פרשת השבוע וישב – כמות מול איכות
פרשת השבוע וישב - כוחה של איכות מול הכמות. שתי הגדרות, שני עולמות. כאשר הן ניצבות זו מול זו, נראית הכמות מרשימה יותר ומאיימת, לעומת האיכות, שאם נשפוט אותה...
פרשת וישב
כוחה של איכות מול כמות
איכות וכמות – שתי הגדרות, שני עולמות. כאשר הן ניצבות זו מול זו, נראית הכמות מרשימה יותר ומאיימת, לעומת האיכות שאם נשפוט אותה לפי המראה החיצוני היא דלה וכחושה. לאדם העומד מן הצד ומשקיף על השתיים במבט שטחי, ברור שגורל האיכות כבר נחרץ ליפול בזרועותיה הגדולות של הכמות. אולם כשיווצר עימות ביניהן, ניווכח בדרך כלל שיד האיכות תהיה על העליונה.
מאז ימי קדם במאבק המתמשך בין ישראל שעליהם נאמר: "כי אתם המעט מכל העמים" – לבין העמים, מזוהים בני אומות העולם על ידי ההגדרה של "כמות". לעומתם אפשר לומר על ישראל, שהם נחלתו של הקב"ה, שהם מזוהים על ידי ההגדרה "איכות". חרף כל הרדיפות, מלחמות והגלויות, עדים אנו לנס המופלא של הישרדותנו.
איכות וכמות אצל יעקב אבינו
הראשון שנתבשר בבשורת התגברות האיכות על הכמות בהקשר של ישראל והעמים, היה יעקב אבינו ע"ה. בתחילת פרשת "וישב" אומר רש"י: "הפשתני הזה, נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב הכתובים למעלה, תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה: "אלה תולדות יעקב-יוסף", וכתיב "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" – ניצוץ יצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם".
במשל זה בא הפשתני עם גמלים עמוסים לעייפה בפשתן – כמות. עומד הפחמי ותמה בבהלה: "אנה יכנס כל הפשתן הזה?". הוא נבהל מהכמות ואינו יודע את נפשו. עד שבא הפיקח ומיישב את ליבו, בהעמידו את הניצוץ מול הכמות הגדולה של הפשתן.
מבחינת הכמות הניצוץ הוא מזערי מאוד. בנוסף לגודלו הקטן, גם אין בו ממש, זוהי אש שאין לה אפילו במה להיאחז, ואף על פי כן, בשורה בפי הפיקח: אם כמות אין כאן, איכות יש כאן! מספיק בניצוץ חלש וקטן כדי לשרוף ולכלות את כל הכמות המאיימת והמפחידה. הכמות יכולה להרשים ואולי גם להפחיד אבל הממשות האמיתית נמצאת לצידה של האיכות.
במשל זה רואים אנו דבר נוסף מעניין: מדוע לשים את עניין התמיהה והפחד דוקא בפי הפחמי? האם לא היה יותר טבעי לייחס את שאלת הפחמי לעוברי הדרכים, החוששים לסתימת עורקי התחבורה? הלא דבר ולימוד גדול יש כאן, חז"ל באו ללמדנו: שלעיתים דווקא מי שהאיכות בידו, אינו מכיר בה כלל!!! הפחמי עוסק כל היום בניצוצות, ואין ספק בכך שהוא יודע למה הם מסוגלים, למרות הכל הוא זה ששואל, משתאה ונבהל. דבר זה בא ללמדנו שכשם שאין בעל הנס מכיר בניסו, כך יתכן שהמעוטר בכיתרה של איכות, אינו מודע לכח ולעצמה שהיא נותנת בידו.
יעקב אבינו הוא הנמשל במשל נפלא זה. כאשר ראה את כל האלופים הכתובים בסוף פרשת וישלח, תמה ואמר: "מי יכול לכבוש את כולן?", על זה באה התורה ומיישבת את דעתו: "אלה תולדות יעקב – יוסף", בית יעקב אש, בית יוסף להבה, ובית עשו קש. אמנם כמות הקש היא גדולה, אך הקש הוא חומר דליק. וכאש ניצבת נגדו האש של יעקב ולהבת יוסף, די בניצוץ אחד היוצא מיוסף כדי לשרוף את כולם! אין צורך בכל האש והלהבה, כי כאשר מדובר באיכות, אין הכמות תופסת מקום כלל וכלל. אלא די בניצוץ אחד בלבד, והוא שורף את כולם!
אם כן, היכן נמצאת איכות זו? האם יש צורך לייצרה או להביאה ממרחקים? לא! האיכות היא בידך, יעקב! אתה האש וממך הלהבה, ואין צורך ביותר מניצוץ אחד היוצא מעצמך ובשרך. לעיתים צריך להאיר את עיני בעלי המלאכה, ולגלות להם את הכוח ואת העוצמה שהם בעצמם נושאים!
כבשה אחת בין שבעים זאבים
"כבשה אחת בין שבעים זאבים" – כך מוגדר מצבו של עם ישראל בפי חז"ל, עם ישראל מול שבעים אומות העולם. נראה שכוונת חז"ל היתה לתאר את האיום התמידי על קיומו הגשמי של עם ישראל, אולם ציור זה משקף גם את הסכנה הרוחנית המאיימת עליו. לנוכח המון רב ועצום הדוגל באורחות חיים הרחוקים מאוד מחיי תורה, החשש למצבו הרוחני של הכלל ושל הפרט בישראל, גדל בדורות האחרונים.
עלינו לזכור שהמאבק המתמיד בין האיכות לבין הכמות, מחייב אותנו להתחזק באופן קבוע ולחסן את עצמנו מפני השפעת ההמון. כבר כתב הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי רעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו", כאשר "אנשי מדינתו" הם רוב גדול ורעשני, המשתדלים בכל כוחם ובכל האמצעים העומדים לרשותם ליצור את האשליה כאילו דרך זו היא הישרה והתרבותית.
יוסף – שם שמים שגור בפיו
כאשר באים אנו לעין באישיותו של "הניצוץ" השורף את פשתנו של עשו, הלא הוא יוסף הצדיק, אנו נתקלים בעובדה מאלפת. יוסף עצמו עמד בודד במערכה של איכות מול כמות וכן ככבשה בן הזאבים, במשך עשרים ושתים שנה. הוא נמכר לעבד ולמצרים, ישב- שתים עשרה שנה בבית הסוהר, ותשע שנים נוסופות כיהן כמשנה למלך. בכל אותן שנים היה עובד ה' היחידי בכל ארץ מצרים, והנסיונות שעמהם התמודד היו בודאי גדולים. אם דרך ברייתו של אדם היא להיות נמשך אחרי אנשי מדינתו, הרי שלעבד ואסיר ישנו רצון נוסף למצוא חן בעיני האנשים העומדים מעליו ולהידמות להם. כמשנה למלך מקבל הנסיון הזה גוון אחר, וקשה לדעת אימתי הנסיון קשה יותר. שכן אין זה פשוט כלל וכלל להגיע למעמד רם כזה, ולהשאר חריג בהליכות ובמנהגים.
בכמה מקומות מוצאים אנו בדברי חז"ל שיוסף עמד בשלימות בנסיונות הרבים שעברו עליו, בהיותו יחיד מול רבים, על הפסוק: "ויאמר ישראל רב" וכו', אומר המדרש: "שכמה צרות הגיעוהו, ועדיין הוא עומד בצדקו". גם מן הנאמר בכתובים יכולים אנו להתרשם עד כמה שמר על ייחודו, ובמיוחד בעניין של הזכרת שם שמים. מיד בתחילת סיפור התורה על שהייתו במצרים אנו מוצאים כתוב: "וירא אדוניו כי ה' אתו", ומפרש רש"י: "שם שמים שגור על פיו". גם בבית הסוהר, כשפותר את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים אומר יוסף: "הלא לאלוקים פתרונים". ענין זה מגיע לשיאו בעמדו לפני פרעה.
ננסה לרגע לתאר מה עבר על יוסף בשעה שנקרא להתייצב לפני פרעה:
אחרי שנים ארוכות של בדידות במצרים, הרחק מבית אבא ומבית מדרשו. במשך כל השנים האלו עברו עליו צרות ועינויים: מכירתו וירידתו למצרים באופן משפיל ביותר, עבד בבית פוטיפר, נרדף ע"י אשת פוטיפר, ובסיום – שהייה ממושכת בבית הסוהר. שר המשקים שכח אותו, ומי יודע אם אי פעם יקיץ הקץ על הישיבה בבור. והנה בוקר אחד נפתחת הדלת, ובאו שליחי המלך, "ויריצוהו מן הבור, ויגלח ויחלף
שמלותיו, ויבוא אל פרעה".
מעבר כה חריף 'מבירא עמיקתא – לאיגרא רמא' יכול להוציא אדם מדעתו חס-ושלום, אך לא את יוסף. הוא מובא אל בית המלך, והמלך בכבודו ובעצמו מספר לו: "חלום חלמתי ופותר אין אותו", כרוצה לומר: בכל ארץ מצרים לא נמצא אדם המסוגל לפתור את חלום המלך. צוות המוחות המעולה ביותר העומד לרשות המלך, הכולל את "כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה", לא השכיל לעשות את מה שפרעה עומד לבקש מיוסף. נמצא, איפוא, שכאשר פרעה ממשיך ואומר: "ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו", מגיע יוסף לשיא פסגת הכבוד. דרגה של כבוד אשר גם בחלומותיו היפים לא יכול היה לשער בנפשו (עם רקורד של פוטר חלומותיהם של שר המשקים – שחלם על הענבים ועל הכוס שהגיש לפרעה, ושר האופים – שחלם על הסלים והעופות).
לו היינו עומדים במצב זה במקום יוסף – סביר להניח שהיינו עולים בכמה קילוגרמים של כבוד וגאווה, ובודאי לא היינו מעיזים להעלות על דעתנו להטיף לו מוסר, ובמיוחד לא לחדש לבעל הגאווה הזה, מחבר תורת – "לי יאורי ואני עשיתיני", את עניין מציאותו של הבורא יתברך, ואולי במקרה הטוב היינו מוצאים צורך לחזק את עצמנו לבל ניכשל במחשבה של "כוחי ועוצם ידי". היינו אומנם עושים זאת בהירהורים של "אין עוד מלבדו", אך בהחלט שהיינו מוצאים איזה פתרון צדדי כדי להפטר במקרה דנן ממצוות מחאה.
צדדים "צודקים" אלה לא נראו בעיניו של יוסף. ברגע שפרעה מודיע ליוסף שהוא שמע עליו כפותר החלומות, מגיב יוסף ואומר: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה". תרגם אונקלוס את "בלעדי" – "בר מן חכמתי". הדחף הפנימי למחות ברבים על הצלילים הצורמים של השקפת "כוחי ועוצם ידי", גבר על כל השיקולים הנזכרים לעיל. במסירות נפש של ממש למען כבוד שמים, מכריז יוסף: "בר מן חכמתי!". מכאן מבינים מהתורה הקדושה מהי מעלת החינוך של זרע יעקב אבינו. לעמידה איתנה זו, ללא כל התחשבות בסובב אותו, יכול היה יוסף להגיע אך ורק בזכות החינוך המעולה שקיבל בבית אבא. בחינוך זה דאג יעקב אבינו שיהיה החינוך לתורה וליראה מוטבע ומושרש יותר, וכך יתחזק כח העמידה כנגד השפעת ההמון. הכרה והעמקה בעוצמת האיכות שבידי ילדיו, ולדורות הבאים, ועל ידי כך להקטין את ערכה של הכמות ולהינצל מהשפעתה הרעה!
יוסף הוא שטנו של עשו
לימוד מעמיק על עניין הזכרת שם שמים של יוסף, יביא אותנו אל אמצעי יעיל נוסף במלחמתנו נגד השפעת ההמון על היחיד. על הפסוק: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף" וגו', אומר רש"י: "משנולד שטנו של עשו, שנאמר "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש" (עובדיה א), אש בלא להבה אינו שולט למרחוק. משנולד יוסף, בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב".
אומר המהר"ל בספרו "גור אריה" שיעקב ועשו הם שני הפכים בכל דבר, ויוסף הוא עיקר תולדותיו של יעקב. והוא מוסיף שמשמעות "בית יוסף להבה" היא ההוצאה מהכוח אל הפועל של "והיה בית יעקב אש", אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, ולכן יוסף הוא שטנו הפעיל של עשו.
בספר "שיעור ליום השבת" יש הסבר למהות שני ההפכים שביעקב ועשו: אמר רבי שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. למה? שאם באים השבטים לדין עם עשו לומר לו: למה רדפת את אחיך? הוא אומר להם: למה רדפתם את יוסף אחיכם? ואינכם מעולים ממני. וכיון שהוא בא אצל יוסף, אומר לו (יוסף): למה רדפת את אחיך? ואינו יכול להשיבו. אם תאמר שעשה לך רע, אף אחַי שלמו לי רעה ואני שלמתי להם טובה.
למדים אנו שעצם העובדה שיוסף שילם טובה תחת רעה, כי הוא הכיר בכך ש"לא אתם שלחתם אותי הנה". ולא עוד, אלא "אלוקים חשבה לטובה", ואם כן הרי הוא משלם טובה תחת טובה! השקפה טהורה זו הינה נחלת כל מי ששם שמים שגור על פיו. כי הזכרת שם שמים בתמידות מעידה על האמונה התמימה שהכל הוא מאת ה'!. לכן זכה יוסף להיות שטנו של עשו, כי הוא נושא דגל ההשקפה הטהורה של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". זהו ההפך הגמור מעשו, אשר אין דרכו להיות שם שמים שגור בפיו, וכל הווייתי היא כפירה והתעלמות ממציאות הבורא והשגחתו.
"אלה תולדות יעקב יוסף" (ליקו"מ ח"א, א)
יעקב אבינו הוא בחינת השכל המאיר בכל דבר, שאליו צריך להתקשר איש הישראלי. וכשמתחבר האדם לשכל הזה זוכה לחכמה וחִיוּת. אך אדם שאינו רוצה בכך נחשב כסיל שאינו חפץ בתבונה, ורוצה הוא, לכאורה, במלכות הרשעה. וזה בחינת שני יצריו של האדם:
היצר הטוב – נקרא מסכן וחכם, בחינת מלכות שהיא עניה ודלה ומה שמקבלת בא רק מהחכמה.
היצר הרע – נקרא מלך זקן כסיל, בחינת מלכות הסטרא אחרא שאינה חפצה בחכמה ושכל.
על כן, צריך כל אחד לראות כיצד יתגבר ויתחזק ולתת למלכות הקדושה לשלוט, דהיינו ביצרו הטוב. ועל כן זכה יעקב שהוא בחינת השכל הנ"ל לחן (שמעלה התורה על לומדיה), ובזכות חן זה זכה לברך את בניו. וכן ברכו יוסף בחן, כמו שכתוב: "ה' יחנך בני". ודוקא יוסף יכול היה לברכו בחן כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, ולכן נאמר: "אלה תולדות יעקב יוסף" – כי הוא עיקר תולדותיו. כי יעקב ויוסף נחשבים כאחד.
נאמר ביוסף (דברים לג): "בכור שורו הדרו לו" – תירגם אונקלוס:
בכור = זהו השכל המאיר.
שורו = לשון הסתכלות. כי צריך להסתכל בהשכל שיש בכל דבר.
והדר לו = לשון אור. כי השכל מאיר לו בכל דבר, אפילו במקום אפל וחשוך, מאיר לו השכל. וכשזוכה להסתכל על השכל שיש בכל דבר, זוכה להתקרב אל הבורא יתברך.
אלה תולדות יעקב יוסף" (ליקו"מ ח"ב, עא)
דע שנועם העליון שופע תמיד, אך צריך שיהיה לאדם הכלי כדי לקבל על ידו את השפע הזה, על ידי צדקה נעשה כלי זה. כי צדקה היא נדיבות הלב, היינו שנפתח ונתנדב הלב, ועל ידי כך נפתחים שבילי הלב ונעשה הכלי כדי לקבל השפע של הנועם העליון.
הצדקה נחלקת לשתי בחינות: צדקה של ארץ ישראל וצדקה של חוץ לארץ. והעיקר הוא הצדקה של ארץ ישראל שעושה כלי זה. על ידי האמור לעיל נעשה הולדה, בחינת (הושע י): "זרעו לכם לצדקה" – כי עיקר ההולדה הוא על ידי צדקה. וזה בחינת: "אלה תולדות יעקב יוסף" – כי עיקר ההולדה הוא על ידי יעקב ויוסף. יעקב הוא בחינת הצדקה, כמו שנכתב (תהלים צט): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", ועיקר ההולדה על ידי הצדקה שהיא הכלי לקבלת השפע של הנועם העליון, ויוסף הוא בחינת נועם.
"ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם" (ליקו"מ ח"א, ז)
דע, שציצית היא שמירה לניאוף ושמירת הברית שהם בחינת יוסף. (ועל שכם שניהם זה בחינת ציצית). נמצא איפא, כשאמר יעקב ליוסף: "הלא אחיך רועים בשכם" – אמר לו למעשה שזוהי הבחינה שלך, יוסף. ואומר יעקב ליוסף: "לכה ואשלחך אליהם" – דהיינו שיוסף מקבל את העצה מהצדיק, ומקבל מחוכמתו ועצתו. וכשזוכה לקבל את עצת הצדיק זוכה להגיע לבחינה שבה יוכל לראות בעיניו, לשמוע באוזניו ולהבין בלבבו. וזוכה לתפילה שהיא בחינת אמונה, ואמונה היא בחינת ניסים, כי הנס הוא למעלה מהטבע, ולזה צריך אמונה. והתפילה שבה זוכה מסוגלת לזיכרון. וכל זה שזוכה למעשה לשמירת הברית ולהישמר מתאוות ניאוף על ידי ציצית – ששמירה זו היא בחינת יוסף הצדיק.
נסיונו של יוסף הצדיק מול אשת פוטיפר – (ליקו"מ ח"א, עב)
עיקר הנסיון של יוסף הצדיק שאותו שיבחה התורה, טמון בו סוד גדול.
נאמר שעיקר הנסיון הוא בחינת המתקת גבורות. ולמה הכוונה? ידוע הוא שיש כמה בחינות של היצר הרע. ישנם בני אדם נמוכים ומגושמים וכך גם הוא יצרם, נמוך ומגושם שמגיע בעיקר מחמת הבילבולים שלהם ומעכירת דמיהם. ואדם בר דעת בשבילו עניין יצר הרע הזה הוא שטות ובנקל יוכל להתגבר עליו, כי יבין הוא שאין הדבר בכלל נסיון.
אולם יש יצר הרע שהוא מלאך הקדוש וצריך להתגבר עליו ולהמלט ממנו. וצריך בעזרת המתקת הגבורות, דהיינו הדינים, להתגבר עליו שיהיה כולו טוב. ואלו הדינים שבאים מיצר הרע שנמצא למעלה, ויש יצר הרע שלמעלה ממנו וכן הלאה עד שמתחבר לשורש העליון שממנו מגיע היצר הרע. על כן צריך לגבור עליו ולהמתיקו משורשו.
בכך זכה יוסף הצדיק בבורחו מאשת פוטיפר שניסתה לפתותו ללא הרף: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עימה", כי הצליח יוסף להמתיק הגבורות ולהימלט מאותו המלאך, "ויעזוב ביגדו בידה וינס ויצא החוצה" – וזה העיקר לנצח את היצר הרע, ולא רק את אותו יצר הרע הגשמי והנמוך, אלא את אותו מלאך הקדוש והוא תכלית השורש העליון של כל היצרים הרעים – מהיצר הרע העליון ועד היצר הרע התחתון, המגושם והמזוהם, השוטה והפתי.
"ויבא ויוסף את דיבתם רעה" (ליקו"מ ח"א, פ)
ידוע שהשלום גדול הוא. וכמו שאמרו חז"ל: שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום. ומה הוא השלום? שמחבר שני הפכים. ודרשו חז"ל בפסוק: "עושה שלום במרומיו" – כי זה המלאך – מאש, וזה – ממים, שהם שני הפכים, כי המים מכבים את האש, אך הקב"ה עושה שלום ביניהם ומחבר אותם, וזה בחינת יוסף – כי יוסף מחבר שני הפכים: האחד חסד והשני גבורה. לכן נאמר (בראשית לז): "ויבא יוסף דיבתם רעה" – שזה בחינת גבורות, אך לעומת זאת: "את אחי אנוכי מבקש" (שם) – שזה בחינת חסדים. כי בשמאל דוחה ובימין מקרב.
ונאמר עוד על יוסף: "יוסף שליט"- הוא בחינת גבורות. וממשיך: "והוא המשביר לכל עם הארץ" – הוא בחינת חסדים.
עוד נאמר עליו: "ויקראו לפניו אברך" – ופירש רש"י: שהיה אב בחכמה ורך בשנים – דהיינו מוחין דגדלות ומוחין דקטנות שהם בחינות חסד וגבורה.
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (ליקו"מ ח"א, רכח)
כשהקב"ה מסתכל ובוחר אדם שיוכל להחזיר בני אדם בתשובה ולעשות גרים, אזי הוא יתברך בעצמו, כביכול, מבקש שתהיה עליו מחלוקת, כי בימות המשיח אין מתגיירים מאהבה, אלא רק מחמת שרואים את גדולתם של ישראל, ועיקר הגרים שמתגיירים מאהבה נעשה בזמן הדחקות והעוני של ישראל. לכן בהכרח שתהיה מחלוקת על אותו אדם שייגייר גרים, כדי שלא תהייה לו שלווה, כי אז מי שמתקרב אליו, מתקרב באמת.
ולכן נאמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – נאמר במדרש (בראשית פ' פד) – מגורי אביו = שהיה מגייר גרים כאבותיו. והוסיפו חז"ל – "וישב יעקב" – ברגע שביקש לשבת בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף ועל כן לא יכול היה לשבת בשלווה שחפץ בה, וכל זאת שיהיו גֵרים באמת, כי אם היתה לו השלווה לא היה יכול לגייר.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור