להזמין חבר מהגן
הילד החליט להזמין חבר מהגן? תשמחו כי יש לו חיי חברה וזה הכי כיף לכל הורה. אבל האם אתם מוכנים? שרון רוטר עם חוויה אישית וכמה טיפים מוצלחים.
מכירים את זה שהילד רוצה להזמין חבר מהגן?
בגדול, זה דבר מבורך ונחמד מאוד, אבל בגילאים הצעירים זה דורש מאמץ הורי.
זה מתחיל בלהתקשר, להזמין ולתאם (לפעמים אני רודפת שבועות אחרי אמא של ילד עסוק במיוחד שהבן שלי מתעקש עליו מאוד), לקבל את הילד ולדאוג שהוא מרגיש בנוח בבית לא מוכר, לוודא שילדיי הגדולים לא חושפים אותו לסרטון של "קופיקו" (כי אולי אמא שלו לא מרשה) ושהוא לא חשוף לריבים, צעקות והצקות שיש בבית (שאחר כך לא ילשין עלינו שאנחנו משוגעים), לספק איזה פרי או כוס מים, להפריד בין הניצים כשמישהו מחליט לא לוותר ולדאוג שלא יהיו קטעים מתים של שעמום חלילה, הווה אומר לייצר בידור כלשהו.
מודה ומתוודה, שעד שאני מצליחה לתאם והילד מגיע, סוף סוף, אחרי הצהרון (שלו) בארבע וחצי, אני כבר כל כך עייפה ומרוטה שאין לי כוח לעמוד ברשימה לעיל, מה שגורם לי בדרך כלל לא להיענות להפצרות של בני, או לפחות לתת לו כמה שבועות עד שאומר את ה'כן' כדי לראות אם הוא באמת רציני בעניין. בסוף, אני כמובן נכנעת ומבצעת את סעיפי הרשימה אחד אחד, רק כדי להגיע לשלב שבו בני אומר בקול רם אחרי שעה קלה "אני רוצה שהוא ילך הביתה עכשיו", ואני כמובן מתפדחת עד לשד עצמותיי.
"זה לא נעים שאתה אומר את זה" הסברתי לבן הארבע כשלקחתי אותו הצידה, "הוא עלול להיעלב. וחוץ מזה, נסה לדמיין מה היה קורה אילו היית במקומו". אמרתי כל מה שיכולתי על מנת להמחיש לו את הסיטואציה ולמנוע מעצמי עוד בושות. ובכל זאת, אחרי חמש דקות הוא חזר על דבריו שוב ושוב שהוא רוצה שהילד ילך הביתה. ידעתי שאמא של אותו ילד נמצאת אצל הרופא עם התינוק שלה ולא רציתי להלחיץ אותה אז שינסתי מותניים, בניגוד למנהגי, והתיישבתי איתם על הרצפה להרכיב פאזל.
אני לא זוכרת מתי עשיתי את זה בפעם האחרונה, אבל תנאים קיצוניים דורשים אמצעים קיצוניים. התפללתי שאמא שלו תגיע במהרה, הסתכלתי כל דקה על השעון וניסיתי להריץ בראש דרכים נוספות לבדר אותם – "אולי תצאו לטרמפולינה?, "אולי תעשו יצירה?" התחננתי נואשות.
אחרי עוד כמה פעמים נוספות של "אני רוצה שהוא ילך הביתה", נכנעתי ושמתי להם סרט מצויר. מרשה או לא מרשה – היא תיאלץ להתמודד, ויש מצב שאחרי זה אף פעם לא יבואו אלינו יותר ילדים מהגן. בכל מקרה, אני לא אגלה ואני מקווה שגם הוא לא. אני כבר מותשת מאחר הצהריים. "את זקנה מדי בשביל השטויות האלו שרון…" מלמלת לעצמי.
ופתאום, צלצול הטלפון המיוחל.
מאמרים נוספים בנושא:
"אנחנו בדרך" היא מתנשפת, "סליחה אבל היה תור ארוך אצל הרופא. ממש תודה על ההזמנה, הצלת אותי. זה היה מאוד קשה להיות עם שניהם אצל הרופא".
אני שמחה שלפחות עשיתי חסד עם מישהי, אולי בגלל זה היה לי קשה הפעם, וחושבת על כל הפעמים בהן הייתי אצל הרופא עם חמישה ילדים, אבל זה לא הזמן לספר לה את זה.
"בכיף, בשמחה" אני עונה. "איך היה להם?" היא שאלה. "נראה לי סבבה" אני משתדלת לומר אמת. "הוא אכל ארוחת ערב?" היא שאלה. פה אני מתחילה להתבלבל ולגמגם "אה, לא ממש. קצת בייגלה ושייק פירות". "אה" היא אומרת באכזבה גלויה, "טוב, אז הוא בטח מאוד רעב. נאכיל אותו כבר בבית" ואני מרגישה ממש לא בסדר. אחרי שניתקתי את השיחה אמרתי ברוגז לטלפון הכבוי "אולי גם רצית שאקלח אותו?"
הכעס השתלט עלי. "גם עשיתי לה בייביסיטר ואני גם אמורה להאכיל אותו? את הילדים שלי לא האכלתי וקרוב לוודאי שהם יאכלו קורנפלקס עם חלב ובזה נסתפק. אצלי הולכים לישון מאוחר, יחד עם הגדולים, אין לי עניין לתת בשש ארוחת ערב", אני ממשיכה לתרץ לעצמי.
הרגשתי צורך לספר למישהו אחר, ללכלך עליה, ולא הבנתי למה זה קפץ עלי פתאום. בדקתי עם עצמי מה השורש של הכעס והבנתי שזו גאווה. כל ההתנהלות שלי הייתה של מישהי שאין לה כוח לכלום אבל רוצה לצאת הכי בסדר. כל מה שמעניין אותי זה לצאת מלאך, לפי הכללים. והכי מצחיק? שאני בכלל לא מכירה את האמא הזו ולא דיברתי איתה יותר משתי מילים בחיים.
פניתי לבורא עולם והודיתי באשמה – אני עצלנית ולא משקיענית ואת הכל אני עושה מחוסר ברירה, ואם הייתי יכולה לא הייתי עושה כלום, ועל הדרך ביקשתי ממנו שישלים בכוחותיו את החוסר שלי.
בסוף נרגעתי והצלחתי לשחרר. "שרון, את בסדר גמור" אמרתי לעצמי וצחקתי עם הקב"ה שאני כל כך מגוחכת, כי מספיק לי רק לדמיין שמישהי שאני לא מכירה חושבת עלי משהו לא טוב כדי להקפיץ אותי ככה. "אז אני לא בסדר" אמרתי בקול רם והרגשתי ממש בסדר שהצלחתי להודות באמת. בסוף, הודיתי גם שאין לי תקנה והמשכתי הלאה עד הפעם הבאה.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור