פרשת השבוע וירא – זה בהישג ידך
פרשת השבוע וירא - "את האלוקים ירא". גזירת אחד מתוך עשרת הניסיונות הקשים של אברהם אבינו הוא - עקידת יצחק. מה היא מלמדת אותנו?
פרשת וירא
"את האלוקים ירא" – "כי זה כל האדם"
גזירת מלך, זוהי פקודה אשר חייבים להישמע לה. סמכותו הרחבה של המלך מחייבת את הציות לדבריו, וכח שלטונו מוליד אימה ופחד מפני הפרת גזירתו. החובה לציית והפחד לסרב גדולים שבעתיים כאשר הפקודה ניתנת לאדם באופן אישי, שכן אז קשה מאד להתחמק ממילויה. אי לזאת עומדים אנו משתאים לנוכח עמידתן האיתנה של המיילדות העבריות אשר לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים: "ותחיין את הילדים". אם ישאל השואל מאין שאבו כוחות עילאיים אלה? הרי תשובה התורה לפנינו: "ותיראן המיילדות את האלוקים". אין מציינים כאן את גבורתן ואומץ ליבן, גם לא את טוב ליבן. כל זה מלמדנו שהיסוד והשורש להתנהגותן המופלאה, היה יראת אלוקים.
בדומה לזה אנו מוצאים, שהיראה הינה תמצית הגדולה שגילה אברהם אבינו ע"ה בעמידתו בנסיון העקידה, כמו שנאמר: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". לא אהבת ה' ולא מסירות נפש מוזכרות כאן, אלא יראת אלוקים! משמע שהיראה היתה היסוד והשורש להתעלות הנשגבה שאליה הגיעה אברהם אבינו בנסיון זה. דוגמאות אלו מוכיחות שיראת שמים תופסת מקום נכבד וחשוב בעבודת ה'. כל זה בנוסף למה שאמרו חז"ל: אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד (שבת לא:).
דברים אלה מעוררים את הצורך לברר מהי מהותה ומעלתה של יראת שמים? וכן כיצד מסייעת מידה נעלה זו לאדם לעמוד בנסיונות?
על ידי היראה נכבשת התאווה
תשובות לשאלות אלו נוכל למצוא במקום נוסף בפרשה זו שבו מוזכרת יראת אלוקים. בתשובה לשאלת אבימלך "מה ראית כי עשית את הדבר הזה", משיב אברהם אבינו: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי". המלה רק המוזכרת כאן נראית לכאורה מיותרת, ויש להבין מה משמעותה. שאלה זו הציג הגר"א וסרמן זצ"ל לתלמידיו וענה: אברהם אבינו נתכוון לומר שכאשר שוהים במדינה כארץ פלשתים, שאנשיה היו חכמים ובעלי השכלה, נדמה שאפשר לשהות בקרבם בהשקט ובבטחה, שהרי יש להניח שהם בעלי נימוסים ומידות טובות. וכמו כן מסתבר להניח שהמקום מתנהל על פי משפט צודק והוגן.
אף על פי כן, אמר אברהם לאבימלך, כאשר אני נמצא בארצך, אני חש כי בסכנה גדולה אנוכי. כי ברגע אחד עלולים המשכילים האלה להפוך את עורם, ולהיות אנשים מסוכנים ביותר, המסוגלים להרוג ולרצוח ולעשות כל מיני מעשים רעים ומתועבים. כל זה משום שחסר להם אמצעי, שיעזור להם להשתלט על יצרם, ברגע שתתלהט אש התאווה בקרבם. ברגע כזה לא יהיה מעצור לרוחם, וכדי למלא את תאוותם הם יהיו מסוגלים לכל דבר רע ונימוסיהם היפים ומנהגיהם הטובים לא יעמדו להם בדרכם.
דברים אלה הינם הקדמה למה שנאמר בפסוק הנ"ל, שכן, הם הביאו את אברהם אבינו לומר לאבימלך: ישנו בעולם רק כח אחד המסוגל לבלום את תשוקות היצר ולכבות את אש התאווה – יראת אלוקים. ולכן: "אמרתי רק דבר אחד לא מצאתי – יראת אלוקים", ומכאן נבעה חרדתי – "והרגוני על דבר אשתי", אם וכאשר תתעורר במישהו מהם התאווה.
היראה – זה כל האדם
בספר "קובץ מאמרים" מרחיב הרב הגר"א וסרמן את העניין, וחוקר מקומה של יראת ה' במערכת מעלותיו ומידותיו של האדם. אפשרות אחת היא שיראת שמים הינה בבחינת מעלה בעלמא, ככל שאר המעלות הרוחניות. האפשרות השניה היא שמעלה זו שונה בתכלית מכל שאר המעלות, עד שנאמר: שמי שיש בו יראת שמים נקרא אדם, ומי שאין בו יראה אינו ראוי כלל לתואר אדם.
הפסוק האחרון של ספר קהלת מלמד, שהאפשרות השניה היא הנכונה, ושם נאמר: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". אם יראה היא כל האדם, משמעות הדבר: שללא יראה אין כאן אדם כלל!
כשאין יראת אלוקים, חסרה לאדם האפשרות והדרך שבה יוכל לכבול ולדכא את כוחות היצר והתאווה המתפרצים ומשתלטים על אבריו ועל כוחותיו ומביאים אותו לידי עבירה ועוון. אולם למי שנאמר בו: "ותיראן המיילדות את האלוקים", יש הכח לגרש את הפחד מפני המלך ולהגיע למצב של "ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים", באותה מידה שהיראה מסייעת לאדם לסור מהרע, כך היא מהווה לו גם עזר בעשיית הטוב. ידוע לכל שהיצר אורב לפתחו של האדם בכל פינה ומסיתו שלא לעמוד בנסיונות, אך האדם משתיקו על ידי היראה שבו. כך עשה גם אברהם אבינו בשעה שהיצר ניסה כידוע להניאו מעקידת יצחק בכל מיני אמצעים. אולם אברהם אבינו לא שעה לדבריו, וכבש את רחמיו הטבעיים כדי לעשות את רצון בוראו. בודאי היתה כאן מידה רבה של אהבת ה' ומסירות הנפש, עד אין שיעור. אולם לכל זה היה שורש אחד, כפי שהעיד המלאך: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".
סוד כוחה של היראה
את כוחה של היראה בבלימת היצר והתאווה, המחיש בעל "בית הלוי" במשל הבא: מעשה באדם המתאווה לדבר גדול ביותר,והנה מזדמנת לו אפשרות להשיג את חשקת ליבו. תשוקתו הולכת וגוברת, יצרו בוער בקרבו כאש, והוא הולך ומתקרב אל המקום שבו יגשים את מאוויו. אלא שבדרכו הוא חייב לעבור על גבי נהר קפוא. והנה תוך כדי ריצתו אל אשר איוותה נפשו, מעדה רגלו על הקרח והוא החליק וכמעט מט ליפול. באותן שניות של החלקה, הוא נתקף בפחד נורא, בחושבו שהנה הוא נופל ושובר כל עצמותיו. אין כל ספק שבאותו פרק זמן קצר שבו נמתלא בפחד, נשתתקו רצונו ותאוותיו לחלוטין. כך הוא טבע האדם, שגם פחד מועט העולה בליבו, מעביר ממנו את כוחות התאווה והחמדה.
בכך ניתן ליישב את השאלה כיצד יתכן להזהיר על מצווה שבלב כגון "לא תחמוד", הרי החמדה בלב היא, והיאך יוכל האדם לעצור את ליבו מלחמוד? אלא סוד ההצלחה הוא היראה! בזה מתברר גודל הטעות של בני אדם הסוברים שיש בידם תירוץ והצדקה למעשים הרעים שלהם, באומרם שהם נובעים מתוך הגברות היצר הרע. והנה רואים אנו שאין זה תירוץ, שכן אילו היו מעלים על ליבם אפילו מעט יראת ה', לא היה היצר יכול להם כלל! כי היצר הרע אינו חזק כלל, ועל ידי מעט יראה מתבטל כל כוחו. עיקר שליטתו היא רק על ידי השכחת היראה מלב האדם, אם רק תהיה לך יראה, ממילא תקיים את הכל! – כי על ידי היראה ינצל האדם מהיצר הרע ולא יחטא כלל.
"המסילת ישרים" אומר: שסוד כוחה של היראה הוא ביצירת פחד מהדר גאונו יתברך, ועל ידי זה ירחק האדם מהרע ויתגבר על יצרו לעשות טוב. ואמר בעל "חובות הלבבות" בדברו על היראה: "מי שהגיע אל מדרגה של יראת ה', אינו מפחד ואינו ירא זולת הבורא".
בהישג ידו של כל אחד
כאשר אנו עומדים מול המטרה הקדושה והנעלה – יראת שמים – אנו שואלים את עצמו: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו?" – אם גדולי עולם לא הגיעו לשלימות בענין זה, כיצד נבוא אנו בשעריו? בפרשת המיילדות שלא עשו את דבר המלך, נמצא עידוד ותקווה לאחריתנו. הרב ירוחם הלוי זצ"ל ממיר טוען: שאין לראות ב"ותיראן המילדות את האלוקים" ביטוי למדרגתן הקבועה, שכן אין דרך התורה לכתוב על מי שעשה מצווה שעשה זאת משום שהיה צדיק. אלא התורה באה לגלות לנו בזה, מה עשו המיילדות כדי לעמוד בפני גזירת פרעה. כי היה זה אצלן נסיון קשה מאוד, וכדי להתגבר ולעמוד בו הן הגדילו את היראה על ידי התבוננות ביראת ה' ופחדו. הן חישבו שכר עבירה, דהיינו חייהן, כנגד הפסדה הנורא, ופעלו להגדיל את היראה עד שהצליחו בזה. אומר רבינו יונה: כי האדם חייב להכין מערכי ליבו בכל עת ולהשכין בליבו אימה ויראה מעל פני ה' יתברך" (שער ג, קסד). נמצא שאמנם הדרך אל השלימות ביראה היא ארוכה, אך העלייה בשלבי סולם זה הינה בהישג ידו של כל אחד ואחד, וישתדל לעשות כל אשר ביכולתו, ויעלה במעלות היראה, כי זה כל האדם.
מושגי המידות והחסד במבט של תורה
הקשר שבין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום
אומר הסבא מסלבודקה: שטעות נפוצה היא מאוד לחשוב שהמצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו, הינם שני עניינים נפרדים שאינם קשורים זה בזה. לפי גישה זו, יכול אדם להיות איש חסד המיטיב עם הבריות, אף ללא אמונה בה' ומבלי לקיים מצוות שבין אדם למקום. כמו כן סוברים הטועים שאפשר לקיים מצוות שבין אדם למקום כהלכתן, גם בלא לקיים מצוות שבין אדם לחבירו. כאמור, הנחות אלו הינן שגויות מיסודן, שכן האמת היא ששני סוגי המצוות הנ"ל קשורים יחדיו בקשר אמיץ שלא ניתן לנתקו כלל.
אברהם אבינו – עמוד החסד
אברהם אבינו ידוע כמי שהניח את יסודת החסד בעם ישראל, ומידה זו מיוחסת אליו בדברי הנביא "חסד לאברהם" (מיכה ז). אף בקריאה שטחית בפסוקים הראשונים של פרשתנו, כבר מזדקרת לעינינו שלימותו המופלאה של אברהם אבינו במידת החסד במלא זוהרה. בשלישי למילתו הוא עומד כחום היום בפתח אוהלו, ותר אחרי אורחים. כיון שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, כדי של יטריחוהו עוברים ושבים – לא נראו אורחים באופק. אדם אחר במצבו של אברהם אבינו היה שבע רצון ממצב זה, שכן על ידי כך יוכל לנוח ולהחליף כוח לקראת הימים הבאים. אך אברהם אבינו אינו מרוצה, הוא מלא צער על שנשללת ממנו האפשרות לגמול חסד עם הבריות. ונשאלת השאלה, מהו המקום להצטער על שאין מי שזקוק לחסד?
הנהגות מופלאות נוספות של אברהם אבינו ניתן לראות עוד כאשר הוא מבחין בשלושה אנשים ניצבים עליו, הוא רץ לקראתם ומתחנן בפניהם שיסורו לאוהלו. מכאן ואילך הכל מתרחש במהירות – "וימהר אברהם", "ויאמר אברהם מהרי…" "ואל הבקר רץ אברהם". כל זה מוכיח שאהבת החסד גוברת על חולשתו, והכל נעשה בשלימות נפלאה. הוא שוחט פר שלם לכל אחד מאורחיו, כדי להאכילו לשון בחרדל. נכונותו "לבזבז" פר שלם אך ורק כדי להוציא מתוכו את הלשון ולהגישו לאורחיו, מוכיחה על הכבוד שהוא רוחש לאורחים ועל שלימות החסד.
חסדי אברהם ניכרים גם מתוך תחנוניו על אנשי סדום. אף על פי שהיו רעים וחטאים לה' מאוד, הוא משתדל בכל כוחו להצילם מגזירת ההפיכה. כמו כן יש להתפעל מהחלצותו להצלת לוט בן אחיו, גם אחרי שהתרחק ממנו ואמר: "אי אפשי באברהם ובאלוקיו".
היכן רכש אברהם אבינו השגות מופלגות אלו בתורת החסד? אומר הסבא מסלבודקה את מאמר חז"ל הידוע: "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר: "אני בעל העולם".
ומהי "בירה דולקת"? – אדם הבונה לעצמו ארמון או טירה נאה, שם דגש רב על התאורה, יופי הנברשות ובוהק האור הבוקע מהן. העיטורים והקישוטים של הבירה מהווים תוספת נכבדה להודה ולהדרה. בדר"כ נוהג בעל בירה להדליק ולהאיר רק את שטח הארמון, אך במשל הנ"ל בעל הבירה דואג להאיר את כל שטח הבירה. האם חושב הוא על הזולת ודואג להם? שאלה זו שאל האדם החולף ליד בירה זו, שהביע את רצונו להכיר את הבעלים. כיון שראה בעל הבית שהלה הכיר בטובה שהיטיב עמו ועם כל עובר ושב, הציץ עליו ואמר: "אני הוא בעל הבירה".
כך הוא אברהם אבינו, התעמק בחכמת הבריאה, והבין שהיא מיוסדת על אדני חסד. הוא ראה את השמש המאירה ומביאה תועלת לברואים, וכן את כל צבא השמים ואת הארץ וגידוליה וכל שאר פרטי "הבירה הדולקת" המסייעים לאדם ומהנים אותו. הבחנה שעוררה באברהם אבינו את החשק להשתלב במעגל המיטיבים במצוות הבורא, אשר לא חיסר בעולמו כלום וברא בו דברים טובים להנות בהם בני אדם.
אברהם לא הסתפק במסקנה זו, אלא המשיך לשאול: "תאמר שהעולם בלא מנהיג?" והבין הוא שמאחורי כל הברואים עומד מנהיג רב-חסד, ועל כן רצה להכירו וללכת בדרכיו. כאן הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: "אני הוא בעל העולם", וזכה אברהם להרחיב לאין ערוך את מושגי החסד, כי זכה ללמוד ממקור החסד מהם מושגי שמים במצוות שבין אדם לחבירו. מכאן למד אברהם להצטער על שאין אורחים, כי עשיית חסד זוהי המטרה. ההליכה בדרכי ה', הביאה אותו אל הפסגות הגבוהות של הטבה בהשגות של שמים.
סדום ועמורה – "הכל בגזירת עליון"
ננסה לתאר בדימיוננו כתבה בעיתון עתיק יומין, אשר כותרתה: "אסון נורא קרה באגן המזרחי של הים התיכון". בגוף הידיעה מתאר העיתונאי:
"אתמול בבוקר החלו לרדת עם הזריחה מטרות עוז, באיזור מסויים השוכן לא הרחק מהאגן המזרחי של הים התיכון. עם הגשם ריחפו באויר גופים לוהטים, ותוך זמן קצר ביותר כוסה כל השטח שהיה ידוע כפורה ביותר, במעטה לובן של גבישים מלוחים.
ארבע ערים שהיו בעלות אופי ייחודי בתרבות ומשפט נהרסו כליל, ולא נשאר מהן זכר. כוחות הצלה, צבא ומשטרה, חשו מיד לאיזור, ומאז שעות הבוקר נערכים חיפושים מדוקדקים אחר ניצולים. לפי שעה, מוסרים הכתבים, לא נמצא אפילו לא ניצול אחד. הממשלה התכנסה לישיבת חרום, והודיעה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבירור נסיבות האסון.
כמו כן בידיעות בלתי רשמיות נמסר שלפי שעה מעלים החוקרים שלוש אפשרויות לסיבת האסון הכבד: א. יתכן שהיתה זו התפרצות של הר געש סמוי. ב. אולי היתה זו התפצצות מהצטברות של אידי חום. ג. ישנה הסתברות גבוהה, שהיתה זו פעולה מתוכננת על ידי גורמים עויינים.
ההשערה השלישית מתבססת על עדויות של תושבי הסביבה, שראו הבוקר אדם מבוגר מלווה בשתי נשים נמלט מהאיזור דקות ספורות לפני האירוע. משערים שלשלושה היה קשר לאירוע, ובעקבות התראה מקודמת שקיבלו הספיקו להמלט מן המקום…"
כל מי שקורא תיאור זה, במיוחד בשבוע של פרשתנו, "וירא", יגחך לנוכח התיאור העיתונאי הזה. וכי כך מתארים את הפיכת סדום? הלא הדברים שנכתבו כאן נסתרים על ידי פסוקים מפורשים בתורה! כי אין ספק שאילו הפיכת סדום היתה מתרחשת בימינו, היינו קוראים בעיתונים את התיאור הנ"ל. מדוע נראית לנו כתבה זו מגוחכת ומרגיזה? למה כל אירוע זוכה לפרשנות גם אצל שומרי תורה ומצוות? ומהו בעצם ההבדל בין התיאור הנ"ל לבין סקירת כל אירוע אחר הקורה בימינו? התשובה היא אחת: בפרשת הפיכת סדום ניתנה לנו הזדמות יוצאת מן הכלל, לראות כיצד
"מתבשלות" החדשות.
כל ילד בישראל יודע לספר שהקב"ה אמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד". אנשי סדום הרשעים הגדישו את הסאה, והיה צורך להעניש אותם. הקב"ה אמר: "ארדה נא ואראה", כדי שלא יפסוק דיני נפשות בלי ראייה (פרש"י), וגזר עליהם גזר דין של כליה. בעיני דמיוננו אנו רואים את אברהם מפציר: "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר", והקב"ה משיב: "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם". אברהם ממשיך ושואל ויורד ומונה עד שמגיע לעשרה צדיקים וגם אותם הוא אינו מוצא.
בערב מגיעים המלאכים לסדום, לוט מארח אותם ומביא עליו את קצף בני העיר המקיפים את ביתו. המלאכים מכים אותם בסנוורים, ואומרים ללוט לצאת מהעיר. הוא הולך לדבר על לב חתניו, והם לועגים לו. המלאכים מוציאים את לוט ואת אשתו ובנותיו מן העיר, "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים". מכיון שעדות התורה נאמנה עלינו, ברור לנו שכך זה היה. הכל נגרם מהיות אנשי סדום רעים וחטאים, לכן נענשו ואין לנו צורך בשום ועדת חקירה כדי לגלות את סיבת האסון.
אומר הרמב"ן: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שידע ויאמין שכל דברינו ומקרינו נסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם". הרמב"ן מלמד אותנו שעלינו לדעת שכל מה שקורה לבני אדם בעולם, נעשה בהשגחה עליונה של הבורא. ממשיך הרמב"ן: אלא, אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עבירות יכריתנו עונשו, הכל בגזירת עליון!". השקפת התורה אומרת שכל החיים בנויים על הכלל שאומר: הצלחות הן תוצאה של קיום מצוות, וכשלונות באים מכח העבירות. והכל בגזירת ה'. אדם הרוצה להצליח, עליו להשתדל בקיום המצוות. ואם הוא רואה שנכשל, אין זאת אלא בגלל העבירות, כי דעת התורה היא שהכל בגזירת עליון! וזוהי הסיבה העיקרית להצלחה או לכישלון.
נמצא, שהעונש של סדום ועמורה לא בא אלא בגלל העבירות שנעשו בהן, ואם היו בהן אפילו עשרה שיעשו מצוות ויצליחו שכרם, היתה העיר כולה בוודאי יכולה להינצל על ידי המצוות והזכויות של הלומדים. וראייה לכך שהקב"ה אמר במפורש: "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם"!!!
על כן עלינו להסתכל על המאורעות בחיינו על פי השפקת התורה, ולהתנהג בהתאם לכך. כאשר קורה לנו מאורע מסויים, עלינו להבין כי זהו עונש, אך בידינו למנוע מעצמנו צרות על ידי שנתחזק בתורה ומצוות, אז נציל את עצמנו וגם את הסובבים אותנו. עלינו לפשפש היטב במעשינו כשקורה לנו אירוע מסויים. הפיכת סדום מהווה, איפוא, עבורנו שיעור נפלא כיצד להביט על מאורעות חיינו. עיון בפרשה זו מחזק את הידיעה ש"הכל בגזירת עליון!".
"ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך" (ליקו"מ ח"א, י)
התגלות מלכות הקב"ה צריכה להיות גם לעובדי כוכבים ומזלות, כדי שגם להם תהיה השגה באלוקותו יתברך שמו – ואי אפשר לעשות זאת, כי אם על ידי צדיקי הדור, כמו שאמרו חז"ל: מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. כי עיקר התפילה יודעים צדיקי הדור. ויש בעלי גאווה שאינם רוצים שילכו לצדיקים ואומרים שהם בעצמם יכולים להתפלל ועליהם נאמר: "ויאמר אל אבימלך…השב אשת האיש כי נביא.." – כי בעל הגאווה מכונה בלשון אבימלך, אבי, לשון רצון, כי הוא רוצה למלוך, דהיינו אבימלך.
כי באמת צדיק מושל בתפילתו, כמו שכתוב: "צדיק מושל" וכו' (שמואל ב, כג) והוא (המסרב ללכת לצדיק) מתגאה בעצמו שיכול להתפלל ויש לו ממשלה, ומכונה אבימלך, כי רוצה למלוך. וזה פירוש: "השב אשת האיש", "אשת" ראשי תיבות: אדני שפתי תפתח – בחינת תפילה, השב אשת שהיא בחינת תפילה, להצדיק – "כי נביא הוא", כי הקב"ה מתאווה לתפילת הצדיקים ומשגר תפילה סדורה בפיהם כדי שיהנה מתפילתם, וזה: "כי נביא הוא" לשון ניב שפתיים, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לד:): בורא ניב שפתיים, ו"השב" – ראשי תיבות: הר, שדה, בית – המרמז לכך שתפילת הצדיק היא בשלמות שמעלה אותה מבחינת הר ושדה לבחינת בית.
"הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עיניים" (ליקו"מ ח"א, כה)
כשעובדי כוכבים ומזלות (עכו"ם) מקבלים ממון מישראל, תיכך ומיד נעלם החן והפאר מתוך הממון, ובשביל זה העכו"ם בכל פעם תובעים ממון אחר מישראל ושוכחים הממון שכבר קיבלו, כי נעלם החן והפאר. אך כשיוצא הממון מהעכו"ם לישראל תיכף ומיד נתגלים הגוונים (גוונים עילאיים של כסף וזהב, ששם עיקר החן והפאר) ועל ידי זה נעשים בגדי ישע – בגדי צדקה, היינו כסות לעיניים.
ואמר אבימלך: "הנה לך כסות עיניים" (בראשית כד) – שהכל מתאווים להסתכל בהם, כי לעכו"ם אין הנאה ממונם, כי תאווים הם לממון ישראל שעליו שורים הפאר והחן.
"ויקח את המאכלת" (ליקו"מ ח"א, לז)
צריך השוחט לכוין בשחיטה להעלות הנפש שבדם (של הבהמה הנשחטת), כי הדם הוא הנפש שבא בגילגול, ועיקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו, אין זה אלא על ידי שוחטים שאינם מהוגנים ולכן נאמר (בפרקי אבות ג): "אם אין קמח אין תורה", היינו שנתמעט הפרנסה ותורה היא בחינת הנפש הנ"ל שלא עולה בשחיטה הגונה, לכן מתמעטת הפרנסה, ובשביל זה החליף נקרא מאכלת, כפי שכתוב (בראשית כב): "ויקח המאכלת" – כי שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל, כי מלביש הוא את הנפש שבחי במדבר, היינו בדיבור הברכה שהוא מברך, והדיבור הוא בחינת שכינה שהיא מלכות פה. אולם, כשהשוחט אינו הגון ואינו מעלה את הנפש ועומד עם החליף לשחוט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות, והחליף שלו הוא חרב המִידבָּר ואינו חרב לה' שהוא חרב המֵדבֵּר.
"הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר" (ליקו"מ ח"א, נה)
צריך האדם לקשר תפילתו עם שוכני עפר ויעורר אותם בתפילתו שיתפללו עמו – "הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעיה כ), ויקשר דיבורו עימם, ועל זה אמר אברהם לקב"ה: "הנה נא הואלתי לדבר אל ה', ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח) – כי צריך את זה לבחינת התפילה.
עפר – בחינת צדיקים שהם: נפש-רוח-נשמה
אפר – בחינת רשעים
בזמן התפילה מבטל האדם את גופו המגושם והחומרי, כמו החסידים הראשונים שהיתה להם התפשטות הגשמית, ועל ידי זה יצליח לבטל את הרע שבתפילות פושעי ישראל שהם האפר, ויעשה מהרע כיסא לקדושה שהוא האפר שבתפילה.
"ואנוכי עפר ואפר" (ליקו"מ ח"א, ע)
הצדיק הוא ענו ושפל ושם את עצמו כעפר, וזה מה שאמר אברהם אבינו: "ואנוכי עפר ואפר", לכן הוא יסוד עולם – צדיק יסוד עולם, בחינת עפר שהוא אחד מיסודות העולם, שכל הדברים הם עליו ויש לו כח להמשיך אליו כל הדברים, כמו שאנו מבקשים בתפילה: "ונפשי כעפר לכל תהייה" – היינו שיהיה לה כח המושך להמשיך הכל אליו (לצדיק) כעפר הנ"ל. ולכן הצדיק ממשיך את כל ההשפעות לעולם, כי כל ההשפעות נמשכות מבחינת העפר – "ועפרות זהב" (איוב כח), וכשנותן צדקה לצדיק הוא מתברך מיד כי הוא בחינת זריעה על העפר שמצמיח כפל כפליים, בחינת: "זרעו לכם לצדקה וקיצרו לפי החסד" (הושע י).
"כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה" (ליקו"מ ח"א, ס)
אבותינו אברהם ויצחק ע"ה, כשהגיעו למקומות שלא היתה בהם יראה, מיד כשרצו להיכנס למקום כזה, הרגישו זאת על ידי שהתחילו להבין את גודל יופי נשותיהם, ועל כן הרגישו שאין יראה במקום ולכן אסרו על עצמם זיווג נשותיהם כאחותם, כמו שכתוב: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה", וכשתיקן זאת אברהם אבינו המשיך לעצמו אריכות ימים: "ויגר אברהם בארץ פלישתים ימים רבים" (בראשית כא), נמצא שיראת ה' מוסיפה ימים וחיים, שמביאה תוספת של קדושה בכל יום ויום ועל ידי כך מתארכים הימים, כי התחלת הימים הם קצרים, אך מתרחבים הם כשמוסיפים קדושה על ידי היראה.
"ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם" (ליקו"מ ח"א, עו)
ויהי אחר הדברים = אדם שהוא נמצא תמיד במצב שווה, שלא יכול לבוא להתחדשות המוחין, נמצא שהוא כל הזמן במצב מוחין דקטנות.
והאלוקים ניסה = כשמנסה להרים את בחינת המוחין דקטנות, שהם בחינת אלוקים, ובזה זוכה לבחינת אברהם שהוא חסד ואהבה, לחזרה בתשובה מאהבה ומגיע למוחין דגדלות, שהם רחמים וחסד. וזה: "והאלוקים ניסה – את אברהם" – על ידי בחינת אברהם מנסים ומרימים את המוחין מקטנות לגדלות.
מפרש הזוהר: ממידת האהבה נעשה שיכלו של אדם צח ככסף, ועל כך נאמר: זרע אברהם אוהבי, כי המוח נקרא זרע אברהם אוהבי = מידת האהבה, וממידת האהבה זוכה לשכל צח.
"ואיה השה לעולה" (ליקו"מ ח"ב, יב)
כשאדם נופל על ידי הקליפה שמעקמת ומסבבת את הלב בעיקומים והירהורים רבים, וכשנופל לבילבולים שהם מקומות המטונפים מבקש וצועק הוא: אי"ה מקום כבודו? שזה בחינת תיקון אי"ה הנ"ל, בחינת עולה – "ואיה השה לעולה" (בראשית כב).
השה לעולה הוא התיקון והכפרה להירהורי הלב הבאים ממקומות מטונפים אלה, כי על בחינת אי"ה נתתקן ועולה, ונאמר (בסוף תיקונים, תיקון תניינא דף א) : בראשית = ברא תיש – שהוא השה לעולה שנעשה על ידי הקריאה של האדם – אי"ה, שהיא עיקר התשובה, שמחפש ומבקש האדם אחר כבודו יתברך ורואה שרחוק הוא מבורא עולם, על כן מתגעגע ושואל ומצטער – אי"ה מקום כבודו.
מתוך ליקוטי מוהר"ן ח"ב יז:
יש פעמים שנמצאת באדם טומאה נסתרת, שאין יודעים לה תיקון מכיון שהיא מסתתרת בו, ולכן כל המאורעות שעוברים על האדם בזמן שמתקרב אל הקדושה הם לטובה (אפילו שנראה לו שהוא נופל ונמצא בירידה חלילה), כי יוצאת ממנו הטומאה החבוייה, וכשהיא יוצאת ניתן למצוא לה תיקון, לכן: לא הוליד אברהם את יצחק שהוא בחינת קדושה עד שהוליד תחילה את ישמעאל, וכן יצחק אבינו שהוליד תחילה את עשיו שהוא בחינת טומאה, ואח"כ את יעקב שהוא בחינת קדושה וטוהרה.
ט"ז חשון התשפ"ד
10/31/2023
לאייל ולשאר הצופים,
במקום סכנה אין סומכין על הנס, שידוע שהמצרים שטופי זימה ומצרים הייתה מלאה כשפים, צריך להשמר בדרך הטבע ולכסות את הנס שהקב”ה עושה ומגן עלינו מעין זאת כתב רבנו בחיי בשער הביטחון ( נ.ב. ההשתדלות הנ”ל לא מעלה ולא מורידה , צריך לדעת שאין בה ממש רק הקב”ה בעצמו מגן עלינו)
י"ט חשון התש"ע
11/06/2009
יראת השם והשגחה פרטית נאמר כי אברהם אבינו ע”ה פחד להגיד ששרה היא אישתו פן יהרגוה,מאחר ואין יראת השם במקום,נישאלת השאלה האם צדיק שיש לו יראת השם,לא יכול להרגיש מוגן בכול מקום ולהנות מהשגחה פרטית,ולכן לא לפחוד גם מאנשים להם אין יראת השם,שכן אם אין יראת השם זה לא אומר שהשם לא עושה דין וחשבון עם החוטאים לו.
שכן ‘הבוטח בשם חסד יסובבנו’,לכן קשה לי להבין נקודה זו.
י"ט חשון התש"ע
11/06/2009
נאמר כי אברהם אבינו ע”ה פחד להגיד ששרה היא אישתו פן יהרגוה,מאחר ואין יראת השם במקום,נישאלת השאלה האם צדיק שיש לו יראת השם,לא יכול להרגיש מוגן בכול מקום ולהנות מהשגחה פרטית,ולכן לא לפחוד גם מאנשים להם אין יראת השם,שכן אם אין יראת השם זה לא אומר שהשם לא עושה דין וחשבון עם החוטאים לו.
שכן ‘הבוטח בשם חסד יסובבנו’,לכן קשה לי להבין נקודה זו.