הטרמפיסט
זו בעיה שהרבה מאוד אנשים סובלים ממנה: הם לא מוכנים להשלים עם העובדה שהם בסך הכול טרמפיסטים, אורחים בעולם הזה, וכל מה שיש להם בחיים זה רק מתנת חינם.
חם. אתם נוהגים ברכב. בצד הדרך עומד טרמפיסט בשמש ואף אחד לא עוצר לו. הוא אדום, מזיע ונראה כעומד להתעלף. אתם מרחמים עליו ועוצרים, מזמינים אותו להצטרף לנסיעה. אפילו מציעים לו קצת מים ועוגיות שיש לכם ברכב. חסד גדול, אין מה לומר.
הבחור החביב עולה לרכב וממלמל משהו. נדמה לכם שהוא אמר תודה אז מיד אתם אומרים, "אין על מה, אני גם ככה נוסע לכיוון".
אבל אז הטרמפיסט מרים את קולו ואומר ברוגז: "לא אמרתי תודה, רק שאלתי למה המזגן שלך כל כך חלש? ובכלל, מה זה המים האלה? הם לא קרים! אין לך במקרה קולה? ותסלח לי שאני אומר לך, אבל היחס שלך אלי קצת מעליב. אתה רואה אותי ככה עומד בשמש, עמדתי שם כמה שעות, אז קודם כל תיקח אותי לאיזו מסעדה ותזמין לי כמה שיפודים, פרגיות או איזה סטייק – ואתה מביא לי עוגיות?! תתבייש לך! איפה הרחמים שלך…?"
דמיוני. אבל אם זה היה קורה לכם כנהגים, מה הייתם עושים? אני בטוח שאדם רגיל היה פשוט בועט את הטרמפיסט הזה מהרכב. אבל בן אדם עם עבודה אישית רצינית, והרבה מאוד כף זכות, ענווה וסבלנות – היה פשוט שותק, אם כי בתדהמה.
כל אחד היה שואל את עצמו: מה קורה כאן? איך זה יתכן שלבחור הזה אין אפילו מילת תודה אחת, אבל טענות יש לו מכאן ועד להודעה חדשה? איזו גסות, איזו יהירות, מי חינך אותו…?
המתלוננים הסדרתיים
זה בדיוק המצב של דור המדבר – המתלוננים הסדרתיים. הם הרי "התייבשו" והתענו בכור הברזל במצרים בציפייה מתסכלת לגואל, והנה הגאולה הגיעה ברחמים גדולים ובהרבה מאור פנים מצד ריבונו של עולם. הם עולים על "טרמפ" – על כנפי נשרים וענני כבוד, מים וכל מיני מטעמים מוגשים בפניהם באדיבות ובמתנת חינם, גיהוץ, כיבוס, ביגוד, מיזוג ואוצרות עצומים משלל מצרים – וכל מה שיש להם לומר זה רק תלונות.
את משה רבינו זה לא רק מתסכל, זה שובר אותו לגמרי!
אני מרבה לדבר ולכתוב על הכרת הטוב – לומר תודה, מדבר מאוד על האמונה. אבל מתוך עבודה ארוכה על נושא התודה ומתוך הניסיון הרב שלי עם אנשים הפונים אלי מכל גווני הקשת, זכיתי להבין נקודה עמוקה שכל דרך התודה והאמונה עומדת עליה.
תכירו את מקומכם!
הבעיה של ה"טרמפיסט" שלנו, של דור המדבר, ולמעשה הבעיה של כל המתבכיינים והמתלוננים ובעלי הטענות והביקורות – היא שהם פשוט לא מכירים את מקומם. לא מוכנים להשלים עם העובדה שהם בסך הכול טרמפיסטים, אורחים, וכל מה שיש להם בחיים זה מתנת חינם כפשוטו.
כל תלונה על מהלך החיים שלנו, היא פשוט התעלמות מהמציאות שלנו כאורחים בעולם הזה, כסמוכים על שולחנו של בורא עולם הזן ומפרנס ומנהיג ומכוון ומוליך אותנו ברחמים גדולים, כאשר כל פרט ופרט בחיינו הוא חסד נקי. אף אחד לא חייב לנו כלום.
מאמרים נוספים בנושא:
אם בן אדם לא מבין את הנקודה הזאת כנקודת מוצא וכבסיס ויסוד לכל עבודת התודה – הוא לעולם לא יוכל לומר תודה. להיפך, הוא עוד ירגיש שמגיע לו כבוד, הערכה, ישועות ושפע, רק בגלל שהוא "עושה טובה" לבורא עולם ואומר תודה…
אל תסתרו את עצמכם!
