יוצאים לדרך – פרשת השבוע נשא
יוצאים לדרך - פרשת השבוע נשא: היום שאחרי מלווה אותנו עם מטען גדול ועשיר, מלווה אותנו בדרכנו בחיים. כיצד ננהג בו? ואיך נרתום את מרכבת החיים שלנו למסע הזה?
היום שאחרי – כל אחד משלושת הרגלים, נקרא בפי רבותינו "אסרו חג", על פי הפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". יתכן שיש לשם הזה משמעות כפולה, שהיא בעצם אחת. אפשר לפרש "אסרו חג" – קשרו את החג. משמעות הדבר עבורנו היא, שהלקח המופק ממנו ילווה אותנו בחיי היום-יום. ואפשר לפרש שכמו שנאמר אצל פרעה: "ויאסור את רכבו", ופירושו שקשר את הסוסים לרכבו – כך גם אנו אומרים, הבה נרתום את מרכבת החיים שלנו, אל סוסי האש של החג, כדי שהחג ינהיג אותנו בהמשך דרכנו בחיים.
כאשר אנו יוצאים מחג נפלא כמו שבועות, נמצא ברשותנו מטען ורכוש גדול וחשוב שיכול ללוות אותנו בדרכנו בחיים. משמעות מיוחדת יש לדברים אלו כשהם נאמרים לתלמידים צעירים הנמצאים בראשית דרכם, ומבקשים לעלות על הדרך הסלולה של חיי התורה. על כן ננסה להעלות כאן נקודה חשובה ביותר, אשר אותה אנו יכולים לקחת עמנו מחג מתן תורה.
אם נרצה לתמצת ולהגדיר מה הם חיים של בן תורה, נוכל לעשות זאת בעזרת התבוננות בהבדל שבין ישראל לבין אומות העולם בשעה שהקב"ה הציע להם את התורה. בעוד שהאומות שאלו "מה כתיב בה", עמדו ישראל ואמרו "נעשה ונשמע". בפשטות כל אחד מבין שההבדל הוא שהגויים רצו לדעת מראש מה התורה דורשת מהאדם, ואילו ישראל הראו מיד הכנעה והתבטלות כלפי ציווי הבורא.
כשנעמיק בעניין, נבחין בנקודה נוספת, עמוקה יותר. כאשר הגויים שאלו "מה כתיב בה", הם הראו התעניינות, ויש לציינם לשבח על שלא דחו את העניין על הסף, אלא היו מוכנים לדון בנושא. אך השבח הוא קטן מאוד, לעומת החיסרון הגדול בשאלה זו. כי משמעות השאלה היא שהם מוכנים לקבל תורה אך ורק אם היא תפריע להם במהלך חייהם. כל עוד יוכלו להמשיך בחיי התאווה שלהם, לאכול, לדבר לקרוא ולעשות כל מה שהם רוצים, אבל אם התורה תדרוש מהם לוותר על משהו, הם לא יהיו מוכנים. לפיכך השיב הקב"ה לכל אחת מהאומות תשובה שונה. לבני עשו אמר שכתוב בתורה "לא תרצח", לבני ישמעאל אמר "לא תגנוב", ולבני עמון ומואב אמר "לא תנאף". ובאמת, בפני כל אומה הציע הקב"ה את הדבר שטבוע בה, כדי שיבחנו אם אכן הם מסוגלים לוותר על מאווי נפשם ולהסתגל לחיי התורה.
כאשר שמעו זאת, הודיעו מיד: הדבר אינו מקובל עלינו. לעומת זאת, ישראל הבינו שהאדם צריך להתאים את עצמו אל התורה. מי שמקבל את התורה, צריך להיות מוכן לוותר על מה שמתחשק לו ולהתגבר על התאוות שלו. כי התורה מורה לאדם כיצד להתנהג, ובן תורה הוא אדם שאינו מודרך על ידי שום דבר אחר מלבד התורה. ולכן אמרו "נעשה ונשמע", וזכו לקבל את התורה. נמצא, שישראל הלכו לפי ההשקפה האמיתית, האומרת שאדם צריך לכוון דרכו בחיים לפי התורה ורק לפי התורה. בכל רגע מימי חייו, הוא צריך ללכת לאור מה שהתורה מורה לו. זהו בן תורה שלעולם אינו מתנתק מהתורה, כשם שבן לא יוכל אף פעם להסיר מעליו את ההתייחסות אל אביו ואל אימו. לעומת זאת, הגויים סברו שתורה הוא דבר גמיש, חס ושלום, שאפשר להתנהג עמו כפי הרצון והנוחות האישית. הם חשבו שכאשר נוח להם לציית לתורה הם יצייתו, וכאשר יתקלו בקושי כל שהוא הם יפרשו ממנה.
על זה אמרו חז"ל: "חכמה בגויים – תאמין" – חכמה היא מערכת מושגים שאינה מחייבת התנהגות מסויימת, לכן היא מצוייה אצל הגויים. אבל "תורה בגויים – אל תאמין" – הם לא היו מוכנים לקבל תורה המורה ומכתיבה כיצד לנהוג בכל עת. מסופר על אריסטו שהיה מגדולי חכמי יוון, שמדי פעם מצאו אותו כשהוא מתנהג כאחד השפלים. וכאשר העירו לו ושאלוהו: כיצד דבר זה מתאים לך? השיב להם: עזבוני, עכשיו אינני אריסטו. זהו "חכמה בגויים". אצל חכמי ישראל לא תמצא דבר כזה, שגדול בתורה יאמר: עכשיו אין התורה מחייבת אותי.
בגמרא (נדרים ט:) מצאנו דוגמא מאלפת לאדם שכיוון את כל מעשיו על פי התורה, וכך מבואר שם: שמעון הצדיק העיד על עצמו שמעולם לא אכל אשם נזיר טמא, כי הוא חשש שכאשר הנזיר נטמא ועל ידי כך מתרבים ימי נזירותו, הוא מתחרט על קבלת נזירות, ויש חשש שהקרבן שהוא מביא הינו חולין לעזרה. ולכן נמנע שמעון הצדיק מלאכול אשם נזיר טמא. מוסיף שמעון הצדיק ומספר: שפעם אחת ויחידה אכל מקרבנו של נזיר טמא. היה זה כאשר בא אליו נזיר אחד מן הדרום, יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו היו סדורות לו תלתלים. אמר לו שמעון הצדיק: "בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה?" והשיב לו הנזיר: "רועה הייתי לאבא בעירי וכשעמדתי על שפת הנהר וראיתי דמותי נשקפת בתוך המים, פחז עלי יצרי – כלומר התעורר אצלי יצר הגאווה – וביקש לטורדני מן העולם, ואמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?! שעתיד להיות רימה ותולעה. העבודה (מלשון שבועה) שאגלחך לשמים!". מיד עמד שמעון הצדיק ונשקו על מצחו ואמר לו: "ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל".
כבר הקשו חז"ל, מהו הדבר המיוחד שמצא שמעון הצדיק בנזיר הזה? יש מפרשים שהדבר שמצא חן בעיניו כל כך, היה הביטוי – "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?" כלומר, אותו רועה הגדיר את כל מה שנוגע ליופי ולהחשבת הגוף, כעולם שאינו שלו. כלומר העניינים האלה הם אצלו מחוץ לתחום, אין להם כל חשיבות וממילא גם אין מה להתגאות בהם. לכן גער ביצרו ואמר לו: אתה מפתה אותי להתגאות במה שיש לי בלורית יפה ותלתלים מסודרים? הרי לדברים האלה אין כל חשיבות, לא בזה יש להתגאות. יש מקום לגאווה (פנימית בלב) על ידיעת מסכתות בש"ס, על מידות טובות, על אמונה ובטחון בקב"ה, אך לא על עניינים חסרי כל חשיבות.
מה חשוב ומה לא חשוב?
על כך יש תשובה ברורה בדברי הנזיר. הכלל בזה הוא שכל דבר יש לבדוק אם אחרי פטירת האדם תהיה לו תועלת ממנו. לימוד תורה וקיום המצוות מלווים את האדם אחרי מותו. כסף וזהב, יופי ובגדים וכדומה, אין להם מקום בעולם הבא. לכן, המשיך הרועה ואמר: "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך – שעתיד להיות רימה ותולעה", ומיד נשבע: "העבודה שאגלחך לשמים". כלומר, הוא קיבל על עצמו להיות נזיר. נמצא שהנזיר הזה הבין שרק העולם של תורה ומצוות הוא העולם שלו, וחוץ ממנו אין שום ערך לכל דבר אחר בעולם. לכן נשקו שמעון הצדיק על מצחו ואכל מקרבנו, כי הוא הבין שעולם החטא אינו העולם שלו, רק עולמה של תורה.
בפרוס חג השבועות היה נוהג לספר רב של קהילה מסויימת בחו"ל את המשל הבא: בעיירה קטנה אחת התארגנו בני הקהילה לכתוב ספר תורה מהודר. במקביל הכריזו על תחרות בין הנשים, ואמרו שהאישה אשר תרקום את המעיל היפה ביותר עבור ספר התורה, תזכה שמעילה יולבש על הספר בשמחת הכנסת הספר להיכל. כאשר הגיע היום, הובאו לפני הרב המעילים היפים, והוא בחר מתוכם את היפה ביותר. כאשר באו להלביש את המעיל על הספר, התברר שהוא קצר מדי. האישה שזכתה בתחרות התאכזבה מאוד. היא ניסתה למשוך את המעיל ולמותחו, אך ללא הועיל. לפתע אמרה שיש לה עצה: 'נקצר מעט את הספר, כדי שיתאים למעיל'. אמר הרב: 'חס וחלילה! לא יעלה על הדעת דבר כזה, את המעיל יש להתאים לספר, ולא את הספר למעיל'.
סיים הרב את דרשתו ואמר: ישנם בני אדם המקבלים עול תורה בחג השבועות ושמחים עמה בשמחת תורה, אך הצרה היא שהם כורתים חלקים מהתורה ומתאימים אותה לרצונם. כלומר, יש כאלה שלומדים יפה ואף באים ממשפחות טובות, וחושבים שיאה לקרוא להם בני תורה. עלינו לדעת שאין די בכך כדי לשאת את התואר הנכבד הזה. אם אותם אנשים מזלזלים פה ושם בדקדוק במצוות, או שמפעם לפעם הם מקניטים את חבריהם ומרשים לעצמם לדבר לשון הרע וכדומה, אזי הם אינם בני תורה. כי הם לוקחים את התורה וחותכים ממנה חלקים, כלומר, הם קובעים בלב שקט שחלק מהדברים שהתורה דורשת מהאדם, אינם מכוונים להם. קשה להם להתאפק, קשה להם להתגבר, ואין להם מטרה להיות שלמים בכל. בני אדם כאלה הולכים בדרכן של האומות, שרצו לחתוך מהתורה חלקים שלא היו נוחים להם, כדי שתתאים "למעיל" שלהם.
ננתקה את מוסרותימו
אומות העולם היו מוכנים לקיים מצווה כל זמן שהיא מותאמת לנוחיות שלהם. אבל ברגע של קושי קטנטן הם צועקים: "ננתקה את מוסרותימו" – ננתק את האזיקים! כי הם מוכנים לעשות רק מה שנוח להם, וכל השאר הוא מעין בית סוהר עם עבודת פרך. אבל עם ישראל יודעים שעיקר עבודת הבורא היא כאשר הקב"ה מנסה אותנו, כאשר קיום המצוות אינו "חלק", ויש קשיים בקיום המצוות, ועלינו מוטל להשתדל בכל יכולתנו להתאמץ ולהתגבר ולהתאים את מעשינו ואת דרכנו לדרך התורה. כאשר ניתקל בקושי, נעודד את עצמנו בעובדה שגדולה מצווה בצער ממאה מצוות שלא בצער!
מרכבת החיים!
חיים של תורה הם חיים של "נעשה ונשמע". ומה הוא "נעשה ונשמע"? זו היא הצהרה שאנו מוכנים לקיים כל מה שהתורה תדרוש מאיתנו, ושלא נציית לשום קול אחר. לא נלמד מאומות העולם התנהגות, דיבורים או סגנון חיים. אנו נקבל על עצמנו להתאים את עצמנו לגמרי אל התורה. זהו הרכוש שנקח עמנו מחג השבועות. נרתום את עצמנו אל מרכבתה של תורה – מרכבת החיים, ובדרכה נלך ולא ניטה ימין ושמאל.
מעלת וידוי דברים (על פי ליקו"מ ח"א, עח)
דע, שהדיבור הולך עם האדם אפילו עד למקומות המטונפים, כמו האם, ההולכת עם הולד לכל מקום שהוא הולך, ועל כן נקרא הדיבור "אם הבנים". וזה שנאמר: "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" – כלומר אפילו שהאדם מונח היכן שהוא מונח, חלילה, במקום שהוא, ואפילו שהוא בשפל המדרגה ונמצא במקומות מטונפים, אף על פי כן על ידי הדיבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך. כלומר, אפילו שהוא נמצא היכן שנמצא, אם יתחזק גם שם (במקום נמוך זה) לדבר דיבורים קדושים של תורה תפילה והתבודדות, על ידי זה יכול הוא להזכיר את עצמו בהשם יתברך, כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את הקב"ה. כי כל זמן שיש בו דיבור של השם יתברך, שהוא דיבור בקדושה, דיבור זה אינו מניח אותו להיות נשכח מבורא עולם, כי הדיבור זוכר ומזכיר אותו להתחזק בקב"ה במקום בו הוא נמצא. והבן היטב הדבר, עד כמה כוח יש בזה הדיבור, וזו עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת, לבל יאבד עולמו לגמרי, חלילה.
מעלת התורה הקדושה והלימוד בה (על פי ליקו"מ ח"א, עח)
התעסקות ולימוד התורה, הוא עיקר החיים של האדם, כי אלמלא כנפי ריאה דנשבי על ליבא, הוי ליבא אוקיד כל גופא, וכנפי הריאה הם בחינות התורה (חמישי חלקי הריאה כנגד חמישה חומשי תורה).
יש באדם שני מיני תבערות מדורת אש – לטוב ולהיפך, ושניהם אינם טובים. לפעמים לב האיש הישראלי בוער מאוד לקב"ה כיקד יקוד אש, אבל הוא יותר מדי, עד שהיה אפשר להיות אוקיד כל גופא. ואף על פי שבוער ליבו לבורא עולם והוא יותר מדי, דבר זה אינו טוב. ואי אפשר לקרר ולצמצם התלהבות זו שתהיה במידה הראויה, כי אם על ידי התורה וההתעסקות בה, שהיא תגן עליו ותציל אותו, שיזכה לצמצם את ההתלהבות כראוי (זאת התלהבות המושכת את האדם לימין יתר על המידה).
וכן יש חס ושלום להיפך – עד שגם כן היה אוקיד כל גופא, אולם כשלומד תורה היא מגינה עליו ומצילה אותו מהתלהבות האש הרע של התאוות, שהיה רוצה לשורפו לגמרי (זאת התלהבות המושכת את האדם לשמאל יתר על המידה).
נמצא, שבלא תורה, חלילה, לא היה האדם מתקיים כלל, כי היה נשרף ומתבטל מריבוי התבערות שיש בכוחו לימין או לשמאל עם התלהבות שאינה כראוי.
עוד מעניין וידוי דברים (על פי ליקו"מ ח"א, קעח)
דע שצריך לעשות וידוי דברים ולפרט את החטא, וצריך האדם להתוודות בדיבורים בכל פעם על כל מה שעשה. ויש לזה מניעות רבות. לפעמים נשכח מהאדם החטא, ויש פעמים שהדבר מכביד עליו מאוד וקשה לו להוציא את הדיבור ולהתוודות, וכן יש לזה מניעות רבות.
כדי לקיים וידוי דברים צריך שמחה של מצווה, כגון חתונה או שאר מצוות שנעשות בשמחה, כי השמחה הוא קומה שלמה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, ועל כן כשהאדם שמח או מרקד, צריך לראות שיעבור בכל השמחה, מראש ועד עקב, כי פעמים השמחה היא רק ברגליים, או רק בלב וכו'. אולם עיקר השמחה – שיעבור בכל השמחה, כלומר בכל הקומה שיש בשמחה, ולכך צריך מצוות רבות, כי שורש נקודות כל המצוות הוא השמחה, כמו שנאמר (תהלים יט): "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", וכל מצווה מתרי"ג המצוות יש לה איבר מהשמחה, כל מצווה לפי בחינתה. לכן אם פגם האדם באיזו מצווה, אזי כששמח ועובר בכל קומת השמחה ומגיע לאיבר זה שנפגע מעוון כלשהו, אי אפשר לו לשמוח בנקודה זו, מכיון שפגם שם. ולכן הוא נופל לדאגות שזה היפך השמחה, בחינת (תהלים לח): "אדאג מחטאתי", ועל ידי זה מרגיש ונזכר בחטא שעשה מקודם. אולם על ידי ריבוי המצוות (כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון) מתבטלת הדאגה של החטא המונעת את השמחה, ועל ידי זה יוכל להתוודות ולתקן את הדיבור. כשזוכים לתקן את הדיבור זוכים לבחינת "עושי דברו" ועל ידי כך אף "לשמוע בקול דברו".
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ליקו"מ ח"א, רכג)
כשהצדיק צריך לבקש מאת השם יתברך, יכול להיות שלא ימלאו את בקשתו, כי "זימנין דשמע וזימנין דלא" (זוהר וירא דף קה:) – כלומר פעמים ששומע ופעמים שלא. אבל יש צדיק שיכול לגזור ולומר: אני אומר שיהיה כן! וזה בחינת (במדבר ו): "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" – כלומר, שאני אומר שכן יהיה, ויתקיים "יברכך ה' וישמרך" וכו'.
"בכתף ישאו" (ליקו"מ ח"ב, לא)
על ידי הנגינה אדם ניכר אם קיבל עליו עול תורה. והסימן לכך הוא (במדבר ז): "בכתף ישאו", ודרשו רבותינו ז"ל (ערכין יא): אין ישאו אלא מלשון שירה, שנאמר 'שאו זימרה ותנו תוף'. ומקרא זה נאמר במשא בני קהת, שהיו נושאים בכתף את ארון הקודש, כלומר נשאו עול תורה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור