האלף-בית של החיים
יש לנו אלף-בית מדהים לחיים. תשתמשו כל פעם בכמה אותיות, אך זכרו את העיקריות: א – אמונה, ר – רחמים, ש – שמחה, ת – תקווה, שלעולם לא אבדה!
אז זהו, שלא רק אדם חולה צריך ללמוד לחיות באמונה. ולמה אני אומר את זה? כי לרוב, במצבים קשים – כלכליים, זוגיים, בריאותיים – אנשים מתעוררים לדבוק באמונה. אבל זה לא נכון, כי להיות אדם מאמין זה לא קשור רק לחולי או משבר בזוגיות. להיות אדם מאמין זה להיות השמח בחלקו – בכל חלקו. כן, וגם להיות אדם בריא באמת, בגוף ובנפש.
ושמח בחלקו – זה להיות בשמחה, שמחה שהיא האלף-בית של החיים, כי בלעדיה אין לאדם חיים בכלל, גם אם הוא לכאורה חזק ובריא.
לאדם ללא אמונה תמיד קשה בחיים. מדוע? מכיוון שהוא תמיד מאשים מישהו או משהו בכל מה שלא מוצא חן בעיניו, במה שעובר עליו, כשלא מסתדר לו, כל שכן במה שמזיק לו ממש. אם הוא, למשל, נופל לחולי מסוים הוא מאשים את כל העולם במה שקרה לו, רודף את עצמו, טוען כל מיני טענות שהוא לא היה מספיק חכם כשפעל בצורה מסוימת לכן נעשה חולה, שהוא רשע, שבורא עולם נהנה לראות אותו סובל ומתייסר (אחד הטיעונים החולניים שישנם). והוא גם יתלה את זה בטבע – בגשם, ברוח, באוכל שאכל, בזיהום אוויר וכדומה. ברשימה השחורה הזו תמצאו גם סיבות גנטיות, מזל רע, מקרה, עשי לו עוול…
אבל רק דבר אחד הוא שוכח, שכל האצבעות המאשימות הללו הן עיקר הצער של האדם והייסורים שלו, והן הגורמות לו לעצבות וייאוש. לעומת זאת, אדם עם אמונה ניצל ממחשבות רעות שכאלה, מהאשמות ורדיפות עצמיות, מהפחד ממה שנראה על פי הטבע שאבדה תקוותו, חלילה… מכל אלה הוא ניצל. הוא שמח בחלקו ויודע שהכל מבורא עולם והכל לטובתו.
זה הדבר בהא הידיעה שמפיל את האדם, ולזכותו נזקף כל הקרדיט: מחלת הרדיפה העצמית שהסימפטומים המובילים שלה הם האשמות עצמיות, הרגשה שאני לא מספיק טוב, שאין לי זכות לחיות, שאין לי יכולת להתפלל ולעורר רחמים, שאני כזה כישלון, ובכלל, איזה אדם גרוע אני…
היהדות, מבחינתה, אומרת שאין בכלל מקום למחשבות כאלה בראש שלנו. כי גם אם נכשלנו בחטא חמור, חלילה, אחרי הכישלון עלינו לאמין שיש לנו מה ללמוד מהנפילה ולהסיק את מה צריך להסיק להבא, להכין את עצמנו לעתיד טוב יותר בו לא נחטא, בעזרת השם. על זה אמרו חז"ל "אין אדם עומד על דבר הלכה אם כן נכשל בו". הכישלון טומן בחובו לימוד גדול לאדם, וכידוע, אין חכם כבעל ניסיון.
זה יסוד באמונה – לכל אדם יש יצר רע שמבקש תמיד להכשיל אותו, כזה שמתגבר עליו בכל יום מחדש להחטיאו, אבל רק בורא עולם יכול לעזור לו לעמוד בניסיון ולא להיכשל. לכן, אדם שנכשל צריך לדעת שזה בגלל שהוא לא היה יכול לעמוד בניסיון, חסרה לו עזרה משמים. ולמה בורא עולם לא עזר לו? אולי משום שחסרה לו דעת, אולי שהוא צריך ללמוד יותר על הנושא בו הוא נכשל, אולי יש בו גאווה, אולי חסרה לו תפילה על הדבר וכן הלאה. המסקנה העיקרית במצב כזה היא להבין שהוא צריך את עזרתו של הבורא לעמוד בניסיונות, ובפרט בניסיונות בהם הוא יודע שהוא מועד להיכשל.
והכי חשוב – אין לאדם שום רשות להאשים את עצמו בשום דבר! פרט לדבר אחד: שחסרה לו רוחניות – בלימוד, בדעת, בתפילה וכדומה. וגם בהאשמה זו אסור לשקוע וליפול למרה שחורה ועצבות, חלילה, אלא צריך להביא אותה לידי מעשה – להרים מיד את עצמנו ולקבל על עצמנו שמעכשיו נשתדל יותר להתפלל, לעשות חסדים, לבקש את עזרתו של הבורא, לעשות התחלה חדשה ועוד.
ויש לזה סיבה.
בורא עולם רוצה את ההכרה של האדם למילוי חסרונותיו הרוחניים, ובפרט את ההכרה במקומו, בעובדה שהוא לא יכול לעשות דבר בלי בורא עולם ובלי עזרתו. ולא רק בנושאים גדולים, אלא בכל תחום ופרט בחייו. ומהכרה זו שיקום האדם על רגליו ויצא לדרך חדשה – להתחלה חדשה ושלא יתייאש! מכיוון שהייאוש הוא עוון חמור יותר מכל עוון שעשה בחייו.
כללו של דבר, האמונה מביאה לשמחה, היא מנטרלת את כל המחשבות הרעות שמהן באה העצבות, היא מרימה את האדם מהחושך והגשמיות ונותנת לו חיות ותקווה טובה תמיד ובכל מצב, כמו שאמר חזקיהו המלך: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים"!
אל תתייאשו לעולם, יש לנו אלף-בית מדהים לחיים. תשתמשו כל פעם בכמה אותיות, אך זכרו את העיקריות: א – אמונה, ר – רחמים, ש – שמחה, ת – תקווה, שלעולם לא אבדה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור