פרשת השבוע בא – לזכור כדי להיגאל

דברי ימי ישראל רצופים מאורעות, מלחמות וגלויות, צרות וישועות. מעשים ממעשים שונים מעטרים את דרך התלאות עליה צועדת אומת הנצח. ניסים ונפלאות, רגעי מבחן ועיתות ניסיון. ובכל זאת, למעלה מכל אותם מעשיות וציוני דרך, מזדקר אל על מאורע אחד ויחיד. ואנו, צאצאי אבותינו עד כלות ימי עולם, מצווים לזכור את אותו מאורע, לדבר ממנו, לספר אודותיו, ויתרה מכך, לחיות אותו כאילו אירע ממש עכשיו.
 
"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים, שידוד הטבע האדיר בתבל, בו יצאו צבאות השם את חומות הענק של ממלכת רוח הטומאה. ההיחלצות ההיסטורית של עם העבדים שהפך בין לילה לאומת בנים נבחרים – את המאורע הזה מצווה כל צאצא לאותם עבדים בני חורין, לזכור בכל יום, ולהחיות את הזיכרון הזה יחד עם מעשים.
 
מכל המצוות, המצווה העיקרית בה גלום זיכרון העד ליציאת מצרים היא מצוות תפילין. פרשיות התפילין נושאות בתוכן את צוואת הנצח, לזכור ולא לשכוח את שידוד הטבע, גילויי היד הגדולה וחשיפת הזרוע הנטוייה על איתני עולם החומר. ובכל זאת, כמה שנאמרת וחוזרת ונישנת אותה צוואת עולם על שפתותינו, ערב בוקר וביניהם, קשה עדיין לשוב לשם, אל גלות העבר, השיעבוד, החומר והטיט, ולחיות את כל זה שוב, בבחינת 'כאילו הוא'. בעיקר מתקשה צאצא בן ימינו להבין במה תועיל אותה הדמייה לחיים העכשוויים. סדרי עולם השתנו זה מכבר, ומה חשוב כל כך באותה יציאה היסטורית, שעה שחיינו היומיומיים מתבוססים בבעיות הזמן והעת.
 
ויש את חובבי העבר. ההוגים בספרים, מלקטים עובדות, ומדייקים בתאריכים. נהירים להם שבילי מצרים העתיקה, ארץ גושן וגבולות ממלכת אשור, יותר מפרוזדורי ביתם שבהווה. ובכל זאת, אינם מוצאים את עצמם שם בעבר ההיסטורי, עד כדי לראות עצמם 'כאילו' היו שם ויצאו לחופשי.
 
פעם אחת ולתמיד
 
יציאת מצרים מעבר לכך שהתרחשה אי שם בעבר עודנה מתקיימת, רוחשת ורוגשת בהווה. הניסים הגדולים הגלויים מאי פעם, התרחשו אז. באותה הזדמנות יחידה, עמדה הבריאה כולה, על כל חוקיה וגבולותיה, נפעמת ומופתעת בכל קנה מידה מול התגלות מוחלטת של השגחה וניסים. כל חוק או הסכמה שבטבע בוטלו אז, לפחות לפי שעה. ברגעים ובימים מסויימים, נמצאו גבולות החומר כולם נעדרי משמעות, בטלים ומבוטלים. ומאז קבועה בזיכרון הבריאה הידיעה, שכוח עליון, אלוקי ובלתי מוגבל, משגיח בעיניים פקוחות על כל סדרי בראשית. ברצונו עומדים הטבעים על מכונם, וברצונו בטלים.
 
עד היום, חשף השם יתברך רק פעם אחת בלבד את השגחתו המגולה בפני העולם, באופן גלוי כמו זה שהיה במצרים. ואל אותה פעם, שעודנה חיה ומתקיימת, הוא מצווה אותנו לשוב בכל יום. בזיכרון ובמעשה. המצוות שנצטווינו כזכר ליציאת מצרים, יחד עם ציווי הנצח 'לראות עצמו כאילו', הם שמחזירים אותנו אל המקום בו הטמין השם יתברך את כל כוחות החירות משיעבוד החומר.
 
מצרים העתיקה עודנה רודה בנפשות ישראל בכל תקופה ותפוצה. "כל הגלויות נקראים על שם מצרים, משום שמֵצרים לישראל". היציאה ההיסטורית ממצרים, היא חבל ההצלה גם לגלות שבהווה. שידוד הטבע, הניסים והנפלאות – אינם סיפורי עמים גרידא. זוהי התגלות המלמדת על מציאות אמת שמתקיימת תחת כל מסווה, גם כמו זה של ההווה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". עם ההבטחה הזו עושים צאצאי יוצאי מצרים את דרכם בכל תקופה וגלות. ומה שנותן לאותה הבטחה חיים, הן מצוות השם. שם מעוררים את הזיכרון, שם נופחים חיים בחירות.
 
זיכרון הוא התקשרות. הזיכרון ביציאת מצרים מקשר את נפש הזוכר, מכל מקום או מצב, באותה יציאה וחירות משיעבוד מצרים. הזיכרון הוא החבל בו יכולה הנפש להיאחז ולעלות גם משיעבוד מצרים העכשווי (ליקוטי הלכות, בה"פ ג').   
 
החיוב הזה, לחיות את יציאת מצרים בזיכרון, ולקשר אותה לחיי היומיום מוטל על כל יהודי: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". וכך מסביר את זה רבי נתן מברסלב: "כִּי בְּוַדַּאי לֹא עַל חִנָּם גָּמַל עָלֵינוּ חֶסֶד כָּזֶה בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְקֵרְבָנוּ לְצַדִּיקֵי אֱמֶת בְּכָל דּוֹר דּוֹר וָדוֹר, שֶׁזֶּה הַחֶסֶד בְּוַדַּאי יִשָּׁאֵר קַיָּם לָנֶצַח כִּי דְּבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. וְגַם עַתָּה הוּא עוֹשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם מַה שֶּׁאָנוּ זוֹכִים לַחֲטֹף בְּכָל יוֹם כַּמָּה מִצְווֹת, צִיצִית וּתְפִלִּין וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה" (ברכת ההודאה ו').
 
תפילין – החייאת הזיכרון
 
את הזיכרון העיקרי בחירות וביציאה משיעבוד מצרים, מחיה כלל ישראל בפסח. שבעת הימים הללו, המצות והסדר הקדוש, הם שמחדירים בנו את סם הרפואה לחולי הנפש התשושה בגלות. את הזיכרון וסמי הרפואה הללו מחיה הצאצא היהודי בכל יום יחד עם הנחת תפילין. בפרשיות התפילין צרובה באש של אמונה צוואת הנצח: "זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים". התפילין, בעצם הנחתן בפשיטות ובכוונה, ממשיכים עלינו את קדושת יציאת מצרים. באותה קדושה של הגאולה העתיקה גלומות ומלובשות הגאולות מכל הגלויות, הפרטיות והכלליות, וגם הגאולה העתידית אליה עיני כל נשואות (ליקוטי הלכות תפילין ו').
 
כשמדברים על זיכרון יציאת מצרים, על 'לראות עצמו כאילו', נוטה הדעת האנושית להסתבך בסברות. נדמה כאילו יש צורך בחכמות והתחכמויות. בעצם, ההתקשרות לכוח הגאולה והפורקן שהופיע במצרים איננה תלויה אלא בזיכרון פשוט. לזכור ולכוון את המחשבה אל אותה גאולה, אל האמונה שהיא מתקיימת גם כעת חיה. הניסים והנפלאות, גילויי החיבה האלוקיים, הנשיאה על כפיים, שידוד הטבע והפגנת השגחה מול איתני החומר והאימה, קיימים גם היום. את חיי החירות יכולים ומצווים גם אנו, צאצאי יוצאי מצרים, לחיות ולהחיות בתוך חיינו ותקופתנו.
 
נקעה נפשנו מגלויות ושיעבודים. תששה רוחנו מעבודת פרך, ממרדף הפרנסה, ומתאוות ובלבולים. מי שגאל אותנו ממצרים הבטיח לעשות זאת שוב בכל פעם שנשוב לשם, אל רגעי הגאולה המופלאים. 'כימי צאתך, אראנו נפלאות', ואת הנפלאות הללו נוכל לעורר עם מצוות תפילין. מדינא דשולחן ערוך, הנחת תפילין מוכרחת לשאת את הזיכרון ביציאת מצרים. את התפילין מניחים כולנו ממילא. אם רק נחדש באותם רגעים את הכוונה והזיכרון, הזמן המופלא הזה יהיה לחבל התקשרות אל מחוץ לגלות.