איש הקוף
מה קורה כשחייזרים מגיעים לאי האורנגאוטנים היפים והמוצלחים ומשאירים שם תינוק? התסריט שובר הקופות של רחלי רקלס. ותודו שהוא שווה פרס אוסקר.
זה היה כשהדחתי את הכלים שהיו בכיור באותו יום (מה החידוש? זה קורה תמיד…) בכל אופן, תוך כדי שטיפת הצלחות מהסבון פתאום תופסת אותי סצנה מתוך הסרט "כוכב הקופים", ואל תשאלו אותי למה. אולי תת המודע שלי ניסה לתקשר איתי? כן, זה מתחיל להישמע הגיוני… רגע, אולי בגלל שהחלון הגדול משקיף אל הגלקסיה הרחוקה, איפה שהאנשים (בנים כמובן) נראים אנושיים אבל מתנהגים כמו קופים פראיים? ואולי אני פשוט צריכה להפסיק לחלום יותר מדי?…
האמת, זה היה סרט מוזר. אני בטוחה שהוא היה להיט באותם ימים, הוא יצא לקולנוע הרבה לפני שנולדתי. אני זוכרת שראיתי אותו בטלוויזיה, קצת פה וקצת שם. אני לא מכירה את העלילה על בוריה, אבל אני כן יודעת שהקופים האלה חיו בכוכב אחר – לכן הכותרת המבריקה של הסרט… והם התנהגו, מה אומר לכם, יותר יפה מבני אדם. אם הייתי צופה בסרט הזה היום, הייתי אומרת לכם בביטחון מלא שההתנהגות שלהם טובה ומתורבתת הרבה יותר מאיך שבני אדם מתנהגים היום. אבל בואו לא נגיע עד לשם.
מאמרים נוספים בנושא:
באופן מעניין מאוד, יום-יומיים לאחר מכן קראתי סיפור מדהים מתוך ספר (סליחה, אבל לא זוכרת את שם הספר) שגרם לי להיזכר בסרט הזה שוב. התוצאה, תסריט שובר קופות סטייל ספילברג שעלה בראשי, כזה שאמור להכניס מיליונים לחשבון הבנק שלי (מה מיליונים? מליארדים!) וזה הולך ככה:
פעם אחת, באיזה אי אקזוטי רחוק מאוד, חיה לה אוכלוסייה של קופי אורנגאוטן. לא, אלה לא היו סתם קופי אורנגאוטן. היו אלה קופים יפים, חכמים, מוצלחים וכל מה שעולה בדעתכם. האורנגאוטן הזכרי ענד על כל אחת מידיו שעון רולקס ונהג על הבנטלי המפוארת והיוקרתית בצורה מוזרה (אתם יודעים איך זה שלא יודעים מה הידיים ומה הרגליים…) הנקבה הייתה בתחרות תמידית עם האורנגאוטניות האחרות – שיער, לוק וכל מה שעולה על דעתכם. זו הסיבה שבני האי הזה העבירו כמעט את כל ימיהם במכוני טיפוח וספא חמישה כוכבים.
השמחה העיקרית באי הקופים הייתה בגלל מועדון החוף הצופה אל האוקיינוס, "הדקלים", כפי שנקרא בפיהם. אין מה לומר, מועדון אקסלוסיבי שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם כרטיס מועדון עם חופשת בטן-גב על חוף ים שצבעיו לא נראים בחופים הרגילים, ועם כל שאר הפינוקים שעולים על דעתכם.
אחוזות העץ המפוארות שהיו ממוקמות לאורך חופי האי היו השמחה העיקרית של משפחות האורנגאוטן, שנהנו מחתיכת גן העדן שנפלה בחלקם. כל ילד אורנגאוטן השוויץ והתנשא תמיד על חבריו – בין אם בנעלי הספורט שהיו הצעקה האחרונה ועד לכל שאר הדברים שילדים אוהבים לעשות תחרות ביניהם. לכל אורנגאוטינאייג' (קרי, בני הנוער האורנגאוטנים) היה או-פון בו תייג את המעגלים החברתיים שלו והתעדכן אונליין בחדשות האחרונות והעסיסיות, כמו מי נפרד ממי, מי התחתן עם מי (סטייל הוליווד) וכל הידיעות המרעישות שעולות בדעתכם. הבנים בילו את אחרי הצהריים שלהם בערסלים, משחקים ומשתעשעים עד שהאימהות שלהן היו צועקות להם מהחלון לבוא הבית לאכול. הבנות תמיד הסתובבו בקבוצות וריכלו על כל מי שעולה בדעתכם. וגם הן, נקראו להגיע הביתה תוך כדי צעקות מהחלון (של האימהות כמובן) כדי לאכול.
האורנגאוטינאייג' היו מסתובבים רק עם חברים בני גילם. היה להם מועדון נסתר כזה בלב האי. "המערה" כפי שהם כינו אותו, היה המקום בהא הידיעה לראות ולהיראות, לרקוד ולשתות עד לשעות הקטנות של הלילה. וכמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, ממש לא היה קל לקום בבוקר לבית הספר אחרי לילה רעשני כזה. וכדי לסבך את העניינים קצת יותר, חלק מהם הלכו ישר מ"המערה" ל'בית הסוהר', כלומר לבית הספר, כפי שנקרא בפי רבים מהאורנגאוטינאייג'.
כך התנהל לו אי קופי האורנגאוטן במשך שנים, עד שיום אחד קבוצה של חייזרים הגיעה לאי. החייזרים האלה נראו מאוד מוזר בעיניי הקופים. לא היה להם שיער על כל הגוף והם הלכו על שתי רגליים, בלי לפשוט את הידיים לצדדיים כדי לאזן את עצמם. ואם לא הבנתם, החייזרים האלה היו בני אדם שחיו בצד השני של האוקיינוס. מכיוון שלא נחשפו ליצורים מהסוג הזה מעולם, האורנגאוטנים היו נבוכים ולא ידעו את נפשם.
אחת החייזריות, כלומר אישה, הייתה בהיריון מתקדם מאוד, ממש קרובה ללידה. היא לא שמעה לאזהרת הרופאים שאמרו לה לא לצאת להרפתקה המוזרה הזו סמוך לתאריך הלידה. אבל כמו שאתם מבינים, היא סירבה. לספינה היא לא הספיקה להגיע חזרה, מרוב כבדות והצעקות שלה שיחכו לה, פתאום נהיו לה צירי לידה.
כמו שאתם מבינים, היא ילדה על אי הקופים הזה. אבל מה עושים שהרופא האורנגאוטני למד רפואה של מדינות העולם השלישי? זו הסיבה שהוא ממש לא טרח לדאוג לתנאים הולמים עבור חייזרים מהסוג הזה במהלך הלידה. באופן טראגי, האמא נפטרה מיד אחרי הלידה ובני האי החליטו לגדל את התינוק משל היה אחד מהם.
הילד גדל בין הקופים, אבל תמיד היה שונה ולא התאים להם. הידיים שלו לא היו ארוכות ושריריות כמו שלהם, והוא לא יכול היה לקפוץ כמו הקופים על העצים. אף פעם לא גדל לו שיער על הגוף, והתוצאה הייתה מאוד כואבת – אף אחת מבנות המקום האורנגאוטנגיות לא העיפה עליו מבט או רצתה להשתדך איתו. הוא אימץ את דרך החיים שלהם, והמטרה העיקרית שהציב בחייו הייתה שיהיה לו בית עץ רחב ידיים משלו ולנהוג על הבנטלי, אבל לא כמו שהם נוהגים עליה.
למרות שלא היה קוף, הוא הצליח בעסקים ומהר מאוד הפך לעשיר שבאי. הוא לא ידע את זה באותו זמן, אבל מוח אנושי הרבה יותר מתוחכם וחכם ממוח של קוף, כך שבקלות הוא עקף את כל הקופים החכמים בחוכמתו בלי לאותת, והרעיונות שהוא הביא לידיעת הציבור היו מרשימים. בסופו של דבר הוא הפך לסלב של האי, כמו כן עשה מהפיכה בחייהם של האורנגאוטנים והפך אותם לקלים יותר. כך למשל, הוא המציא מעליות שהותקנו ליד כל בתי הקופים כדי שההגעה אליהם תהיה קלה יותר. הוא גם הפך את הנהיגה המוזרה שלהם לנעימה וקלה, והפך אותה לחוויה מרגשת בקרב בני האי.
אולי גם זה יעניין אתכם:
השנים עברו ואיש הקוף חי את חייו בעושר, אם כי אינני יודעת כמה אושר…
יום אחד קבוצה של בני אדם שעיסוקם היה לקרב את הרחוקים הגיעה לאי הקופים. איש הקוף ראה אותם ומיד התעלף. כשהתעורר, הוא היה נבוך. מהיכן באו? איך הם נראים כמוהו? ומה הם עושים כאן בכלל?
"נשלחנו על ידי המנהיגים שלנו למשימה דחופה, להציל את כל בני האדם בכל המקומות הלא ידועים והזרים האלה. המטרה שלנו היא להחזיר את בני האדם לביתם וללמד אותם לחיות את חייהם כפי שהם צריכים לחיות" אמר לו אחד מבני הקבוצה.
"אתה רוצה לומר לי, שאני לא אמור לחיות כאן?" שאל איש הקוף שעכשיו היה יותר המום ומסוחרר.
"לא. בוא איתנו, ואנחנו נראה לך איך חיים בני אדם" אמר לו האיש עם הזקן הלבן, זה שחייך אליו חיוך ענק ומלא שיניים לבנות.
בלי להבין למה, איש הקוף הרגיש פתאום געגועים עזים למקום ממנו הם באים, דבקות לא ברורה באיש עם הזקן הלבן, ורצון שלא כתוב בשום ספר לברוח מאי הקופים. הוא לא ידע מה צופנים לו החיים, אבל הרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון.
בלב פועם ונרגש, וגם עם טונות של פחד, איש הקוף הלך עם הקבוצה והם עלו על האוניה והפליגו… הביתה, כמובן.
ועכשיו ברצינות, לא מגיע לי אוסקר על התסריט הזה?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור