אש המשפט – פרשת יהשבוע תרו

פרשת יתרו
 
רבי נחמן מברסלב כותב (ליקוטי מוהר"ן, תורה נט ובתורה י) שעיקר כבוד השם יתברך הוא כשמתקרבים אליו הרחוקים, הן בעלי תשובה הן גרים, וכמאמר הזוהר: "כד אתי (כשהתגייר) יתרו כדין יתייקר שמא דקודשא בריך הוא".
 
אמנם צריכים מאוד להיזהר כשמקרבים רחוקים כדי שלא יתאחזו בהם הקליפות של אותם הרחוקים, וכדי להכניע את הקליפות של אותם הרחוקים צריכים את – "אש המשפט", ועל ידי זה נשרפות הקליפות של אותם הרחוקים. פירוש הדבר הוא, שצריך האדם לשפוט את עצמו בהתבודדות ובשיחה בינו לבין קונו ולעשות חשבון נפש – היכן הוא נמצא בעבודת השם, מה הוא צריך לעשות וכיצד להתנהג כדי שלא יזיקו לו הקליפות של האנשים אותם הוא מקרב. וכאשר הוא משוחח עם קונו בחשבון נפש, אזי מתלהב ליבו לעבודת השם ועל ידי זה שורף את כל הקליפות השוכנות סביב ליבו הנקרא – "ירושלים" ו"היכל הקודש", מכיון שהקליפות רוצות להיאחז בקדושה שנקראת ירושלים והיכל הקודש, שהוא בית המקדש הנעשה מן הנשמות המתקרבות לעבודת השם.
 
לכן כותב רבינו בתורה ר"ו וב"חיי מוהר"ן" (שיחה תקמ"ג), שהעיקר לקרב את הצעירים יותר מאשר את הזקנים, כי לצעירים יש פחות קליפות ועדיין לא הזקינו בחטאיהם, על כן כשמקרבים אותם לעבודת השם יותר קל לעורר את ליבם לעבודתו יתברך, וכשהלב מתעורר – הקליפות השוכנות סביב הלב נשרפות ואזי אותו אדם מתקרב ומתנקה.
 
וכן, ככל שאדם צעיר יותר (עוּל ימים), עדיין הוא שומע את קול הקריאה שקוראים לו מן השמים לחזור בתשובה, כי אין לו כל כך הרבה "מסכים" כמו לאדם זקן. וזהו הסבר הפסוק: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך" – שאף על פי שתעיתי, ריבונו של עולם עדיין תבקש אותי ואזכה לשמוע את קול הקריאה והרמיזות שאתה קורא ורומז לי בכל עת, במחשבה בדיבור ובמעשה, לחזור בתשובה.
 
אמנם ישנן פעמים בהן אדם תועה ונבוך כל כך במבוכות שונות ומשונות ונטה וטעה הרבה מדרך הישר לדרכים מקולקלים, תועים נבוכים ומבולבלים, אזי קשה לו לשוב כמו השה שתעה ואין הרועה יכול למצוא אותו, מכיוון שתעה הרבה מהדרך והגיע לסבך היער. אך יכול להיות שמרוב טעותו הוא יחזור לפתע בתשובה, כמו אדם שהולך במבוך ומרוב טעותו בתוך נבכי המבוך, לפתע מגיע לפתח שממנו נכנס. כך הקב"ה קורא לכל אחד מיום היוולדו 'חזור אלי', 'התקרב אלי' – והאדם תועה במבוכים השונים ומתרחק, אך לפתע דווקא כשהוא נמצא במקום הרחוק ביותר, משם הוא שב בתשובה לבורא-עולם, כי מרוב טעויות מוצא את הפתח הראשון שממנו נכנס. (וכפי שרואים בחוש בדורנו, שנוסעים צעירים למזרח הרחוק של העולם ודווקא שם חוזרים בתשובה).
 
כמובן שאדם לא יחפש את הטעויות והמבוכים בכוונה, כי מי יודע אם ימצא את הפתח, אולם מכיוון שכבר טעה הרבה ומונח במקום שמונח ו"אין ייאוש כלל בעולם", גם הוא יכול לחזור, ולכן אסור להתייאש מאף יהודי. על כן, כשמתקרבים הרחוקים להשם יתברך, אזי רואים את כבוד השם יתברך – שהקב"ה משגיח אפילו על התועים והרחוקים כדי לקרבם בדרך לא דרך, ו'יורד' אליהם עד המקום שהם שם כדי לקרבם.
 
לכן מובא ב"חיי מוהר"ן" (תקמ"ג), שרבינו הקדוש היה מבזה את התלמידים על כך שהיו מתעצלים בזה לקרב נפשות וקרא להם "עצים יבשים", על שאין מולידים נפשות שיתקרבו על ידם להשם יתברך. משמעות הדבר הוא, שכאשר אדם שופע בתורה ובעבודת השם יתברך, הוא צריך להוליד נפשות ולקרבם לבוראם, כמו כוס מלאה שעולה על גדותיה ומשקה את הצמא, כך אדם שמלא תורה, תפילה ועבודת השם צריך להשפיע זאת לאחרים ולקרבם לעבודתו יתברך.
 
ובפרט רצה רבי נחמן מברסלב לקרב את בני האדם הגדולים במעלה שיש להם איזו חשיבות, כי בני אדם כאלה קשה לקרבם מאוד, וכשזוכה לקרבם – אשרי לו, כי הוא דבר גדול מאוד לקרב נפשות גדולות להשם יתברך, ואז אלו הקטנים והשפלים במעלה נופלים ונטפלים ממילא אל הגדולים ומתקרבים גם כן להשם יתברך, כי מתבטלים לגבי הגדול מהם שנתקרב לדרך האמת להשם יתברך.
 
שאל רבי נתן את רבי נחמן: "מי נקרא גדול?", והשיב לו רבינו בחיפזון ובדרך גערה על שאלה פשוטה כזו, ואמר: "מי שהוא למדן יותר או עשיר או מיוחס הוא חשוב יותר, על כן מן הראוי לקרב אותם תחילה" (עיין שם בדבריו מכיוון שיש שם פרק ושיעור חשוב בקירוב הרחוקים לקב"ה). עוד נאמר שם, שהעיקר לקרב את בני הנעורים ופחות חשוב את הזקנים.
 
העניין הנ"ל מובא במעשה "מהבעל תפילה" ("סיפורי מעשיות"), שהיה מקרב רחוקים ואחר כך נותן להם רשות שגם הם ילכו ויקרבו אחרים. נמצא, שרבינו הקדוש מצווה ורוצה מאיתנו לעסוק ב"להשקות אילנות" שהוא קירוב רחוקים לבורא-עולם, וכפי שהוא בעצמו עסק עם תלמידיו בחיים חיותו, ועוסק עימנו ועם כל יהודי עד היום, כי הצדיק תמיד עוסק עם כל אחד ואחד במקומו, וכפי התקרבותו לצדיק כן זוכה ליותר.
 
חז"ל אמרו: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", פירוש הדברים לפני עניינינו: כשהצדיק פוגע ברשע ומדבר עמו כדי לקרבו לה' יתברך, אזי הצדיק לוקח מן הרשע את הרע שבו ונדבק מן הרע של הרשע בצדיק, ולהיפך, הצדיק משפיע טוב ברשע ואז נדבק מן הטוב של הצדיק ברשע, וזהו "צדיק ורע לו" – שהצדיק לוקח מן הרע של הרשע, ו"רשע וטוב לו" – שהרשע לוקח אצלו מן הטוב שיש אצל הצדיק. עניין זה הוא כעניין הפרה האדומה המטהרת טמאים ומטמאה טהורים.
 
הגמרא (ברכות ז) אומרת: "כתיב: "צדיק ורע לו" – זהו צדיק שאינו גמור, שהרשע משפיע בו מן הרע שלו. ו"צדיק וטוב לו" – זהו צדיק גמור, שאין הרשע יכול להשפיע בו מן הרע שבו". ועוד כתוב שם: "למה תביט בניצים תחריש בבלוע רשע צדיק ממנו". ונשאל – וכי רשע בולע צדיק? הרי כתוב: "לא יאונה לצדיק כל און", אלא צדיק שאינו גמור בולע, וצדיק גמור אינו בולע".
 
נמצא, שכאשר אדם הולך לקרב רחוקים ומקושר לצדיק האמיתי, שהוא צדיק גמור, אזי אין הרשע יכול להזיק לו. לכן, כשמקרבים את הרחוקים לעבודתו יתברך, מכוח הצדיק האמיתי, אזי אין זה יכול להזיק, ואף-על-פי-כן צריך את "אש המשפט".
 
ויהי רצון שנזכה לגאולה השלמה ולהתקרבות כל ישראל לאביהם שבשמים, במהרה בימינו, אמן.