בזכותם של אנשי ירושלים

אוניית הפאר, הטיטאניק, יצאה לדרכה
מחופי אנגליה המרוחקים מירושלים, בלעדי
נתן שטראוס ואשתו. סיפור מפעל חייו
של נתן שטראוס, שחייו ניצלו בגלל "הטיול
שהחמיץ" ואנשי ירושלים של אז.

באביב של שנת 1912 ביקרו האחים נתן ואיזידור שטראוס ונשותיהם בארץ ישראל בפעם הראשונה בחייהם. שמם הטוב כבעלי חסד ונדבנים גדולים עורר את אנשי הישוב לפרוש לפני האורחים הנכבדים שטיח אדום בהגיעם ארצה ולקבלם בכבוד מלכים. האחים סיירו במושבות החקלאיות שהוקמו ברחבי הארץ בעמל כפיהם של איכרים יהודים, שנאבקו בתנאי הטבע הקשים להוציא לחם מן הארץ ולהפריח את שממת אלפיים. אך יותר מכל התפעל נתן שטראוס מהקהילה היהודית שבירושלים.

הוא מצא שם אלפי יהודים חרדים הממיתים את עצמם באוהלה של תורה, חיים בעוני עצום שכמוהו לא ראה מימיו. מלוויו השתוקקו להראות לו אתרים היסטוריים חשובים ומעניינים בירושלים ובסביבתה, אך נתן שטראוס התעקש להסתובב בירושלים של מעלה, בתוך החומות, בין הבתים ומוסדות הלימוד של הקהילה המרודה.

מצב הקהילה היהודית בעיר קרע את לבבו. משפחות ברוכות ילדים הצטופפו במבנים מטים לנפול, ישיבות שוכנו בבקתות עלובות, ילדי תלמודי תורה ישבו על רצפת אבן מחוספסת כששקדו על לימודם, ובתי הכנסת שיקפו בדלותם את זו של מתפלליהם. כאחוז רוח תזזית, פילס לו נתן את דרכו יום אחר יום בסמטאות הצרות שהוליכו אותו משער שכם דרך רחוב היהודים אל בתי מחסה.

"אמי סיפרה לי שחרדתם של דוד איזידור ודודה אידה למצבו הנפשי של אבי הלכה וגדלה מיום ליום. ארבעתם היו אמורים להפליג מארץ ישראל לאנגליה ולהצטרף שם אל ידידיהם וחבריהם לעסקים לקראת השייט הטראנס-אטלנטי המיוחד במינו, שהיה מתוכנן על סיפונה של ספינת התענוגות החדשה והמשוכללת – הטיטאניק. בדעתם של האחים היה לסיים עסקה ענקית במשך ההפלגה עם איש העסקים ג’ק אסטור, שאף הוא היה אמור להשתתף בנסיעה.

"אך כל ההפצרות והתחנונים על ליבו של אבי לחדול מעיסוקו הבלתי פוסק במצבם של תושבי ירושלים נפלו על אוזניים ערלות. הוא פשוט לא יכול היה לנתק עצמו מהעיר העתיקה. בסופו של דבר, הוריה של שרה החליטו לצאת לדרכם בלי הוריי ועזבו לאנגליה במועד המתוכנן. אבי היה כל כך שקוע בענייני העיר עד כי בקושי עלה בידו להיפרד מהם. כל ערב היה שב למלון חיוור, עייף ותשוש, ולדברי אמי אפשר היה לחוש את הכאב שהטיל סבלם של יהודי ירושלים בבשרו שלו.

"עוני וסבל לא היו זרים לנתן שטראוס. הוא עצמו גדל במחסור ובדלות במדינת ג’ורג’יה שבארצות הברית. שם נזרעו בו זרעיו הראשונים של סגנון פעילות החסד והנדבנות שלו. כאיש צעיר היה עד למצוקה הכלכלית שהפכה אנשים מן המעמד העובד, אנשים בעלי כבוד עצמי, לקבצנים מחוסרי עבודה הנצרכים לידי מתנת בשר ודם. על לא עוול בכפם שדדה מהם מצוקתם את זקיפות קומתם ואת צלם האנוש שלהם.

"בזמן המשבר הפיננסי של שנת 1893 הקים נתן שטראוס בעירו מרכזים לחלוקת מזון שסיפקו כמויות אדירות של אוכל לנזקקים, אך לא בחינם אלא במחיר פרוטות אחדות. התורים הארוכים שהשתרכו בפתח מרכזי החלוקה האלו היו מורכבים מאנשים ישרים שהיו מתפרנסים מיגיע כפיהם, ואשר ששו לרכוש את מוצרי היסוד הנחוצים למשפחותיהם במקום לקבלם כנדבה המשפילה את הרוח.

"כשראה אבא את הדלות השוררת בירושלים נזכר בתוכנית העזרה שלו מימים ימימה, אך הבין שכאן אין המדובר בציבור עובדים המובטל בעל כורחו, ושתוכניות הַעֲסקה מעין אלו שהתאימו לציבור הפועלים בג’ורג’יה אינן מתאימות ליהודיה הצדיקים ולתלמידיהם החכמים של קהילת קודש ירושלים. לא היה זה חבר מובטלים, אלא אנשים העסוקים ימים כלילות בשקידה על תורתם, היא אומנותם. ונשותיהם המטופלות בילדים רבים לא יכלו אף הן לעזוב את טפן ולתור אחר פרנסה. ברור היה לאבא שיש למצוא דרכים אחרות לסייע בידם.

"עוד לפניו, ניסה הנדבן הידוע סר משה מונטיפיורי לארגן תוכנית ששילבה לימוד תורה עם עבודת כפיים ואפשרה ללומדי תורה צעירים להמשיך בלימודם בד בבד עם רכישת מקצוע. אולם תוכנית זו נתקלה בהתנגדות מצד רבים מיקירי ירושלים. מי שהבין לרוחם של אנשי הישוב הישן היה דווקא נתן שטראוס, שבמקורו התחנך על ברכי היהדות הרפורמית בארצות הברית. הוא הבין שלימוד תורה הוא מטרה בפני עצמה, בהיותו ה"מקצוע" שרכשו לעצמם הרבה מתושבי ירושלים, למרות שלא היה זה המקצוע המשתלם או המכניס ביותר.

"בעוד נתן שטראוס מחפש דרכים לעזור ליהודים שכה התחבבו עליו, יצאה לה ספינת הטיטאניק לדרכה בלעדיו ובלעדי אשתו הנאמנה. אוניית הפאר עזבה את חופי אנגליה, המרוחקים מירושלים, וכעבור חמישה ימי הפלגה שקעה במצולת ים, ועליה אלף וחמש מאות נוסעים ואנשי צוות. בין קורבנות האסון היו אחיו איזידור ורעייתו אידה.

"כל זמן ה’שבעה’", אמרה אנה וקולה בוגד בה בגלל רגשותיה הגוברים, "התנחם אבא במחשבה אחת בלבד שלא עזבה אותו. הוא ידע שהאלוקים הציל את נפשו למטרה נעלה. הוא הבין שדאגתו והתעסקותו במצוקתם של יהודי ירושלים הרעבים ללחם הן הן שעמדו כחיץ בינו לבין קבורה בלב הים.

"הפתרון הקל ביותר עבורו היה לאסוף תרומות וכספים ולחלקם בין תושבי העיר הנצרכים, אך מעשה שחזה אבי מבשרו שכנע אותו שפתרונות מתוחכמים יותר נחוצים כאן. יום אחד, כשעשה את דרכו ברחוב "שער השמים" שבעיר, עבר לידו אביון קשיש לבוש סמרטוטים, כורע תחת שק כבד. אבא מיהר לשלוף מספר מטבעות מכיסו ושם אותן בכף ידו של המסכן מבלי שאותו אביון אף התכוון לבקש נדבה. האיש לא פנה להודות לאבא ואף לא אישר את הנתינה בתנודת ראש, אלא שב על עקבותיו במורד הרחוב ומסר את הכסף שבידו לאיש קטוע-רגל שישב לו בפתח אחת החצרות. אבי השתאה לפשר התנהגותו של האיש, אך מלווהו הסב את תשומת ליבו לשלט שהיה קבוע באחד הקירות שברחוב: "דברים נפלאים מאלה מתרחשים בשער השמים". אבא נותר פעור פה.

"מעשה זה קרע לו אשנב לעולמם של תושבי ירושלים המיוחדים במינם ולאופיים הנפלא. ראשית, הוא שם לב לכך שבעוד פועלי ג’ורג’יה המובטלים בושו והתחלחלו מקבלת נדבה ועזרת חינם, יהודי ירושלים קיבלו אותה כדבר מובן מאליו, ללא בושה או הסתייגות. הוא הבין לפתע שבניגוד לכורי הפחם האמריקאים, יהודי ירושלים הנצרכים מסוגלים לקבל את עזרתו הנדיבה מבלי לאבד את כבודם העצמי. תמיכה בתלמוד תורה הייתה דבר מובן מאליו, ובעצם דבר הצפוי מיהודי שאין תורתו אומנותו, בבחינת זבולון התומך ביששכר.

"שנית, אבא נוכח לדעת, שעליו להבטיח שכל יהודי נצרך יקבל לפי צרכיו מהעזרה המוצעת לציבור. שהרי אנשים אלו בצדקותם הרבה, יעבירו מיד את הכסף שיקבלו למי שבעיניהם נזקק יותר מהם, מבלי להתחשב בצרכיהם שלהם.

"מטבח המרק של שטראוס בבתי וורשה שבמאה שערים, ובעקבותיו רשת בתי התמחוי שייסד נתן שטראוס בירושלים, שינו את פני הישוב. משפחות רבות בירושלים של ראשית המאה חבו את קיומן לנדיבותו של איש יקר זה, ואלפי ראשי בתי אב יכלו להמשיך לשקוד על תורתם בזכותו, כשעול אספקת מזון למשפחותיהם ברוכות הילדים ירד בחלקו מעל צוואריהם.

"אבל אפילו מפעל אדיר זה לא יכול היה לפתור את הבעיות הכרוכות בתנאי הדיור האיומים ששררו בקרב הישוב בעיר. צפיפות איומה, תנאים סניטריים גרועים, גלי אשפה מתנשאים, כל אלו תרמו להתפשטות מגיפות, מחלות וחוליים רעים.

"בשנת 1914 נפתחו לרווחה דלתותיהם של מרפאת שטראוס, מכון לואי פסטר ומרכזי בריאות לילדים. אלה סיפקו טיפול רפואי מודרני לחולי העיר, וסילקו עוד אבן נגף מדרכם של לומדי התורה.

"כשנפטר אבא, וצוואתו הוקראה", המשיכה אנה בהניחה את ספל החרסינה על השולחן, "נדמה היה שרשימת מוסדות הציבור הירושלמים שהוזכרה בה הייתה אינסופית. נדהמתי לשמוע ששני שליש מרכושו הרב הוקדשו לעניי ארץ ישראל. או אז גמלה בליבי ההחלטה לנסוע לביקור בארץ ישראל ולראות במו עיניי מה השיג אבי בכספיו.

"רק בשנה שעברה, בקיץ של 1936, הגעתי סוף סוף לירושלים. הביקור היה חוויה עצומה עבורי – התקבלתי שם כמלכה! בעיר העתיקה התקבצו התושבים סביבי, רבנים, תלמידי חכמים וגדולים, אימהות לעשרה ילדים, ועוד ועוד, וכולם רצו לספר לי מ"אגדות נתן שטראוס", להשיח לי כיצד הציל אבא את חייהם, את הוריהם, את ילדיהם.

"התוכלו לתאר לעצמכם שרחובות נקראו על שם אבא?! ולפני כעשר שנים נקראה עיר קטנה בישראל על שמו, והיא נתניה: נתן ה’. מה נאה שם זה לאבי. באמצעות אנשי ירושלים התמימים והישרים, ה’ נתן לו את חייו במתנה, ובתמורה נתן להם אבא את האפשרות להמשיך בדרך חייהם הנפלאה. הסיפוק הגדול ביותר שזכיתי לו בביקורי נבע מההכרה שמפעל חייו ממשיך גם לאחר מותו – וכל זה בגלל הטיול שהחמיץ".

(באדיבות "עת לחשוב", מתוך הספר "ועמך כולם")