זה אבסורד כזה גדול, עד שיש כאלה שאומרים לי: 'הרב, אמרתי תודה חצי שעה ביום במשך חודש שלם – למה לא נושעתי? מה קורה כאן?'… מה שעומד מאחורי שאלה זו היא המחשבה שאם אני אומר תודה אז בורא עולם מחויב להושיע אותי – הקב"ה חייב לי! והם לא מרגישים איך הם סותרים את עצמם, שהרי כל המהות של התודה היא ההרגשה שלא מגיע לנו כלום, שהכל זה רק חסד חינם, לכן אנו אומרים תודה. והנה, לא רק שהכרזנו שכל התודה שלנו היא בעצם רק כלי לקבל ישועות, אלא עוד חושבים שבורא עולם חייב לנו…
אז אני מדגיש ואומר – שכל מטרת התודה היא לחיות את האמת הפשוטה והאמונה הזו – את המציאות שהקב"ה לא חייב לנו כלום!
כבר שנים רבות שאני שר בשיעורים את השיר של הזמר ישראל דגן הי"ו: "צריך תמיד להיות שמח כי בסך הכל אתה אורח", וכן את המילים: "לא מגיע לי כלום, תודה רבה לך ה' יתברך" – כי המילים הללו הן באמת סוד התודה וסוד השמחה התמידית, לזכור תמיד שבורא עולם לא חייב לנו כלום.
כאשר זוכים להבין ולחיות את זה באמת – החיים יפים ומתוקים. כל חסד בחיים מתקבל בהכרת הטוב, בתודה ובשירה. ואילו כל דבר רע מתקבל בשוויון נפש – "אין לי מה להתלונן או להצטער, שהרי באמת אף אחד לא חייב לי כלום".
משליכים את מעשה החכם
וזה נכון לא רק בעניין התודה, אלא בכל עניין רוחני ובעבודת השם של האדם. בן אדם אומר: "הנה אני מתפלל ולא נושע, אני מתחזק בנושא מסוים ולא נושע – למה?!"… אבל זו הסתכלות מעוותת, כי עצם העובדה שאדם מתפלל, מתחזק ואומר תודה – זה חסד גדול של בורא עולם, מתנה עצומה. אנשים רק נהיים יותר חייבים, והם צריכים להיות יותר אסירי תודה. לא מספיק שאדם לא אומר תודה ולא מעריכים את מה שעושים איתו, אלא הוא עוד חושב שמגיע לנו משהו על זה ומתלונן! אז הוא בדיוק כמו אותו טרמפיסט חצוף…
במקום לומר תודה ולהעריך כל דבר אפילו הכי קטן שיש לנו בחיים, אנשים בוחרים להתלונן…
ואומר רבי נחמן מברסלב בסיפורי מעשיות: "והנה נשליך כעת את מעשה החכם, ונתחיל לספר במעשה התם…" – החכם היה כולו תלונות, ואילו התם היה כולו הערכה ושמחה, כידוע למי שמכיר את המעשה הנפלא מחכם ותם. אז עכשיו גם אני מפסיק לתאר את הכסילות שבהתנהגות ה"חכמה" של אלה החושבים שהכל מגיע להם, וברצוני לעבור לתאר איך נראה ההיפך הגמור:
אם לך לא מגיע – למי מגיע?
ההיפך הגמור זה משה רבינו. משה רבינו, שעליו נאמר "עניו מאוד מכל האדם" – כולו זכויות, "זכה וזיכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו". כלומר, שכל הזכויות של כל עם ישראל לדורותיו – כולן נזקפות לזכותו, מאה עשרים שנה של מסירות נפש וניקיון מוחלט מכל רע, אז אפשר לומר שיש ליהודי הזה רקורד עשיר – אם למשה לא מגיע, אז למי מגיע…?
והנה, כאשר הצדיק היקר והעצום הזה בא לבקש – איך הוא מבקש? "ואתחנן…" – רק במתנת חינם, לא מגיע לי כלום. הוא לא מבקש גלידות ולא כסף, אלא מבקש רוחניות, קדושה, מבקש את ארץ ישראל – והכל במתנת חינם. אפילו לא למשך שנייה אחת הוא לא הרגיש שמגיע לו משהו. גם אחרי חמש מאות וארבע עשרה תפילות הוא מרגיש "לא מגיע לי כלום", ומבקש שוב אך ורק במתנת חינם.
הוא לא כמו הרבה כאלה שאומרים בפה "מתנת חינם" וחושבים בלב "מגיע לי…", משה רבינו ע"ה – פיו ולבו שווים לגמרי. כשהוא מתחנן אז הוא מתחנן.
על גדלות הנפש המיוחדת הזו צריך מאמר נפרד, כדי לצייר לעצמנו להיכן עלינו לשאוף. אבל בינתיים, די בכך שנבין לעומק שעלינו לעקור מתוכנו את הגאווה המוטבעת בעומק האישיות של האדם המביאה אותו לחשוב שהכל מגיע לו ושבורא עולם חייב לו. רק כשנעקור את ההרגשה הזו מהשורש נוכל להתחיל לחיות חיים של תודה באמת, להבין מה זו אמונה אמיתית ולחיות חיים מלאים באושר ושמחה באמת.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור