ובחרת בחיים – פרשת השבוע נצבים וילך
פרשת השבוע נצבים וילך - "ובחרת בחיים!" – פרשה זו עוסקת בצו אלוקי הטומן בחובו את תמצית עבודת כל איש ישראל והביטוי של כוח הבחירה.
פרשת נצבים – וילך
ובחרת בחיים
"ובחרת בחיים!" – פרשה זו עוסקת בצו אלוקי, הטומן בחובו את תמצית עבודת כל איש ישראל. חיי התורה, הכוללים את קיום המצוות והימנעות מעבירות, הם הם הביטוי המעשי של הבחירה בחיים, ובהם אנו נקראים לבחור, למען נחיה אנו וזרענו חיים טובים ומאושרים בזה ובבא. אם כן, יש בקריאה זו גילוי של דאגת אב לבניו, וכמו שאומר רש"י: "ובחרת בחיים – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי". אבינו מלכנו שהוא מלך חפץ בחיים, קורא לנו באהבתו ובחמלתו: "ובחרת בחיים!".
המתבונן בדברים יתמה: וכי יש אדם שאינו חפץ בחיים? לשם מה, איפוא, נחוצה לנו ההמלצה לבחור בחיים? והשאלה מקבלת משנה תוקף כאשר אנו קוראים בפסוק: "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", האם אחרי דברים אלה יש למישהו ספק במה לבחור? הלא ברור מאליו שכאשר עומדים לבחירה מצד אחד חיים וברכה, ומן הצד השני מוות וקללה – יבחרו הכל בברכה וחיים!
חשיבותה הראשונה במעלה של קריאת קודש זו מחד גיסא, ותמיהתנו הגדולה מאידך, מחייבות אותנו להקדיש תשומת לב לדברים. על חשיבות זו נלמד מדברי גדולי הדור המלמדים אותנו פרק במעלה הראשונה שבין עשרה המעלות העליונות שנמסרו במצוות עשה, הלא היא מעלת "ובחרת בחיים".
מלחמת הנפש הבמהית עם הנפש השיכלית
ה"חפץ חיים" מביא בספרו "שם עולם" את דברי הסמ"ג בהקדמתו, בעניין יצירת האדם. תחילה, אומר הסמ"ג, ברא הקב"ה את המלאכים שכל מהותם היא רוחנית, ובהנהגתם הם הולכים אחרי הדעת האמיתית, והם משוללים לחלוטין מכל החמדה והתאווה. אחר כך ברא הקב"ה ביום החמישי את החיות ואת הבהמות, שהן הניגוד הגמור למלאכים. להן אין כלל דעת וחוכמה, והן נמשכות רק אחרי תאוות נפשן. ביום השישי לבריאה אמר הקב"ה:, עתה ארכיב את שני הכוחות יחד. דהיינו, את נשמת האדם, שהוא כעין מלאך בדעתו ובחוכמתו, חיבר הקב"ה עם הנפש הבהמית הנמשכת רק אחרי תאוות הגוף. כמו כן מוטבעים בנפש הבהמית שאר הכוחות הרעים כגון הכעס, החמדה התאוות וכדומה.
במשך כל ימי חיי האדם ללא הפסק מתנהל בקרבו מאבק בין שני הכוחות אשר מהם הוא מורכב. הגוף והנשמה נלחמים זה בזה, וכל אחד מנסה להשתלט על חבירו. כאשר הנפש השיכלית, הלא היא הנשמה הטהורה, מתגברת על הנפש הבהמית, וכל מעשי האדם ישקו על פיה, או-אז ראוי אדם זה לתואר "צדיק", והוא עולה למדרגת מלאך. וכאשר האדם מגביר את הנפש הבהמית על הנפש השיכלית וכל פעולותיו נעשות כפי רצון תאוותיו, הרי הוא משפיל את עצמו בזה עד שהוא יורד למדרגת בהמה, ובשם "רשע" יקרא. עד כאן דברי הסמ"ג.
בהמשך לדברים אלה מביא ה"חפץ חיים" את משלו הידוע, על אודות סוחר ששכר עגלון כדי להוביל אותו ואת סחורתו מעיר אחת לשניה. בטרם יצאו לדרך אמר הסוחר לעגלון שהוא עייף מאוד ועומד להירדם וביקשו להשגיח היטב על סוסו לבל יסטה מן הדרך. זמן קצר אחרי ששקע הסוחר בשינה עמוקה, נרדם גם העגלון, והסוס עשה את דרכו ללא פיקוח והשגחה, וכאשר הבחין בעשבים הגבוהים הגדלים לצד הדרך, פנה לעברם כדי לאוכלם. כיון שירד הסוס מדרך המלך, נגררה אחריו גם העגלה עד שהתהפכה.
הסוחר נזרק מתוך העגלה ונחבט בקרקע, התמלא בכעס על העגלון שלא נשמע לדבריו ולא השגיח על הסוס, והטיל עליו את האשמה להתהפכות העגלה. אך העגלון ניער מעליו אשמה זאת, באומרו: בתחילת הדרך אכן השגחתי על הסוס, והולכתי אותו באמצע הדרך. כיון שאני מכיר היטב את בהמתי ואני יודע שהיא נבונה ומשכלת ומכירה היטב את הדרך, לא העליתי כלל על דעתי שהיא תסטה ותהפוך את העגלה.
כעסו של הסוחר גבר, והשיב לעגלון: שוטה שכמותך, וכי אפשר לומר על בהמה שהיא משכלת?! הלא סוף כל סוף בהמה היא! וכאשר היא רואה דבר שהיא מתאווה לו, התאווה מתגברת עליה והיא הולכת על פי תאוותה ורצונה. לכן היה אסור לך להסיח דעתך מההשגחה עליה, לפיכך אתה הוא האשם!
הנמשל: על האדם לדעת, שהוא מורכב מנפש שיכלית ומנפש בהמית (גוף ונשמה). הנפש הבהמית שלו דומה לנפש של כל בעלי החיים, ולכן יש צורך גדול מאוד להשגיח עליה בכל שעה ושעה! יש לאחוז במושכות כל העת ולהנהיגה, לבל תוביל את ה"סוחר" שהיא הנפש השיכלית, לעבר מסלול שבו הוא יפול וייחבט. כאשר האדם מסיח דעתו אפילו במקצת, מיד עושה הנפש הבהמית את שלה ולוכדת את הנפש השיכלית ברישתה.
ה"חפץ חיים" מאיר כאן את עינינו בעניין חשוב ויסודי. מדבריו אנו למדים שעל האדם לדעת שללא פיקוח על מעשיו, הוא עלול מאוד לסטות מהדרך הישרה. כי כל אחד מורכב גם מנפש בהמית, ובהעדר תשומת לב מתמדת הוא ימשך אחר הבהמה שבו ויכשל. זוהי משמעות הצו "ובחרת בחיים" – לרתום את עגלת חיינו אל הנפש השיכלית, ולהשתדל תמיד שהיא תשלוט, ולאורה נכלכל את כל מעשינו.
דברים אלה, פשוטים וברורים הם. אולם דווקא משום כך, טמונה בהם סכנה. כי אדם העוסק בתורה וידיו רב בענייני היראה ועבודת הבורא עלול לשגות ולחשוב שהוא אינו זקוק לחזק את הפיקוח על מעשיו. הוא יאמר לעצמו: וכי יעלה על דעתי לבחור בדרך שונה מדרך החיים? הרי ברור וידוע לי שאחרית ההליכה אחרי רצונות הגוף, היא רעה ומרה. לכן הוא ישכון שאנן ולא יחשוש שמא יתפתה ויסור לבבו.
גם את החמדה והתאווה יאהב האדם
הגר"י בלאזר זצ"ל, בספרו "שערי אור" מקשה על דברי הפסוק (בפרשתנו, דברים ל): "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים", וכי יש מקום לבחירה בין מטילי זהב לבין חתיכת פח חלוד, או בין יין משובח לבין רעל? הלא כל בר דעת מבין שאין כאן כלל וכלל, בחירה בין שתי האפשרויות. ברור שהזהב עדיף לאין ערוך על פני מתכת חלודה, וכמו כן מי האיש אשר יבחר ברעל במקום ביין? לאור זה עולה מאליה השאלה: מה המקום להעמיד חיים ומוות, ברכה וקללה, לבחירה בפני האדם? הלא אין כאן בחירה בין שני דברים שקולים! וביותר קשה להבין מדוע צריכה התורה לומר "ובחרת בחיים", וכי יעלה על דעת מישהו לא לבחור כך?
בתשובה לתמיהות אלו קובע הג"ר איצלה זצ"ל ואומר את הדברים המפתיעים הבאים: אכן גם המוות נתינה חשובה היא כמו החיים, כי גם את החמדה והתאווה יאהב האדם, אף על פי שאחריתן מוות! – כלומר, התורה באה להאיר את עינינו ולהצילנו מטעות גדולה ומרה הרווחת בקרב בני האדם. ההגיון הפשוט אומר שהואיל ודרך התורה והמצוות מבטיחה חיים, ולעומתה דרך החטא מקרבת את המיתה, נטייתו הטבעית של האדם היא לאהוב את החיים ולרדוף אחריהם ולירא מפני המוות ולברוח ממנו. באה התורה ומגלה לנו כאן, שאין פני הדברים כך, אלא האדם אינו אוהב את החיים כפי שהיה צריך להיות, וכמו כן הוא גם אינו נרתע מפני המוות כפי שמתבקש לכאורה.
אכן, מדוע המצב שונה מכפי שהיה צריך להיות? כאן מגלה לנו התורה סוד מפלאי הבריאה בדרכי היראה! הקב"ה הסיר מטבע האדם את הפחד והמורא מפני העונש, כולל את הפחד מפני המוות. כדי שלא יוכרח לעבוד את הבורא מתוך פחד, שכן על ידי זה היתה נשללת ממנו זכות הבחירה. עתה אחרי שהמעיט הקב"ה את הפחד מהמוות והקללה, החיים והמוות שווים בעיני האדם. ואם תישא אותו רוח תאוותו ללכת אחרי מראה עיניו ורצון ליבו, ילך בדרך המוות ויזניח את טוב החיים. לפיכך אין כאן לתמוה מדוע השיקול לברור בין ברירת החיים לברירת המוות, בשם "בחירה" יקרא. כי אחרי הסרת הפחד הטבעי, יש כאן בחירה בין שני צדדים שקולים. לפי זה מובן אם כן מדוע צריכה התורה לצוות "ובחרת בחיים", כי לולי ציווי זה היה האדם עלול בהחלט לבחור במוות ובקללה.
לאור דברים אלו, מתבאר דבר נוסף. ידועים דברי חז"ל, שאין נתינה פחות משווה פרוטה. זאת, משום שמסירת דבר שאין לו חשיבות, אינה נחשבת ל"נתינה". על אחת כמה וכמה שאין מקום לנתינה כשמדובר בדבר שאין לו שום ערך, ובמיוחד אם הוא דבר שבני אדם נרתעים ממנו, כי כאשר אין רוצים לקבל את הדבר, כמובן שגם אי אפשר לתת אותו. אי לכך, אילו היתה יראה ה' חקוקה בטבע האדם, לא היה מקום לומר "החיים והמוות נתתי לפניך", כי המוות לא היה כלל בגדר נתינה. מכיון שאז האדם היה אוהב את החיים בלבד, כלומר את דרך התורה והמצוות, ואת המוות שהוא דרך העוון והתאווה היה דוחה מעליו, ובאין מקבל – אין נתינה. אולם עתה, אחרי שגזרה חוכמתו של הקב"ה לשלול מטבע האדם את אימת משפטו ופחד עונשו, גם מורא המוות לא יחריד אותו. על כן אומר הכתוב שגם את החיים וגם את המוות נתן ה' לפנינו, כי גם המוות חשוב לנתינה כמו החיים.
לגילוי סוד זה, יש ליחס חשיבות ראשונה במעלה. אולם ראשית כל יש להזהיר ולהתריע מפני יאוש וריפיון ידיים, העלולים לפקוד את האדם בעקבות גילוי מרעיש זה. והכוונה למחשבה פסולה האומרת: הואיל והקב"ה נטע בקרבנו גם את אהבת החמדה והתאווה אף כי אחריה מוות, שוב אין להאשים את האדם על הליכתו בדרך התאווה. כנגד מחשבה נלוזה זו בא הפסוק וקורא לנו בציווי ובקריאה של חיבה: "ובחרת בחיים", כלומר אהבת החיים בידך היא! קום ובחר בהם! הסר מעליך את המוות ואת הקללה. כאשר תרצה לבחור בטוב, תתבונן ותבחין בין אושר גורל החיים, חיי העולם הזה וחיי עד, לבין מרירות גורל המוות עם השפטים הנוראים, אז תבין יראת הבורא, ותבחר בחיים לאהבה אותם ולדבקות בהם.
דברים אלה באים להזכיר לנו דבר שנשכח ונעלם מאיתנו בתוך שיגרת החיים. בדרך כלל אנו נוטים לחשוב שאדם הלומד תורה, מקיים מצוות, מתפלל וקובע עיתים ללימוד-מוסר וחשבון נפש, אינו נמצא בסכנת סטיה מדרך הטוב והישר. אומנם אנו מודעים לדברי ה"מסילת ישרים": "הנה שמו הקב"ה לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך", אולם עם זאת יש בנו נטיה לשאננות הנוטעת בנו בטחון ושלווה באשר ליכולת עמידתנו בנסיונות. מכוח גישה זו רבים וטובים סבורים שמשלו של ה"חפץ חיים" על סטיית הסוס מדרך הישרה, מופנה כלפי אותם המסיחים את דעתם לגמרי מהצורך לעמוד על המשמר ולהתמודד עם היצר הרע. ולדעתם, מי שיש לו יד בעבודת ה', הינו מחוסן מפני הסכנה הזאת.
אולם דע, שההליכה בדרך הטוב אינה מובנית מאליה אצל שום אדם בכל מצב ובכל מדרגה שהיא! כדי להעמידנו בנסיון, שזוהי מטרת בואנו לעולם, טבע בנו הקב"ה מלכתחילה את האפשרות להתעלם מקללת המוות ולהימשך כבהמה אחר התאוות. וכשם שהבהמה אוהבת את החמדה ואת התאווה, מבלי להביא בחשבון את הנזקים שהן עלולות להביא עליה, כגון נפילה או הצלפות שוט העגלון, כך האדם. דבר זה נוגע לכל פרט המסתעף מחובתנו לעבודת הבורא, אין כל ערובה לכך שללא תשומת לב מיוחדת נלך בדרך הנכונה והישרה. וכמו שאומר ה"מסילת ישרים": שכל ההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו אם אלו, דומה לסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי גדולה מאוד ורעתו קרובה מהצלתו.
לכן נמנית המצווה "ובחרת בחיים" בין המעלות העליונות שניתנו לנו במצוות עשה, שעליהן אומר רבינו יונה זצ"ל: "ומה תקוות הנברא אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עיסקו בדברים אשר נברא עבורם". זהו חיוב תמידי המוטל על האדם! ומכיון שחוייבנו בו, משמע שבידינו מסור הכוח להתגבר על נטיות הגוף והחומר, לטוב לנו כל הימים.
הגר"י לוינשטיין זצ"ל נותן משמעות נוספת למצווה של "ובחרת בחיים". תלמידו הנאמן הג"ר ראובן מלמד זצ"ל מביא בשמו את הדברים הבאים: מדוע מונה התורה מצווה זו כמצוות עשה בפני עצמה, הרי זוהי עבודת כל איש ישראל בכל המצוות וענייני עבודת הבורא? וביאר הג"ר יחזקאל זצ"ל, שמבואר כאן שיש מצוות עשה מיוחדת להיות בוחר תמידי בחיים. כל מי שמקיים מצוות כתיקונן, אך הוא עושה זאת משום שכך קיבל מאבותיו או מכוח בחירה שבחר הוא עצמו בעבר, עבודתו זו לוקה בחסר. כי מצוות "ובחרת בחיים" קוראת לאדם לשקול ולבחון בכל רגע מה עליו לעשות עתה. הבחירה של אתמול אינה מספיקה להיום, כי בכל עת על האדם להיות "בוחר".
נמצא איפוא, שהבחירה היא היפך ה"מלומדה". לא די בכך שאדם יעשה טוב, אלא עליו לשמור לעשות ולקיים מתוך הכרה ובחירה. הליכה בתלם השיגרה ולא מתוך בחירה בטוב, מהווה חיסרון ופגם בשלימות העשייה. לפיכך, יש בה בחינה מסויימת של בחירה במוות ובקללה. לכן העצה היחידה ודרך האמת היא – "ובחרת בחיים".
אפשר לסכם ולומר ש"ובחרת בחיים" בא לשלול שני מצבים לא רצויים:
האחד – הליכה כבהמה אחרי הנפש הבהמית, כלומר, עשיית כל פעולות האדם מבלי להישמר מפני הנטייה הטבעית ללכת אחרי התאוות והרצונות.
השני – קיום תורה ומצוות וניהול חיים על פי התורה, אך מתוך שיגרה כמצוות אנשים מלומדה.
כנגד המצב הראשון אנו נקראים להקיץ מתרדמתנו, ולהיות ערים בכל עת ולפקח על ה"בהמה" שבתוכנו. זאת, משום הנטיה הטבעית של הגוף להימשך אחר התאוות, והעדר הפחד מפני מה שצפוי לעוברי עבירות. כנגד המצב השני, בא הציווי לחיות חיים של בחירה. כלומר, גם עשיית הטוב חייבת להיות מבוקרת ומתחדשת חדשים לבקרים.
על האדם לזכור בכל עת שהוא מורכב מגוף ונשמה, נפש שיכלית ונפש בהמית. והידיעה שיש לו נפש בהמית, תביא אותו לענווה ויראה, וידיעה זו היא הצלתו, מכיון שהוא יבין שללא ענווה ויראה הוא עלול לחטוא.
אשרינו שאנו בניו של הקב"ה המנחה אותנו כאב את בנו, ואומר לנו "ובחרת בחיים". שנזכה להשיב לו באהבה ולקיים את דבריו, ועל ידי זה יקויים בנו "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".
"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (ליקו"מ ח"א, כב)
בכל דרגה ודרגה ובכל עולם ועולם יש בחינה מסויימת של "נעשה ונשמע". כי כל אחד לפי מדרגתו, יש לו בחינת נעשה שהיא בחינת התורה, כלומר מה שנגלה לו. ובחינת נשמע שהיא בחינת הנסתרות, כלומר התפילה. וכל מי שבא למדרגה גבוהה יותר מקודמתה, אזי נעשה מהנשמע שלו בחינת נשמע, ואז יש לו בחינת נשמע אחרת. וכך הוא הדבר מדרגה לדרגה, מאדם לאדם ומעולם לעולם.
וכן בכל עולם ועולם יש בחינה אחרת של נעשה ונשמע, כי כל מה שהוא לעולם הזה בחינת נשמע, הוא לעולם הגלגלים בחינת נעשה, ויש להם בחינת נשמע גבוהה ממנו.
לכן נאמר בפרשתנו (דברים כט): "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" – כלומר:
הנסתרות לה' אלוקינו – זה בחינת נשמע.
הנגלות לנו ולבנינו – זה בחינת נעשה.
עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת – שילך מדרגה לדרגה ומעולם לעולם, ויבוא לעולם שיהיה מבחינת הנשמע שלו, בחינת נעשה.
לעשות את כל דברי התורה – דברי התורה הם דיבורי התורה, דהיינו הנסתרות, שבסביבות המצווה כגון: וידבר ויאמר וכו'. שהם בחינת נשמע – ומהם יהיה לבחינת נעשה.
וצריך כל אדם ללכת מדרגה לדרגה ומעולם לעולם, עד שיזכה בכל פעם לבחינות 'נעשה ונשמע' גבוהות יותר, שיהיה נעשה אצלו בכל פעם 'נשמע' בחינת נסתר, תפילה ודברי תורה שסביב המצוות גבוהים יותר ומהם תהיה בחינה גבוהה יותר של 'נעשה', שהיא הנגלה והתורה, עד אשר יגיע לתחילת נקודת הבריאה, שהיא תחילת האצילות, שהיא הנקודה הגבוהה ביותר וכך הוא נכלל באין-סוף ששם 'הנעשה ונשמע' הם בדרגה הגבוהה ביותר. וכדי להיכלל בבחינה זו האדם צריך להיות כאַין, שתהיה בו מידת ענווה אמיתית ויבטל את עצמו בתכלית הביטול, כאילו אינו בעולם, ורק כך יוכל להיכלל באין-סוף ששם נמצאת תפילת ה' וזוכה שתפילתו היא תפילת ה' ממש.
"אתם נצבים היום לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם" וכו' (ליקו"מ ח"א, מד)
דברים כט:
אתם נצבים היום – אין עמידה אלא תפילה (ברכות ו:).
לפני ה' אלוקיכם – זה בחינות ארץ ישראל, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קי:): כל הדר בארץ ישראל, כמי שיש לו אלוקי, ועל ידי זה תזכו שתהא תפילתכם (של אלה הנמצאים מחוץ לארץ ישראל) באוירא של ארץ ישראל.
ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, שוטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם, גרך, חוטב עציך, שואב מימיך – מונה כאן עשר בחינות, שהן בחינות מחיאת כף, כי על ידי מחיאת כפיים בשעת התפילה, התפילה היא באוירא של ארץ ישראל. וצריך כל אדם לראות שתפילתו תהיה באוירא של ארץ ישראל, כלומר שיתקן את המחשבות הזרות שבתפילה והתיקון להן הוא רק על ידי ארץ ישראל, על ידי מחיאת כף בשעת התפילה, וכך מתבטלות המחשבות הזרות ומחשבות עכו"ם.
"ושבת עד ה' אלוקיך" (ליקו"מ ח"א, נח)
על ידי הארת השבת מתעורר העולם לתשובה מאהבה, כי שבת היא בחינת תשובה, ככתוב (דברים ל): "ושבת עד ה' אלוקיך", כי התשובה היא מאהבה, ככתוב (שיר השירים ז): "אהבה בתענוגים" – אהבה באה מתענוג השבת, ככתוב "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח). ותשובה מאהבה זה בחינת לחם-משנה, כמאמר חז"ל: כאן מאהבה, כאן מיראה (סוטה לא.), וגדול העושה תשובה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפיים דור. נמצא, שאדם שעושה תשובה מאהבה עושה חסד לשני אלפים.
"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (ליקו"מ ח"א, קמא)
כשאדם זוכה להרגיש באמת את כאב חטאיו, היינו כשימול את עורלת לבבו – כי כל זמן שליבו ערל ואטום, הוא לא יכול להרגיש באמת, אלא רק כשימול את עורלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב, רק אז ירגיש את לבבו באמת וגודל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת.
מגודל חרטה זו ירגישו גם כל הלבבות של כל הטיפות שנמשכו ממנו, ולכל מקום שנמשכו, ירגישו שם במקום שהם, הן אותם שנמשכו ממנו ונתהוו מהם בניו ממין בני אדם, והן אותם שנמשכו ממנו למקום אחר, חלילה, וגם שם יש להם לב ושאר איברים. ואז, כשימול את לבבו וירגיש ליבו את גודל כאבו, ויתחיל להצטער ולהתחרט באמת, אזי ירגישו שם כל הלבבות של הטיפות, ותיוודע להם האמת – כיצד הם מוטלים במקומות מטונפים בשאול תחתית. כי בתחילה נדמה להם שטוב להם, כי הם מזיקי עלמא, אולם רק אחר כך, כשנימול לבבם על ידי שנימול לב אביהם, רק אז הם מרגישים היכן הם ומתחילים לקונן ולהצטער, ונעשה שם רעש גדול ביניהם. לכן נאמר (דברים ל): "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" – כלומר שימול האב את לבבו, ימול גם את לבב זרעו, ולהיכן שנמשך הזרע, הן למין בני אדם, אזי מחוייבים בניו, שירגישו את הרהורי תשובתו. והן אם נמשך למקום אחר, חלילה, אזי ימולו שם גם הלבבות וירגישו את הרהורי תשובתו של אביהם.
הזמן המסוגל לעניין זה מאוד הוא חודש אלול, שהוא ראשי תיבות: את לבבך ואת לבב – כשימול את לבבו ואת כל הלבבות התלויים בו.
"כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (ליקו"מ ח"ב, ז)
כשאדם מדבר עם חברו ביראת שמים ומכניס בו דעתו, על ידי זה נכנס השכל המקיף שלו לפנים, כי שכלו הפנימי של האדם הוא מה שזוכה להבין ולהשיג בשכלו, על כן נקרא שכל פנימי. אולם מה שלא יכול להיכנס אל שכלו, כלומר מה שלא ניתן לו להבין זה השכל המקיף סביב שכלו. אך כשאדם מדבר עם בני אדם ומכניס בהם דעתו, נמצא שמתרוקן מוחו מהשכל והדעת שהיתה לו, ועל ידי זה נכנס השכל המקיף בפנים. וכך כל אחד כפי מדרגתו נכנס שכלו המקיף בפנים, על ידי שמדבר עם חבירו או תלמידו ומכניס בו דעתו.
לכן נאמר בפרשתנו (דברים ל):
כי קרוב אליך הדבר מאוד – כלומר, לקרב אליך את הדבר שהוא בבחינת מאוד, בחינת השכל המקיף, שהוא נעלם ורחוק מאוד מן האדם, ולקרבו אליך על ידי שנכנס בפנים.
אולם זה תלוי ב –
פיך ובלבבך לעשותו – בפיך ובלבבך זה בחינת: פי ידבר חוכמות והגות ליבי תבונות. כלומר, שיגלה האדם חוכמתו ותבונתו לתלמידיו. על כן יהיה לעשותו – בחינת כאילו עשאו, ועל ידי זה יוכל להכניס את השכל המקיף פנימה.
"כי הוא חייך ואורך ימיך" (ליקו"מ ח"ב, עח)
בעניין הנהגת הפשיטות של צדיק האמת:
לפעמים צדיק האמת הוא איש פשוט ממש, שקוראים לזה פראסטיק, שמנהיג עצמו בדרכי הפשיטות, ואינו מגלה שום תורה, אלא עוסק בשיחות חולין וכדומה, ואז הוא נמצא בבחינת איש פשוט ממש.
דע, כי עיקר החיים היא התורה, ככתוב (דברים ל): "כי הוא חייך ואורך ימיך", וכל הפורש מן התורה כפורש מן החיים (זוהר לך לך דף צב). לכאורה הדבר תמוה אך נפלא, כיצד יוכל האדם לפרוש מן התורה אפילו שעה קלה? אולם באמת שאין זה מן הנמנע ובלתי אפשרי להיות דבוק בתורה תמיד, יום ולילה, בלי הפסק של רגע. וכל בעל תורה, כפי ערכו ועיסוקו בתורה, בהכרח שיבטל מהתורה לפחות שעה ביום, גם מי שהוא בעל השגות גבוהות ולמדן גדול, צריך שיפסיק לאיזה שעה, מכיון שצריך לעסוק בענייני הגוף או במשא ומתן.
והכלל הוא – שאי אפשר לעסוק בתורה כל הזמן ולדבוק בה בלי שום הפסק, על כן צריך לבטל איזו שעה אחת ממנה. בשעה זו האדם נעשה בחינת איש פשוט, פראסטיק.
ודע, שהצדיק מחייה את עצמו בשעה זו שהוא איש פשוט, והוא גם מחייה את האנשים, הן הלמדנים והן הלא למדנים, בשעה זו שגם הם פורשים מן התורה למשך שעה, כי בהכרח שיהיה להם איש פשוט גדול, כמו צדיק האמת, שיתן להם חיות גם בשעה זו. נמצא שדבר זה הוא בחינת חסד, כי קודם קבלת התורה הכל התנהג על פי חסדו של השם יתברך, לכן גם בשעה זו שהצדיק הגדול בודל עצמו מן התורה ונקרא איש פשוט, הוא עושה חסד הן לאנשים הלמדנים והן לאנשים הפחות למדנים בזמן שהם מפסיקים לאיזו שעה מלימודם. ודבר זה הוא בחינת אוצר מתנת חינם (החסד שהנהיג הקב"ה קודם קבלת התורה) שהוא בשביל הצדיק בלבד בזמן שהוא איש פשוט, וזוכה להחיות עצמו משם, ועל ידי זה הוא מחייה את כל הפשוטים, ויהיה מי שיהיה: למדן, עסקן או אדם שלא עוסק בתורה והוא ירא שמים. וכל אחד כפי התקרבותו יותר אל הקדושה ואל הצדיק, כך הוא מקבל ממנו חיות גבוהה יותר.
"והסתרתי פני והיה לאכול" (ליקו"מ ח"א, מז)
מי ששקוע בתאוות אכילה, ידוע שהוא רחוק מן האמת, וידוע ששורים עליו דינים. וזה גם סימן לדלות, ויבוא לידי ביזיונות ובושות, ככתוב (תהלים יב): "כרם זלת לבני אדם" – כיון שנצרך לבריות, נשתנה פניו ככרום (ברכות ו:).
דע, מי שזוכה לשבר את תאוות האכילה, הקב"ה עושה על ידו מופתים, כי אמרו חז"ל (ברכות כ:): אשר לא ישא פנים, כתיב: ישא ה' פניו אליך. אמר הקב"ה: איך לא אשא להם פנים. אני אמרתי: ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקים על עצמם בכזית ובכביצה.
נמצא שנשיאות פנים הוא על ידי שבירת תאוות האכילה. וזה פירוש (דברים לא): "והסתרתי פני והיה לאכול" – כלומר, על ידי תאוות אכילה הוא מסתיר פניו מהאדם. והארת פנים היא תיקון ו"אמת", בחינת יעקב, ככתוב (מיכה ז): "תיתן אמת ליעקב".
"ואנוכי הסתר אסתיר" (ליקו"מ ח"א, נו)
יש שתי הסתרות. כשהקב"ה נסתר בהסתרה אחת, זה אומנם דבר שמקשה למצוא אותו, אך למרות זאת כשהוא נסתר בהסתרה אחת, אפשר להגיע ולחתור עד שמוצאים אותו יתברך, מאחר שיודע האדם שהקב"ה נסתר ממנו.
אולם כשהשם-יתברך נסתר הסתרה בתוך הסתרה, כלומר שההסתרה עצמה נסתרת מן האדם, שאינו יודע כלל שהקב"ה נסתר ממנו, אזי אי אפשר למצוא אותו, מכיון שלא יודע כלל מהבורא יתברך. וזה בחינת (דברים לא): "ואנוכי הסתר אסתיר" – שאסתיר את ההסתרה, שלא ידעו כלל שהשם יתברך נסתר, ואזי לא יוכל למצוא אותו יתברך, מכיון שאינו יודע כלל שצריך לבקש אותו.
אבל גם בתוך כל ההסתרות האלה, ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בודאי גם שם מלובש השם יתברך, כי אין שום דבר שלא יהיה בו חיותו של הקב"ה, כי בלעדי חיותו לא היה לו קיום כלל, ולכן בכל הדברים ובכל המעשים והמחשבות מלובש שם השם יתברך, כביכול. ואפילו כשאדם עושה עבירה, חלילה, שהיא לא כרצון הקב"ה, עם כל זה יש שם חיותו של השם יתברך, רק שהוא נמצא בהעלמה ובצמצום גדולים מאוד.
"והנה שוכב עם אבותיך וקם" (ליקו"מ ח"א, נח)
נשמתו של משה רבנו ע"ה כלולה משלושה אבות, והיה לו כוח להמשיך את ההשפעות של באר ענן ומַן.
באר חיים זה בחינת אברהם אבינו, מימי החסד, כי אברהם התחיל לחפור את הבארות.
ענן זה בחינת יצחק אבינו, בחינת חושך ענן וערפל, "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז).
מן זה בחינת יעקב אבינו, ככתוב (תהלים עח): "לרעות ביעקב עמו".
משה רבנו היה כלול משלושת האבות, ככתוב:
באר – "וישב משה על הבאר" (שמות ב).
ענן – "ויבוא משה בתוך הענן" (שמות כד).
מן – שבזכות משה אכלו בני ישראל את המן, ככתוב "ויאמר משה אליהם הוא הלחם" (שמות טז).
לעתיד, בתחיית המתים, יקום משה כלול משלושת האבות כמקודם, בחינת (קהלת א): "מה שהיה הוא שיהיה", וכן בחינת (דברים לא): "הנך שוכב עם אבותיך וקם" – שיקום בתחיית המתים כלול משלושת האבות.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור