חרדות המלחמה – כיצד נתמודד?

תמיד נמצא בסביבה את אותם 'חכמים' ופרשנים למיניהם, שרק מוסיפים בפרשנותם למצב חרדות וחששות. מהם לא תבוא הישועה. יש דרכים אחרות להתמודד עם החרדה.

7 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 07.02.23

תמיד נמצא בסביבה את אותם
‘חכמים’ ופרשנים למיניהם, שרק
מוסיפים בפרשנותם למצב חרדות
וחששות. מהם לא תבוא הישועה.
יש דרכים אחרות להתמודד עם
החרדה.

בחסדי השם, אנו רואים בימים אלו ניסים גדולים. השם מראה לנו עין בעין שיש עלינו שמירה על טבעית. אין מילים בפי לתאר את הצער והכאב על אלו שמתו על קידוש שמו, ה’ יקום את דמם, ושולחים את תנחומינו למשפחות. וכמובן, הכאב הרב על הפצועים – הן מהחזית והן מהעורף, ולאלו שלקו בחרדה – שהשם ישלח להם רפואה שלמה לכולם, החלמה מהירה, אמן.

אך עם כל הכאב הרב שכולנו חווים, עלינו להתבונן שוב ושוב בניסים שאנו רואים בעינינו ממש: כמות אדירה של טילים (קסאמים, גראדים וכו’) נופלת בשטח הדרומי של ישראל. ונכון, למרות שישנם פצועים, אך עדיין, מדובר במספר קטן מאוד, לעומת הנזק שיכול היה להיגרם. זהו נס עצום מאוד ועליו אנו צריכים להודות לבורא העולם. וכמובן, להמשיך ולהרבות בתפילות על עם ישראל.

במאמר זה נלמד ב”ה כיצד נוכל למשוך עלינו שמירה נוספת. כמו כן ננסה להסביר ולתת כלים נפלאים בעזרתם יינצל האדם מכל פחד וחרדה. מטרת כלים אלה היא לעזור לכל אדם בכל מצב של פחד וחרדה, כדי שירגיש שמירה וביטחון אמיתיים.

תחילה, עלינו לדעת ולהאמין שיש השגחה פרטית מדויקת על החיים של כל אחד ואחד. לא משגר הטילים מחליט מי יחיה, אלא ה’ לבדו! ועל זה אנו אומרים בכל יום: “מלך ממית ומחיה” – מי שמת, ה’ ממית אותו. ומי שחי, ה’ מחייה אותו. ממילא, כל זמן שה’ רוצה שיחיה האדם שום דבר לא יכול לפגוע בו, וה’ רוצה גם רוצה, שיחיה כל אחד מעם ישראל!

החרדות, כידוע, נובעות מהעובדה שאנשים תולים כל דבר שקורה בחיים בסיבות ובגורמים שונים, אך לא רואים את השם לנגד עיניהם, כמו שמצוי מאוד, שכאשר אדם מת או נהרג, ל”ע, הדבר הראשון ששואלים: איך זה בדיוק קרה? מה הייתה סיבת מותו? ואחרי ‘שמבינים’ למה, מיד מתחילות הפרשנויות: “חבל. אילו היו עושים כך וכך, לא היה מת”, “אילו לא היה הולך באותו יום לשם, הוא לא היה מת”… וכן הלאה.

כמובן, שכל הפרשנויות למיניהן הן אך ורק כפירות. כאשר אדם נפטר זה רק משום שהגיע זמנו למות ובשמים החליטו שהוא ימות. אי אפשר היה למנוע זאת על ידי שום עצה טבעית, לכן אין זה משנה כלל מהי סיבת המוות. שהרי, לא הסיבה הרגה אותו אלא ה’ הוא שהמית את האדם. ה’ היה יכול גם לקחת את נשמתו בלי שום סיבה וגורם, אלא שדרך ה’ לגלגל כל דבר על ידי גורם בתוך הטבע בשביל ההסתרה, וכך תישאר הבחירה ביד האדם – אם להסתכל על הכל באמונה ולראות את ה’, או חלילה, לכפור בהשגחה ולתלות בסיבות וגורמים שונים.

כאשר אדם מסתכל על הסיבות ועושה מהן עיקר, זה גורם לו לשכוח שיש מנהיג לבירה ושיש יד מכוונת לכל דבר ודבר בעולם הזה, לכן הוא נופל תחת הסתרה שגורמת לו חרדות מכל מיני תרחישים ומצבים. ובנוסף, הסתרה זו גורמת לאדם לאבד את עשתונותיו בזמן ניסיון מכיוון שהוא שוכח את ה’, שרק הוא מבטחו האמיתי, ונותן מבטחו בהגנות טבעיות, שזה בעצמו דבר מסוכן, כי כאשר אדם שם מבטחו במישהו/משהו מלבד ה’, אזי דווקא דבר זה עלול להיות סיבת מפלתו, כמובא בספר “חובות הלבבות”.

לכן, עלינו להתחזק באמונה ולדעת שיש לנו רק את ה’ בעולם. אין עוד מלבדו – כפשוטו! ואף אדם לא נתון בידי שום כוח או גורם בעולם, אלא לבטוח בו יתברך שהשם עושה את הטוב ביותר עבורנו.

אחד מהמקרים המצערים במלחמה הנוכחית, שבהם רואים את ההשגחה הפרטית שיש על כל אדם, הוא מותה של אותה אישה שהייתה במכוניתה בזמן שנשמעה אזעקה. היא, אמנם, עצרה את המכונית ורצה לתפוס מחסה, אך שם – במקום המחסה שרצה אליו – מצאה את מותה, ה’ יקום דמה. ואילו חברתה, שהייתה אף היא במכונית לידה, המשיכה בנסיעה וה’ הציל אותה, והיא שהעידה על מה שקרה.

על זה אמרו חז”ל, בשם רבי יוחנן, שרגליו של אדם ערבות לו והן שמוליכות אותו למקום מותו. כמו שמסופר על שלמה המלך, שהיה מלאך המוות מתראה לפניו. יום אחד, ראה שלמה המלך את מלאך המוות עצוב. שאל אותו: מדוע אתה עצוב? אמר לו: כי אני צריך לקחת את נשמתם של שני הכושים שמשמשים כסופרים שלך. רצה שלמה המלך להציל אותם. מה עשה? מסר את אותם סופרים בידם של השדים, שישאו אותם הרחק הרחק למחוז לוז, ששם לא שולט המוות. אך מיד כשהגיעו לשם, מתו שני הסופרים. למחרת, ראה שלמה המלך את מלאך המוות כשדעתו בדוחה עליו. שאל אותו: מדוע אתה בשמחה כזאת? אמר לו: זוכר אתה את אותם כושים ששלחת למחוז לוז? ובכן, תדע, שאני צריך לקחת את נשמתם על שערי מחוז לוז, ולא ידעתי איך אעשה זאת, ולכן הייתי עצוב אתמול, והנה, אתה באת לעזרתי ושלחת אותם לשם בשבילי… מיד פתח שלמה ואמר: רגליו של אדם הן ערבות לו, ולמקום שנתבע לשם הן לוקחות אותו. (סוכה נג)

כמובן, כמו תמיד, נמצא בסביבה תמיד את אותם ‘חכמים’ ופרשנים למיניהם שיאמרו: “חבל שלא המשיכה לנסוע…”, “אילו הייתה ממשיכה בנסיעה, כמו חברתה, הייתה חיה היום”, “למה היא רצה דווקא לשם?, “איזו טעות…”, וכו’. כל הפירושים הללו, כאמור, הם כפירות. אותה אישה ע”ה נהרגה, מכיוון שהייתה זו גזירה משמים ושום השתדלות לא הייתה מצילה אותה. זה היה תיקונה – להיהרג על קידוש ה’, שזו זכות עצומה לנשמתה, כמו שידוע, שאנשים שמתים על קידוש ה’ הם נשמות מיוחדות, וכאשר ירדו לעולם הזה קיבלו על עצמם למות על קידוש ה’.

כדי להמחיש עניין זה, שחיי האדם מסורים ביד הבורא ואי אפשר לשנות דבר על ידי השתדלות טבעית, אספר את אותו מעשה נורא ונפלא שסיפר רבינו הקדוש על המהרש”א, שבצעירותו, טרם התפרסם כאיש קדוש ובעל מופת, היה משמש כרב בעיר מסוימת. באותם הזמנים, היה נהוג שכל רב עיר צריך, אחת לזמן מסוים, לבוא לפני הרב הראשי של כל המדינה כדי לכבדו ולשתף אותו בענייניו. והנה, במועד שנקבע לכך, באו כל רבני העיירות לפני הרב הראשי, אך המהרש”א לא בא איתם.

כאמור, באותו הזמן טרם התפרסם המהרש”א בגדולתו האמיתית, אבל כולם גן ידעו שהוא מתמיד גדול. הוא למד יומם ולילה, וכשהייתה השינה מתגברת עליו, היה עומד, וקושר את שערו לאיזו קורה בתקרה, וכך אם היה נרדם וראשו היה נשמט, הייתה המשיכה הכואבת בשערו מעוררת אותו.

כשראה הרב הראשי שהמהרש”א לא נמצא בין כל רבני העיירות שבאו להקביל את פניו, דן אותו לכף זכות מכיוון שהוא מתמיד גדול שאינו מפסיק את לימודו, לכן לא בא לפניו. החליט הרב הראשי ללכת לעירו של המהרש”א ושם כבר יבוא המהרש”א לפניו, שהרי אין בזה ביטול תורה כל כך, כמו נסיעה לעיר אחרת. כשהגיע הרב הראשי לעיר של המהרש”א, חרדו כל העיר לקראתו וקיבלו אותו בכבוד גדול, אבל גם הפעם, לא היה המהרש”א בין הבאים. ושוב, דן אותו הרב הראשי את המהרש”א לכף זכות ושהתמדתו כל כך גדולה בתורה, עד שחושש הוא לביטול תורה ולו הקטן ביותר, לכן לא בא לכבדו. הלך הרב הראשי לישיבה בה למד המהרש”א עם תלמידיו ונכנס לבית המדרש. המהרש”א, שהיה עסוק בלימודו, לא קם לכבודו, ואפילו לא הרים עיניו מן הספר. ושוב דן אותו הרב לכף זכות שהתמדתו כל כך גדולה ועצומה, ולכן אינו קם לפניו.

והנה, לבית המדרש הגיע עלם צעיר ונאה. מיד כשנכנס, קם המהרש”א מלוא קומתו לפניו וניגש אליו ושוחח עמו ארוכות. עכשיו כבר פקעה סבלנותו של הרב הראשי וזעם גדול התעורר בו. הוא ניגש אל המהרש”א והחל לבזותו בכעס רב, ואמר לו: בתחילה, כשלא באת להקביל את פניי בעירי דנתי אותך לכף זכות, כי אתה מתמיד בלימודך ואינך יכול לבזבז זמן על נסיעה כזו. עכשיו, כשבאתי לעירך ולא באת לפניי דנתי אותך לכף זכות, מכיוון שאינך מרשה לעצמך שום ביטול תורה. גם כשבאתי לבית המדרש שלך ולא קמת בפניי ולא הפסקת מלימודך – דנתי אותך לכף זכות, שאתה מתמיד גדול כל כך ואינך פוסק לשנייה מלימודך. אבל עתה, אני רואה שהכל שקר ואתה בכלל לא מתמיד, שהרי בפני הבחור הצעיר הזה קמת באמצע לימודך, ואף שוחחת איתו ארוכות על חשבון זמן הלימוד ולא חששת כלל לביטול תורה, והעובדה שלא באת לפני זה רק משום שאין לך כבוד לחכמים.

ענה לו המהרש”א: דע לך, שבאמת הסיבה שלא באתי לפניך ולא קמתי לפניך, היא באמת אך ורק מחשש ביטול תורה, אך אני מכבדך עד מאוד. אבל הבחור הזה שראית, הוא לא סתם אדם, הוא גלגול של המלך אחאב, לכן קמתי בפניו כמו שראוי לקום בפני מלך ישראל. ודע עוד, מכיוון שהמלך אחאב מת בהריגה, לכן נגזר עליו להיהרג גם בגלגול זה, ותיכף כשנולד נברא מלאך משחית עמו שייקח את נשמתו בעתו. ועתה, הגיע זמנו למות. בעוד שעתיים בדיוק הוא ייהרג, לכן שוחחתי איתו ארוכות כדי להכין אותו למיתתו, שיהיה תיקון לנשמתו.

אבל הרב בכעסו סירב להאמין לזה והחליט לעכב את הבחור הנ”ל כל השעתיים, ויהיה תחת עינו הפקוחה. כך, חשב, יכחיש את דברי המהרש”א ויבזה אותו. היה בטוח שהעלם לא ימות, כי לא האמין בדברי המהרש”א. ואכן זה מה שהרב עשה: הרב לקח את הבחור בזרועו ויצא עמו לטייל בסמוך לבית המדרש, ודיבר איתו על הא ועל דא, והאריך איתו בשיחה, עד שחלפו שעתיים. והנה, בדיוק בסיומן של אותן שעתיים, עבר שם אדון שצד ציפורים ברובהו וירה בטעות לעבר הבחור, שנהרג בו במקום.

כשראה זאת הרב, נבהל מאוד ורץ למהרש”א. אמר לו המהרש”א: הוא שאמרתי לך ולא האמנת לי. ובגלל שלא האמנת לי ועיכבת את הבחור, בגללך נהרג עוד יהודי. תיכף תראה שיביאו לכאן יהודי נוסף שנהרג. מבחוץ נשמעו קולות של התרגשות בגלל אותו בחור שנהרג ביער לא הרחק משם, והובא למהרש”א. נבהל הרב מאוד ושאל את המהרש”א לפשר הדבר. אמר לו המהרש”א: הוא שאמרתי לך, שכשנולד הגלגול של המלך אחאב מיד נברא משחית לקחת את נשמתו, והמשחית הזה חיכה לו ביער הסמוך, ואילו לא היית מעכב אותו, היה הורגו. אבל אתה עיכבת אותו, ומשמים היו צריכים לסבב סיבה אחרת למותו על ידי אותו כדור תועה. אבל המשחית לא וויתר, ודרש שייתנו לו את חלקו שלשם כך הוא נברא, והיו מוכרחים לתת לו יהודי אחר במקום הגלגול שנהרג כאן, וכל זה בגלל שעיכבת אותו.

ביקש הרב מאת המהרש”א שייתן לו תיקון ותשובה על שלא האמין בו וגרם למותו של יהודי נוסף. אמר לו המהרש”א: תיקונך יהיה שתשליך ממך את כתר הרבנות ותהיה עגלון פשוט. וכך עשה הרב. עד כאן המעשה.

מוסר ההשכל כמובן עצום מאוד. כאשר אדם צריך למות לא יעזור לו דבר, ועל זה, כפי שציינתי לעיל, אנו אומרים בכל יום: “מלך ממית ומחיה”. ראיתי בחיי הרבה מקרים של אנשים שחלו במחלות קשות ובקושי הצליחו לשרוד והיו מלאי דאגות, ובכל פעם היו בטוחים שהם עומדים להיפטר. כך זה נמשך שנים ובסוף הם זכו להאריך ימים, יותר מאלו שדאגו להם…

הלכה למעשה, מכיוון שהבנו ולמדנו שחיינו מסורים אך ורק בידיו של הבורא, לכן אין שום מקום לדאגות, לפחדים וחרדות. לא הטיל יכול להרוג אדם, אלא אם כן נגזר עליו למות. ואם נגזר עליו למות, הוא לא צריך שום טיל כדי למות. ה’ יכול לקחת את נשמתו באיזו דרך שיבחר עבורו. אם כן, ההפצצות לא מעלות ולא מורידות כלום ואין מקום לפחד יותר בזמן הפצצות, מאשר בכל זמן אחר. וכמו בזמנים כתיקונם, כשאדם לא הולך, ברחוב או למקום עבודתו וכו’, עם חששות תמידיות שהנה ה’ עומד להמית אותו, כך בזמנים אלו – אין לאדם לחשוש מכלום! רק יעשה את ההשתדלויות המקובלות, אבל בלי שום פחד.

למשל, כאשר שומע את האזעקה ילך למקלט אבל עם אמונה – שלא המקלט מצילו אל רק ה’, ויאמר בליבו: ‘אני מאמין בה’ שרק הוא מחליט וקובע על חיי, ורק הוא יכול לשמור עלי, כמו שכתוב: “אם ה’ לא ישמור עיר שווא שקד שומר”. אני לא עושה השתדלות בגלל שהיא זו שתציל אותי, אלא משום שצריכים להתנהג על פי השכל הישר. אבל אני בוטח בה’ שהוא יציל אותי וההשתדלות רק תהיה סיבה להצלה…’

ובאמת, עלינו לדעת היטב שההשתדלות העיקרית היא מה שאמרו חז”ל: “ותפילה ותשובה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה”. לכן, אדם שרוצה בהתגוננות מושלמת ישתדל בעיקר קיום דברים אלה. אך מכיוון שלא מתאפשר תמיד להאריך בתפילה בעת אזעקה וכדומה, נלמד כעת איך לעשות את שלוש הדברים הפעולות הנ”ל בדרך מהירה:

תפילה – זה קל מאוד. אפילו שתי מילים, כגון: ‘ה’ הושיע!’. כאן זוכה לקיים האדם שליש מהעצה. ומיד כשיתפנה או יגיע למקום מבטחים, יוסיף באמירת תהלים ותפילות אישיות.

תשובה – ישנה דרך לעשות תשובה בקיצור נמרץ והיא, שיאמר בפיו בליבו: ‘אני מתחרט חרטה גמורה על כל מה שחטאתי עד היום, ומקבל על עצמי ללכת בדרך ה’ מהיום’. ברגע שאדם אומר זאת הוא נחשב בשמים לצדיק גמור, ולא יהיה לו שום עוון שייתפס בו.

צדקה – יכין מבעוד מועד, בבית או במקלט, קופת צדקה ושקית עם מטבעות, וכשיש אזעקה ישים, הוא וילדיו ובני ביתו, צדקה בקופה. את הצדקה טוב ליעד דווקא להפצת ספרים ודיסקים של אמונה, שזו הצדקה הגדולה ביותר. זאת, משום שההפצה נותנת לבני אדם חיים, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. ורבים הם האנשים שזכו לזה ויודעים שמקריאת הספרים ושמיעת הדיסקים בנושא האמונה, חייהם השתנו לטובה מן הקצה אל הקצה ממש.

וכך, כל אדם, בכל פעם שחושש מדבר מסוים, מיד יעשה את שלוש הפעולות הנ”ל. ובנוסף, מומלץ מאוד ללמוד את הספר “בשדי יער”. בספר זה יש הסבר מפורט על נושא התשובה והתפילה, ועל ידי זה בודאי יתחזק ביטחונו בה’ וגם יקרב את הגאולה. ה’ יתברך יזכנו לפעול ישועות ולראות עין בעין בשוב ה’ לציון במהרה, אמן ואמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. אורטל

ו' טבת התשע"ה

12/28/2014

תודה רבה! רק הספרים של הרב עזרו לי עם הלחצים, חרדות, פחדים.

2. אורטל

ו' טבת התשע"ה

12/28/2014

רק הספרים של הרב עזרו לי עם הלחצים, חרדות, פחדים.

3. שרה

ב' תמוז התש"ע

6/14/2010

תודה רבה עכשיו סוף סוף אני יודעת מה לעשות בשעת חרום. חיפשתי את התשובה כבר הרבה זמן והשם שלח את המאמר הזה אליי בדיוק בזמן.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה