אבן מקיר תזעק

אנשי צוות רפואי הסתערו על
אורלי והזעיקו רופאים מכל
המחלקות. הייתה ממש מהומה
מסביבה. אף אחד לא הבין
מה קרה…

שמי אושרה. אני מגדירה את עצמי כמסורתית מאמינה. התגוררתי במשך השנים ללא בעלי עם בתי היחידה אורלי בבית הוריי בשכונת שעריים ברחובות.

אחר צהריים אחד, כאשר אורלי הייתה בת עשר, נערכה צעדה של חיילי "גולני" ברחוב שלנו. זו הייתה תקופת מעבר בין העונות. היה לאורלי חום לא גבוה במיוחד. היה נדמה לי שזו שפעת קלה. יצאתי איתה מחוץ לבית החד קומתי וישבנו על ספסל מול הכביש. הסתכלתי על החיילים הצועדים ואמרתי לה: "תסתכלי!"

ראיתי שהיא אפאטית ולא מגיבה.

"אורלי. הנה חיילים. תסתכלי!", קראתי בקול רם יותר.

אין תגובה. עיניה בוהות.

התחלתי לצעוק והרמתי אותה על הידיים אל מרפסת הבית. הוריי היו שם ולא ידעו מה לעשות. שכן, שהיה חובש בצבא, שמע אותי צועקת. הוא רץ אל הילדה ומיד קרא: "הילדה לא בסדר!"

הוא השכיב אותה על הרצפה, בדק את הדופק וצעק: "הדופק שלה נגמר. תזמינו מיד טיפול נמרץ!"

מישהו התקשר למד"א ונתן את הפלאפון לחייל שהסביר מה מצב הילדה. הוא החל להנשים אותה. יצא לה דם מהאף ומהפה. כל הזמן ניסה להנשים אותה כשהוא צועק "היא הולכת… היא הולכת…"

אחרי רבע שעה הגיע אמבולנס ומיד העלו את אורלי באלונקה. עליתי איתה פנימה. חובש החל להנשים אותה, אבל אורלי לא הגיבה.

הגענו למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "קפלן". חיברו אותה בבהילות לכל המכשירים וצוות החל לטפל בה בדחיפות. אחרי שעתיים בא רופא ואמר לי: "תשמעי, המצב לא טוב בכלל. הבת שלך איבדה את ההכרה. לא הגיע לה חמצן למוח. יש לה יד ורגל משותקות. אנחנו לא יודעים אם היא בכלל תתעורר, וגם אם היא תתעורר, היד והרגל שלה הלכו. בואי תיכנסי ותראי אותה".

נכנסתי וראיתי אותה מחוברת לכל המכשירים בעולם. נגעתי ביד וברגל שלה והרגשתי שהן מתות.

"אורלי בבקשה… בבקשה…", התחלתי למרר בבכי.

הייתי בהלם מוחלט. התיישבתי על הארץ והתחלתי לבכות.

אז נזכרתי במקרה הנורא שאירע לפני שנים רבות לאחי יוסף ז"ל בדיוק כשהיה בגיל עשר, לפני שנולדתי.

אבא ואמא באו מתימן עם בנם בכורם, יוסף. כאשר היה בן עשר הגיע יום העצמאות. הוא קם בשעה חמש בבוקר בהתרגשות רבה ואמר לאמי: "תגהצי לי עכשיו את החולצה הלבנה. אנחנו צריכים ללבוש כחול-לבן".

"עזוב, יא-אבני, יש עוד זמן עד לבית הספר…"

"לא!", קרא, "עכשיו תגהצי!"

באותם ימים כאשר גיהצו, הניחו את המגהץ על האש כדי לחמם אותו.

אמא קמה לגהץ ליוסף את חולצתו הלבנה. היא הדליקה את פתיליית הנפט. יוסף השתולל ופגע בפתילייה שנפלה עליו ולפתע החל לבעור. הוא בער בידיה של אמא שניסתה לכבותו בכל כוחותיה. הוא בער כולו ואילו ידיה נכוו לחלוטין.

הסיעו את יוסף לבית החולים "קפלן". כשאבא חזר מעבודתו בפרדס ברחובות הזעיקו אותו לבית החולים. הוא הגיע לשם וראה את בנו מלא כוויות.

"כואב לך, בני?" שאל האב בכאב.

"לא כואב לי כלום", ענה הילד והחזיר את נשמתו לבוראו.

הורינו לא סיפרו כלום לילדיהם הקטנים שנולדו אחר כך, וכך לא ידעתי שהיה לי אח שמת. ראיתי אבא שותק ואמא שבוכה כל הזמן.

יום אחד כשהייתי בת 12, מישהו בשכונה אמר לי: "אה, את הבת של אברהם והאחות של יוסף!"

לא הבנתי על מה הוא מדבר והוא סיפר לי מה אירע.

באתי נסערת הביתה: "אבא. היה לי אח?"

אבי התבונן בי ואמר: "אלוקים נתן ואלוקים לקח".

הידיעה הזאת שיגעה אותי. רציתי לדעת בדיוק מה קרה ורציתי לבקר בקברו. אבא לא דיבר. הלכתי לרופאים וקיבלתי כדורי הרגעה.

כשנולדה לי אורלי אבא אמר לי: "את חושבת שהילדה הזו שלך?! היא לא שלך. היא שלו!", אמר והצביע כלפי מעלה.

לא הבנתי איך הם שתקו כל הזמן וגם לאחר מכן לא רצו לדבר. הרי אנשים רגילים שקורה להם דבר כזה לא מפסיקים לדבר…

הוריי היו אנשי חסד מדהימים שלא מוצאים היום. אבא היה שוחט ושחט בחינם לכל מי שהגיע לביתו. הם נתנו לקרוביהם יחידת דיור במשך 35 שנה מבלי לקחת מהם אגורה. שלום-הבית שלהם היה מדהים. הם כיבדו זה את זה מאוד ומעולם לא הרימו את קולם. הזיכרונות צפו ועלו במוחי בזמן שהרופאים נאבקו על חייה של אורלי.

אחרי שמונה שעות אורלי התעוררה לפתע והחלה לצעוק "אמא! אמא!"

כאשר שמעתי אותה נדהמתי לגמרי. רצתי לקראתה וראיתי שכל המכשירים שהייתה מחוברת אליהם החלו לצפצף. אנשי צוות רפואי הסתערו לעברה והזעיקו רופאים מכל המחלקות. הייתה ממש מהומה מסביבה. אף אחד לא הבין מה קרה.

אורלי קמה בריאה ושלימה כאילו לא קרה לה כלום.

הרופאים נדהמו לגמרי.

"לא קרה לנו דבר כזה!", העידו. מעולם לא ראו אדם שעבר אירוע מוחי כזה והתעורר כשהוא בריא ושלם.

אחרי שנרגעתי ואורלי נרדמה, הלכתי הביתה לנוח קצת. ואז נודע לי מה קרה בבית בזמן שהייתי עם אורלי בבית החולים. סיפרו לי שאבי (אברהם ג'מיל) קם בערך בשעת חצות, התעטף בטלית, לקח ספר קודש והחל לבכות ללא הרף. אמי נדהמה. אבא לא היה מסוגל להזיל דמעה מאז שיוסף בנו מת לפני יותר מעשרים שנה. והפעם הבכי שלו היה כה נורא, עד שאחת השכנות העידה כי הרגישה שקירות הבית זזו בעת תפילתו!

הסתבר שזה היה בדיוק באותה שעה שבה אורלי התעוררה…

למרות שאורלי הבריאה לחלוטין, הרופאים סרבו לשחררה בטענה שעליהם לבדוק מה קרה ומחשש שתעבור אירוע מוחי נוסף. לא סיפרתי להם על התפילה של אבא. לא היה נראה לי שיש טעם בזה. אורלי נשארה עוד חודשיים למעקב למרות שהרגישה מצוין.

בגלל ההלם והחרדה שבהם הייתי נתונה חצי משערות ראשי נשרו… התקופה שעברתי לא הייתה קלה בכלל.

חמש שנים מאוחר יותר, אורלי החלה לפתע לחזור בתשובה לבד. היא סיימה את בית הספר הממלכתי שבו למדה כשהיא שומרת שבת ומתחזקת יותר ויותר. לאחר מכן התגייסה לצבא, שם הכירה את ערן, חוזר בתשובה בראשית דרכו. הם התחתנו והקימו בית יהודי שמח והביאו לי שני נכדים, כן ירבו.

אורלי (מחופשת) וסבא אברהם ג'מיל ז"ל

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)