ברכת הודאת היחיד-הגומל, הטבת חלום ותעניתו ועוד

 

א. מי שניצול מתאונת דרכים, אין לברך ברכת הגומל, ואף אם היו עמו ברכב כאלה שנפצעו קשה, או ח"ו נהרגו באותה תאונה, אין הניצולים מברכים הגומל, אלא אם כן שהו בנסיעתם מהלך שעה ורבע, שאז יכולים לברך הגומל על הנסיעה.

ב. וכן מי שנכנס לשחות בים, והיה בסכנת טביעה וניצול, כיון שלא נפל למשכב אינו מברך הגומל. וכן מי שיצא למלחמה ונלחם, אף שכזה וכזה תאכל החרב והיה בסכנת נפשות, אינו מברך הגומל בחזרתו מהמלחמה בשלום, אלא אם כן נסע מעיר לעיר שיעור מהלך פרסה, שאז יברך הגומל על הנסיעה ויועיל לו גם עבור הצלתו מהמלחמה. ואם רוצה לכתחילה לנסוע מעיר לעיר כדי לברך אחר כך הגומל, רשאי לעשות כן, ואין זה בכלל האיסור להכניס עצמו לידי סכנה, כיון שכן הוא דרך העולם לנסוע ממקום למקום.

ג. והוא הדין בזה למי שפרצו שודדים לתוך ביתו, ושדדו את כספו, והיה בסכנת נפשות, שאינו מברך ברכת הגומל.

ד. מי שנפצע בתאונת דרכים, והוצרך לאישפוז בבית החולים ואחר שהחלים מחוליו לא חזר לקדמותו לגמרי, אלא הפך לבעל מום קבוע, כגון קטוע רגל חס ושלום, כל שנתרפא והוא בכוח ובריאות, יברך ברכת הגומל בשם ומלכות.

ה. מי שחש כאבים באיזה אבר מסויים מחמת נפילה וכו’, או מחמת תאונת דרכים, ולא נפל למשכב ולא חלה, אינו מברך הגומל. וכן מי שחש כאב ברגליו והוצרך לשכב איזה ימים כדי שיוכל ללכת בלי כאבים, אינו מברך הגומל, אלא אם כן חלה בשביל זה. ואפילו מי ששבר את ידו והוצרכו להניח על ידו גבס, או תחבושת, אינו מברך הגומל.

ו. חולה שיש בו סכנה, כגון מי שהיתה לו מכה פנימית וכו’, או מי שקיבל התקף לב והיה בסכנה, אף שלא עלה למיטה, או שירד מהמטה בו ביום, לכשיתרפא צריך לברך הגומל.

ז. מי שהיה חולה ונתרפא, וטרם הספיק לברך ברכת הגומל חלה שנית, לא יברך הגומל עד שיתרפא שנית, ולכשיתרפא יברך ברכה אחת ויפטור בה את כל חיוביו. וכן מי שנסע מעיר לעיר מהלך פרסה, ובטרם שהספיק לברך הגומל נפל למשכב, אינו מברך הגומל על הנסיעה אלא לאחר שיבריא ממחלתו.

ח. מי שחלה ונתרפא, או שנפצע בתאונת דרכים והבריא, ולא הספיק לברך ברכת הגומל ומת לו אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, רשאי לברך הגומל בתוך שבעה ימי אבלות. ואם יש ספר תורה בבית האבל, יברך בין גברא לגברא. אך לא יעלה לספר תורה. ואם אין שם ספר תורה, או שיברך בפני עשרה, או שיברך בשבת של השבעה, בבית הכנסת בין גברא לגברא.

ט. מה שיש נוהגים להסמיך את תפילת הדרך לברכה על איזה דבר מאכל, אין זה מעיקר ההלכה, אלא ממידת חסידות וזהירות בעלמא.

י. מי שרגיל לנסוע מעיר לעיר מידי יום למקום עבודתו, ושוהה בנסיעתו שעה וחומש, נכון שיברך אחת לשבוע, ביום שבת, ויפטור את כל הנסיעות שנסע במשך השבוע.

 

 

יא. הרואה חלום רע ונפשו עגומה עליו ביותר, יאמר בפני ג’ מאוהביו: "חלום טוב ראיתי", והם יאמרו לו: "טבא הוא וטבא ליהוי".

יב. הרואה חלום רע שצריך להתענות, זהו דוקא כשנפשו עגומה עליו ביותר, ויודע שאם יתענה ויפשפש במעשיו ימצא מנוח ומרגוע לנפשו, אבל מי שלא מקפיד לא קפדינן בהדיה, שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובפרט תלמידי חכמים שתורתם אומנותם שראוי להם להימנע מלהרבות בתעניות וסיגופים, כדי שהתענית לא תפריע להם בלימודם. ולכן בעלי תשובה המבקשים תיקון על עוונם, בדרך כלל יש להורות להם להרבות בלימוד התורה וקיום המצוות, ולהעדיף לימוד התורה על פני סיגופים ותעניות שיש בהם כדי לבטלם מלימוד התורה.

יג. אף על פי שבכל תענית יחיד אם המתענה לא קיבל עליו התענית מבעוד יום, אינה תענית, מכל מקום בתענית חלום תענית יפה תענית בו ביום לבטל החלום כאש לנעורת, ולכן יתענה בו ביום.

יד. מי שראה בחלום שנפלו לו התפילין מידיו, או שהפיל ספר תורה, אינו צריך להתענות.

טו. הרואה חלום רע בליל שבת, מן הראוי שלא יתענה בשבת, אפילו אם החלום הוא אחד משלושה חלומות רעים שהוזכרו בשולחן ערוך (סימן רפח), אלא יקדיש את יום השבת ההוא לקריאת תהילים ובעסק התורה, כפי כוחו בהתמדה ובחשק. והתורה ותפילה מעבירים את רוע הגזירה. ונכון שימנע משיחת חולין, ונרצה לו לכפר עליו. אולם או ליבו דווה עליו, ונפשו עגומה עליו ביותר, ומצטער צער גדול מאותו חלום רע, מותר לו להתענות אפילו בשבת, וכל היום ישב בבית הכנסת ויעסוק בתורה כפי יכולתו. ואחר השבת יתענה יום אחד כדי לכפר על עוון ביטול עונג שבת, ושב ורפא לו. ובפרט אם יודע שחלומותיו מתקיימים. והוא הדין בכל זה גם בליל יום טוב, אף על פי שביום טוב יש מצוות שמחה.

טז. אם חלם שמצווים לו בשמים להתענות בשבת, או לעבור על איסור שבקלים, אסור לו לשמוע לחלום זה, בין שחלם הוא בעצמו, בין שחלמו עליו אחרים. וכן לעיניין דיני ממונות אין לסמוך כלל על החלומות, כי דברי חלומות אין מעלין ואין מורידין.

 

 

יז. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וחייב לברך על הרעה בדעה שלימה ובנפש חפיצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל באהבה מה שגזר עליו הקב"ה, נמצא שבקבלת הרעה זו הוא עובד את ה’, שהיא שמחה לו.

יח. מי שמת לו מת, והוא מהמתים שצריך להתאבל עליהם, מברך: "דיין האמת". ומברכים בשם ומלכות, כמו ששנינו על שמועות רעות אומר ברוך דין האמת, ואף שיש אומרים שהברכה תהיה בלי הזכרת שם ומלכות, כבר פשט המנהג לברך ברכה זו בשם ומלכות, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. והמנהג לברך "דיין האמת" בעת הקריעה, כשעושים סעודת הבראה. ונכון יותר לברך סמוך ליציאת הנשמה. ואף אם האבל מסרב לקרוע, עם כל זה צריך לברך ברכה זו.

 

 

יט. קנה בגד חדש אפילו היה לו בגד כזה תחילה, יש לו לברך "שהחיינו" בשם ומלכות, ואף שמעיקר הדין היה צריך לברך בעת קניית הבגד, כבר נהגו שלא לברך אלא עד שעת לבישת הבגד. ועל דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או לבנים או נעליים וגרביים, אין לברך עליהם שהחיינו. והקונה מכונית חדשה, והוא שמח בה, וכן הקונה תכשיטי זהב לאישתו, או טייפ ושאר כלים שהוא שמח בהם, אף שמעיקר הדין היה רשאי לברך על זה "שהחיינו", כבר נהגו בכל אלה לברך שהחיינו על הבגד החדש, ולפטור הכלים שקנה.

כ. כבר פשט המנהג שבעת סעודת חינוך הבית, בעל הבית מברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש ולובשו, ומתכוונים לפטור את הדירה והרהיטים החדשים. וכן מי שנתמנה לאיזה משרה חשובה, ונכבדי הקהל נתנו לו דירה לדור בה בחינם, נכון שיברך שהחיינו על בגד חדש, ויפטור את הדירה. ומכל מקום הקונה דירה והוא שמח בקנייתו ורוצה לברך שהחיינו, ואין לו בגד חדש, רשאי לנהוג כן. ואין לברך שהחיינו בעת חנוכת בית כנסת וגם לא יברכו "הטוב והמטיב". וכל שכן שאין לברך שהחיינו בעת הנחת אבן הפינה לבית הכנסת, או יציקת היסודות.