסגר את גבולותיו בפני היהודים, כדי למנוע מהם להגיע לבית החדש.

"הלילה חוצים את הגבול" החליטו ששון שמסי ואברהם אולשין. "אורזים מזוודות בעיקר מזון ובגדים חמים ובחסדי השם נגיע לארץ ישראל".

"הם דאגו לשחד בכמה מטבעות זהב ותכשיטי כסף מורה דרך אפגני ויצאו אל הלילה הצונן והמאיים.

"ידידות הדוקה שררה בין הגברות שמסי ואולשין, הן שיתפו פעולה באהבה גדולה בגידול הילדים, בבישול ואירגון השמחות. הכל. עכשיו הן צעדו כתף ליד כתף כל אחת אוחזת בתינוק הקטן שלה, העטוף בפרווה עד קודקודו.

"תלאות הדרך והאסונות רק העמיקו את הידידות האמיצה. שתיהן סוככו על התינוקות מול סופות השלג, שתיהן הניקו אותם בהפוגות, שתיהן כיסו גם את קברי הילדים שלא שרדו...

"רצוצים ושבורים אחרי שלושה חודשים הגיעו שתי המשפחות לנמל התעופה בטהרן, וטסו אל הארץ המובטחת. שכולות, אך מלאות תקוות.

"בארץ ישראל התחננו שתי הנשים להישלח לאותה מעברה, אך לשווא. משפחת שמסי נשלחה דרומה, משפחת אולשין צפונה. כל אחת לגורלה בארץ חדשה, שפה לא מוכרת והרבה מפגעים רוחניים.

"הפרידה היתה קשה. גב' שמסי וגב' אולשין התחבקו ארוכות ושפכו דמעות כמים. זו נישקה את תינוקה של זו, וזו את של זו. הן הרעיפו ברכות אחת על השניה, אחר כך כל משפחה הלכה לדרכה. בעשר השנים הראשונות הן עוד הצליחו לשמור על קשר. התינוקות שגדלו נפגשו מספר פעמים, והכירו את סיפור המסע שהצליחו לשרוד אותו כתינוקות.

"אחר כך 25 שנות נתק. הילדים כבר גדלו והתבגרו. גברת שמסי צפתה את הנזקים הרוחניים העלולים להגיע לילדיה ושמרה עליהם מכל משמר, והקפידה לרשמם רק לישיבות קדושות. באומץ היא ויתרה על הפנקס האדום, ועל פיתויי הציונות ולמרות שעקשנות זו עלתה להם בימי רעב ואבטלה, החינוך היהודי היה משאת-נפשה. לימים היא נקלעה בסערת גשמים לתחנה המרכזית בתל-אביב. שם על הספסל היתה ישובה גב' אולשין. על שתיהן קפצה זיקנה, אך הן זיהו זו את זו, וההתרגשות עלתה על גדותיה. ואז שוב, צפו ועלו הזכרונות, וכל אחת במרץ רב, סיפרה על בני משפחתה וכו'.

ואז שאלה גב' שמסי את חברתה, ומה שלום התינוק שלך זבולון?

"הו" השיבה גב' אולשין "הוא כבר גבר לתפארת. הוא למד כלכלה באוניברסיטה ויש לו מספר תארים, ועכשיו הוא איש עסקים מצליח וברוך השם יש לי נחת ממנו... הוא אומנם כבר לא כל כך דתי, אבל יש לי נחת...".

ומה שלום דוד התינוק שלך? שאלה הגב' אולשין...

"ברוך השם, דוד'ל שלי למד בישיבות קדושות, הוא כבר רב בישראל, ויש לי נחת, נחת כשר ממנו... המון נחת כשר".

בידי, עדיין... אז יש נחת ויש נחת. אמא שלי הלכה לעולמה לפני כעשור שנים, וכשאני פוקד את קברה אני מקפיד לומר לה "אמא, אני מקווה שאני ממשיך לעשות לך נחת-כשר... ולא פלא שכאשר אני מברך את המתפללים, הביטוי הזה שגור על לשוני... ועכשיו ר' יגאל בוא נקפוץ לשיעור הבא, ושתזכה גם אתה לנחת-כשר מכל יוצאי חלציך".

פינת ההתבודדות

האדם צריך לבטל את רצונו לרצון הבורא. כלומר, שבין אם יעשה ה' בקשתו ובין אם לא יעשה, הוא יהיה מרוצה ממה שה' רוצה, ובכל ענין וענין ההן והלאו יהיו שוים בעיניו. מעשה באיש אחד, ששמו ר' ישראל מנעמירוב, אשר הפציר ברבינו זצ"ל שירשה לו לנסוע למקום המלחמה בשביל פרנסה. ורבינו זצ"ל לא רצה בשום אופן להסכים לו, אולם לא רצה לקחת ממנו את הבחירה. לכן נתן לו עצה ואמר לו בזו הלשון: "תשווה בדעתך את ההן והלאו (היינו, שיהיה באמת שווה אצלו בלבו אם לנסוע או לאו). אחר כך תאמר חמישה קַאפִּיטְלֶך תהילים, ואחר כך מה שיעלה במחשבתך – כך תעשה". וכן עשה האיש הנ"ל. אחר כך בא לרבינו זצ"ל ואמר לו, שנפל בדעתו "הן". ורבינו זצ"ל, לא הוטב  זאת בעיניו כלל, כי ידע ברור כשמש, שבאמת לא היה בלבבו שווה ההן והלאו, כאשר פקד עליו. כי באמת מחמת תבערת ממון חשק ורצה בכל נפשו לנסוע הנסיעה הנ"ל... וסופו של דבר היה שנסע האיש ההוא.

צריך לדעת שרק הבורא יודע מהו המסלול האישי שהאדם צריך ללכת בשליחותו בעולם הזה. ומי שמאמין בזה, הכל שווה אצלו – אם ייסע לאיזה מקום, או לא ייסע, יעשה מסחר זה, או לא יעשה, יפגוש את פלוני או לא יפגוש אותו, כי מאמין שהבורא יודע הכי טוב מה נכון בשבילו, וכפי שיהיה – זהו רצון ה' שיהיה כך, וזה הטוב ביותר. וכבר אמר הבעל שם טוב על הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד" – איך יידע האדם אם ה' הוא "לנגדי תמיד", שאין עוד מלבדו? כאשר "שויתי" – מלשון שוויון, שהכל שווה אצלו. והמסקנה היא שרק כאשר הכן והלאו באמת שווים אצל האדם, יוכל לדעת בברור מה הוא רצון השם. כי השם יאיר בלבו בדיוק מה הוא צריך לעשות. ("בשדי יער").