הבלתי נראה
מתי יצא לכם לפגוש אדם בלתי נראה? כזה שרק אתם רואים אותו? זה סיפור אמיתי על אדם פשוט שפגש את הזקן המיוחד שלא כולם רואים, אבל המפגש איתו עושה רק טוב.
הזקן הבלתי נראה…
אני לא זוכר מתי ראיתי אותו בפעם הראשונה, אני מניח שלפני כמה שנים. זה הדבר היחיד שאני מצליח לשלוף ממרתפי הזיכרון שלי.
באותו יום היה חם מאוד, לרוב זה מזג האוויר האופייני לדרום קליפורניה שם אני גר, נזכר בזקן הזה כאילו אני רואה אותו לידי עכשיו. היה לו כובע קש רחב שוליים שעשה הרבה צל על הפנים שלו וגילה רק את הזקן האפור שלו. הוא לבש חליפה חומה, ז'קט ומכנסיים מלוכלכים, בחלק העליון נראה שזה גדול עליו, החלק התחתון של החליפה נראה קצר מדי למידה שלו, נעליים ישנות. זה כל מה שאני זוכר.
"הוא צריך ז'קט חדש!" אמרתי לעצמי כשראיתי אותו כשנסעתי לבית של אמא שלי. הוא הלך במהירות בין כל האנשים שהלכו על אותה מדרכה ולא שמו אליו בכלל, לכיוון שרק הוא ידע בלי שום דחיפות, רק סתם ככה ממהר.
המפגש איתו היה קצר מאוד וחשבתי ששכחתי ממנו, כמו כל אחד מאיתנו שנוטה לשכוח לא מעט דברים שהוא רואה בחיים.
אבל טעיתי.
מאמרים נוספים בנושא:
מאותו רגע ואילך ראיתי אותו בכל פעם שהלכתי לבקר את אמא שלי, וזה תמיד היה קצר והוא תמיד היה במדרכה בצד השני של הרחוב, לובש את אותו כובע קש, הז'קט והמכנסיים. בשלב מסוים זה הרגיש כאילו העיניים שלי חיפושו את הזקן הזה, ותמיד כשראיתי אותו אמרתי שהוא חייב להחליף את הז'קט המרופט שלו.
אבל ביום ראשון שעבר היה גשום מאוד ואשתי ביקשה שאקח את מעיל הרוח רגע לפני שיצאתי לפגישה. נכנסתי לרכב, הנחתי את המעיל על המושב לידי ונסעתי.
אחרי הפגישה בדרך הביתה כשעצרתי ברמזור ראיתי אותו, עם הכובע והכל.
אם תראו את האיש הבלתי נראה אל תמשיכו הלאה, המפגש אתו יגלה לכם כמה דברים על עצמכם ועל העולם…
יצאתי מהרכב, צעדתי לכיוון שלו ושאלתי אותו אם הוא מוכן לקחת את מעיל הרוח. הוא לא היה מופתע, הוא פשוט לקח את המעיל, מדד אותו ואמר בשמחה "כן, זה מתאים!".
לחצתי את היד הרזה שלו, הודיתי לו והמשכתי הלאה לתוך הצומת עם שאר הרכבים.
משום מה, הסתובבתי בחזרה בלי לדעת למה וחיפשתי אותו שוב.
'הנה הוא' אמרתי לעצמי, ומיד יצאתי מהרכב אליו.
"אכלת משהו היום?" שאלתי אותו, והוא אמר שבבוקר הוא אכל ארוחת בוקר חביבה אבל הוא די בסדר.
הוצאתי את הכסף שהיה לי בארנק ושאלתי אותו בעדינות אם הוא מוכן לקחת אותו כצדקה? הוא הסתכל עלי, התלבט מעט. עם מבט ביישני וחיוך עדין הוא הנהן בראשו ואמר בשקט "כן".
נתתי לו את הכסף ונכנסתי לרכב, שמח כמו ילד קטן שמצא מטבע באמצע הרחוב ורץ לחנות הממתקים הראשונה כדי לקנות לו כמה סוכריות טובות.
אני עדיין מרגיש שמח. נתתי לא את כל הכסף שהיה לי באותו רגע בארנק – 18 דולר.
וכמו שאתם יודעים, 18 זה "חי" בגימטרייה. אני חושב שגם אני וגם הזקן הבלתי נראה זכינו לשמחה וחיות באותו יום.
אם אתם שואלים אותי, אני אפילו יותר.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור