גינה של אמונה

הגינה שלי הייתה כמו הרבה
נשמות – זקנה, מוזנחת, מלאה
בדברים שחונקים אותה ומונעים
ממנה להיות גן עדן יפה. אלוקים,
איך הופכים פיסת אדמה כזאת
לגינה פורחת?

כשהבית שלנו נבנה, לפני עשר שנים, בעלי הבית עזבו מכיוון שהוצעה להם עבודה במקום רחוק, לכן החליטו להשכיר אותו לתקופה של שנתיים. שנתיים הפכו לעשר שנים, ואז הם החליטו למכור אותו, לנו. עשר שנים הגינה קיבלה יחס מינימאלי, אם בכלל.

הייתה זו שנת שמיטה, השנה שבה עברנו לגור בבית, ולא היה הרבה מה לעשות חוץ מללכת לאורך ולרוחב הגינה ולהתפעל מגודל העשבים והשורשים שצמחו שם. רובם היו ממש גדולים, הם היו ממש כמו ‘עצים-עשבים’. הסתכלתי על הגינה שלי ושאלתי: איך עושים את זה? איך, ריבונו של עולם, אצליח לנקות את כל הלכלוך הזה ולהפוך את פיסת האדמה הזו לגינה פורחת?

אחרי ראש השנה (בשנה שעברה), אבא שלי ובעלי החלו במבצע ניקיון הגינה. נדרשו כמה ימי עבודה לחתוך ולנקות את כל מה שעלה בידם לעשות. ובסוף חודש פברואר שעבר, השם שלח לי בחור צעיר, חזק ונמרץ, שעקר עשבים בגודל היד שלו, חפר והוציא שורשים בגודל הרגל שלו, ועשה עבודה טובה מאוד בניקוי השטח.

בשנה שעברה, בקושי ירד גשם עד חודש מרץ – תקופה ‘גשומה’ של שבועיים שלושה. וכשהגשם ירד, גיליתי לתדהמתי שכל העשבים שחשבתי שכבר נפטרתי מהם, התגנבו החוצה, אל מעל פני האדמה. ‘טבילת’ מים אחת, והגינה הייתה מלאה שוב פעם בעשבים…

אז אחרי פסח החלטתי שאין כמו שיטת ‘עשה זאת בעצמך’. במשך חודשים חפרתי וחפרתי במו ידיי, והוצאתי את העשבים והשורשים האלה מהגינה. ותוך כדי, חשבתי על השיעור הנפלא שרבי נחמן אמר על סיר המים.

מה זה קשור, אתם שואלים? אז ככה. רבי נחמן מלמד אותנו, שלפני שאדם מתחיל לעשות התבודדות, ולפני שהוא עושה חשבון נפש על כל מעשיו, הוא עלול לחשוב שאין לו הרבה מה לתקן.

את התהליך הזה רבי נחמן מדמה למה שקורה עם סיר גדול מלא מים, שכביכול, נראים כמים טהורים ונקיים. אבל, ברגע שמניחים אותו על האש הוא מתחיל לרתוח (האש מסמלת את מידות הנפש) – ואז כל הטומאה מתחילה לבעבע ועולה אל פני השטח. רבי נחמן אומר לנו שבזמן הזה, עלינו לעמוד ליד הסיר עם כף ‘התבודדות’ גדולה ולהוציא את כל ה’קצף’-טומאה החוצה.

רק בסוף התהליך, אנו יכולים להיות בטוחים שהמים אכן ‘טהורים’.

הגינה שלי היא ‘גינה של אמונה’ בהרבה מובנים. כשחפרתי, על מנת להוציא את העשבים החוצה, הרהרתי לעצמי וחשבתי על איך שהצלחתי ‘לנקות’ בעצמי כל כך הרבה הרגלים רעים ורעיונות שגויים מהדרך.

כל מה שעשיתי היה בפשטות לחתוך את ה’עשבים’ החיצוניים, המכוערים והלא נעימים שעל פני השטח, אבל לא הבנתי שהם עדיין מושרשים עמוק, מוכנים להציץ בהזדמנות הראשונה ובנסיבות הנכונות להם.

הגינה שלי לימדה אותי שכל עוד אדם לא עושה את העבודה הקשה של לחפור בהרגלים הרעים או במידות הנפש ומגיע עד לשורש – ולפעמים זה לקח ימים כדי להוציא שורש אחד – הוא לא מצליח להיפטר מהם. ההרגל-עשב יישאר שם ויגדל מחדש ויציץ ברגע ובזמן הנכון.

דבר נוסף שלמדתי הוא, שלא פעם נאבקתי בחוזקה כדי להוציא עשב אחד, והוא פשוט לא זז. אחרי כמה ימים של התקדמות, התחלתי לעבוד על עשב שכן וגיליתי שהשורש של העשב סבוך וקשור עם השורש של העשב הראשון, כביכול ‘מעגן’ אותו לאדמה. ברגע שעבדתי על השורש של העשב השני והוצאתי אותו החוצה, יכולתי להוציא גם את הראשון.

כמה פעמים אנחנו מנסים לעבוד על מידה-הרגל מסוימים ונראה שהדברים בכלל לא זזים? שאין שום התקדמות? חוויתי את זה באופן אישי: שבועות על גבי שבועות עבדתי על אהבת-ישראל, וזה לא הלך. במקום זאת, התחלתי להתפלל על מידת הענווה, וכאשר התחלתי לחפור ולטפל בגאווה, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה ‘עשבים’ שהיו סבוכים וקשורים למידה זו יצאו החוצה.

ראיתי גם איך כל השורשים מתפזרים להם לכל אורך ורוחב הגינה. חשבתי שההתקבצות העיקרית של העשבים נמצאת באזור א’, אבל כשהתחלתי לעקור אותם החוצה, הייתי צריכה לחזור על עקבותיי מספר צעדים, עד שמצאתי מהיכן הם באמת באים – מאזור ב’.

כך הוא הדבר עם מידות הנפש שלנו. אנחנו חושבים שאנו צועקים על הילדים שלנו בגלל שזה נובע ממידת הכעס. אבל כשחוזרים מעט אחורה, גם אם זה מצריך לצעוד קצת בבוץ ובלכלוך כדי להבהיר את העניין, אנו מגלים שהבעיה מושרשת בכלל במידת הגאווה שלנו – עד כמה זה משפיע עלי שהילד שלי לא מושלם! איך אני מרגישה רע שאני לא יכולה ‘לתקן’ את הבעיות שלו! איזו עוצמה אני מרגישה ש’אני’ ו’אני’… וכן הלאה.

הדבר האחרון והחשוב שלמדתי הוא, שבעבודה הזאת צריך להתמיד ולגלות ערנות, במיוחד כשמגיע השלב בו צריך למנוע את צמיחתם החוזרת של עשבים ושורשים נוספים. השנה, תודה לא-ל, ירד גשם, והגינה התמלאה במבקרים קטנים – עלים ירוקים קטנים ושונים שצמחו ועטפו את האדמה. בחנתי אותם כל יום, רציתי לדעת מי מהם יתפתחו למשהו יפה שארצה להשאיר בגינה, ואת מי אצטרך להוציא.

כשיצאה השמש, היה זה בוקר טוב לחפירה-התבודדות וניקוש העשבים. במשך ארבע שעות וחצי חפרתי, הוצאתי, עקרתי וניקיתי, ותוך כדי, דיברתי עם השם על ה’עשבים’ הגדולים שבנשמה שלי. אמרתי לו שאני צריכה את העזרה שלו כדי להוציא אותם משם.

אם הגינה שלי הייתה חדשה, רעננה ונקייה, היה הרבה יותר קל לשתול בה צמחים יפים, ובקלי קלות למשוך את העשבים והשורשים כשהם עדיין קטנים להוציא אותם החוצה. אבל זה לא מה שהיה. הגינה שלי הייתה כמו הרבה נשמות – זקנה, מוזנחת, מלאה בדברים שחונקים אותה ומונעים ממנה להיות גן עדן יפה.

גינות כאלה מצריכות הרבה שעות עבודה. אבל עם הרבה תפילות, עקשנות והתמדה, גם הן יכולות, בדרך מיוחדת מאוד, להיות מדהימות ויפות. ועוד דבר, הגינה שלי נמצאת על הר, לכן בהרבה מקומות האדמה בעומק של מספר סנטימטרים בודדים. קשה למצוא מקום טוב לשתול בו עצים ושיחים עם שורשים גדולים. אבל העשבים הם אלה שבעצם עזרו לי. הם עשו את העבודה של ההעמקה, עד כמה שזה היה אפשרי, כי ברגע שהוצאתי אותם החוצה נותר בור נחמד כדי לשתול בתוכו משהו.

כך הוא הדבר עם הנשמות שלנו. ברגע שאנו מוצאים את הגאווה, הכעס, הדיכאון וכל ה’עשבים’ הרוחניים, אנו נשארים עם הרבה מקום חלול. אבל כאן השם נכנס לתמונה, וממלא אותם בפרחים רוחניים יפים שלא חשבנו עליהם כלל.