לעשות, או לחכות שאלוקים יעשה?

אולי הגזמתי עם הציפיות שיש
לי בכל הקשור למה שאלוקים צריך
לעשות והפכתי לאדם פסיבי?
ואולי אלוקים רצה שאקום מהספה
ואתקשר לחשמלאי?
 
 
לפני כמה שנים, בבית הקודם, הייתה לנו הפסקת חשמל שעה לפני כניסת שבת. הפסקות חשמל באזור בו גרנו קרו לעיתים קרובות – פעמיים-שלוש בשבוע וארכו לא פעם כמה שעות, אבל אף פעם לא בשבת.
 
יצאתי החוצה כדי לברר מה קורה אצל השכנים – האם גם להם יש הפסקת חשמל? לא, להם היה חשמל. רק לנו לא היה. נכנסתי הביתה. בעלי ניסה להרים את המפסק כמה פעמים, שום דבר. החשמל לא חזר.
 
שבת כבר בפתח, פחות משעה, האורחים בדרך, יש להם ילדים קטנים, קר בבית, ואין לנו חשמל.
 
כל זה קרה כשהייתי בתחילת הדרך של הפנמת העובדה שאלוקים הוא זה שמנהל את העולם. לכן, ידעתי שחייבת להיות סיבה רוחנית להפסקת החשמל שקרתה בלי שום סיבה נראית לעין. בעלי ואני התיישבנו בסלון והתחלנו לעשות התבודדות, מנסים 'להבין את המסר'.
 
בליבי, האמנתי כי ברגע ש'אבין את המסר' החשמל יחזור.
 
בינתיים, את המסר לא קיבלתי, אבל האורחים הגיעו. ובעוד אני עסוקה בלפענח ו'להבין את המסר', האורחים מצאו את מדריך הטלפונים המקומי, הזמינו חשמלאי שתיקן את הבעיה תוך כמה דקות, ואפילו שילמו לו 50 שקלים על הביקור הקצר והטיפול בבעיה.
 
הרגשתי כל כך מטופשת. אוי… למה לא התקשרתי למישהו? למה לא עשיתי משהו, למה לא ניסיתי לפתור את הבעיה בעצמי במקום לחכות שאלוקים יעשה את זה?
 
כמו שאמרתי, זה קרה לפני כמה שנים, אבל השבוע מצאתי את עצמי חושבת על אותה הפסקת חשמל ועל מה שקרה.
 
הדבר העיקרי בו נתקלתי – בין אם זה בעצמי ובין אם בשיחות עם אנשים – היא שאלת האקטיביות מול הפסיביות שלנו. כמה מאמצים אנחנו צריכים לעשות? מתי להישען על השם, לסמוך על הנס, דבר שאסור לעשות? כי אולי אלוקים באמת רוצה שאעשה משהו בכוחות עצמי ואני מפספסת את הנקודה, ופשוט, יושבת בכורסה ומחכה שהוא יעשה את הכל? שהוא יעזור לי?
 
תשובה פשוטה וקלה לשאלות האלה אין, כי כל אדם וכל מצב מצריכים את הניתוח והאבחון הנדרשים להם, דבר שצריך להיעשות בזהירות רבה. אבל הדבר היחיד שאפשר לומר הוא, ככל שיש לאדם יותר אמונה, ככל שהוא מדבר יותר עם בורא עולם, כך הוא צריך להשתדל פחות.
 
קראנו הרבה סיפורים על צדיקים שהמחישו לנו את הנקודה הזו. קחו לדוגמא את הרב שהיה צריך לעלות על הרכבת באירופה אבל לא הייתה לו אגורה לקנות כרטיס. בינו ובין 'משכיל נאור' התפתחה שיחה, על הרציף, כשאותו 'נאור' מנסה להראות לרב את האבסורד שיש בלנסות לעלות על הרכבת אם אין לך כסף לקנות כרטיס.
 
אותו 'נאור' לא הצליח להבין איך הרב יצליח לעלות לרכבת – מה, אלוקים ישלח מלאך למטה עם חמישים מטבעות? (או עם כל מה שהוא צריך?)
 
הרב פשוט עמד שם בסבלנות, מחכה לראות איך אלוקים יעזור לו לארגן את הדברים, והיה בטוח שהוא יעלה על הרכבת עם כרטיס.
 
הרכבת הגיעה ולרב עדיין לא היה כרטיס, גם לא כסף לקנות אחד כזה. בזעם רב, אותו 'נאור', שגער ונזף ברב שהיה כל כך פסיבי, כזה מאמין פנאטי –  רץ לקנות לרב את הכרטיס. כי אם אלוקים לא יעזור לו, אז לפחות הוא, 'הנאור' יעשה את העבודה הזאת…
 
או, דוגמא נוספת: רבי אלימלך מליז'נסק לא יכול היה להירדם בלילה אם ידע שיש לו מטבעות של כסף בבית. כל הכסף שהיה לו במהלך היום – הוא נתן לצדקות, מצוות, אוכל וכו', בטוח וסמוך שבורא עולם ייתן לו את כל מה שהוא צריך ביום המחר ויעזור לו.
 
זה ההיפך ההפוך והמנוגד מאלה שחוסכים בבנק (מתחת למזרן או לבלטות…), ההיפך מכל תוכניות הפנסיה, שוק המניות, חסכונות וכדומה.
 
ולרובנו, זה נראה כמו משהו שלא 'משחק' טוב.
 
זה חוסר אחריות כספי-כלכלי לכל הדעות, זה מרחיק אותנו ממה שאנחנו צריכים לעשות, זה להישען על ניסים, זה… זה…
 
כן, אני שומעת את הויכוח הזה הרבה. היצר הרע שלי אומר לי בדיוק את אותם דברים כל פעם שאותה שאלה עולה וצפה, כשאני צריכה לחשוב באמת כמה עזרה אלוקים צריך ממני כדי לנהל את העולם שלו.
 
אך ככל שהזמן עבר, השם הראה לי שכל המאמצים שאני מנסה לעשות, לשנות משהו, לגרום שמשהו יקרה, בדרך כלל לא מובילים אותי לשום מקום.
 
למשל, כל פעם שאני הולכת לקניות ומחליטה (בנחישות שאין כמותה) שאשלוט בעצמי ולא אבזבז יותר מדי כסף, זה תמיד נגמר בעוד 200-300 שקלים נוספים ממה שהקצבתי ומהסכום שביקשתי מהשם לקניות. ואני באמת לא מבינה. זה לא שאני קונה יותר, או שהקנייה הנוכחית שונה מהקנייה הקודמת, עד כמה שאני זוכרת, אבל תמיד ישנה תוספת של עוד כמה מאות שקלים.
 
אז תגידו לי, האם אני אמורה להשתדל יותר לשלוט על מה שאני קונה, או פשוט לבקש מהשם שיפתור את הבעיה? ואני, פשוט אקנה בלי לחשוב הרבה?
 
השאלה הזו עולה וצפה בכל זמן ומצב – מללכת לרופא, לעזור לילדים בהכנת השיעורים, ועד לנקות את הבית ולשלם את המשכנתא. ככל שאשקיע מאמצים 'אקטיביים' שמשהו יקרה, כך זה מטריד ומרגיז יותר.
 
אבל מאוד קשה להסביר את הגישה הזו לאנשים אחרים. עד שמישהו באמת חווה משהו דומה בחייו, פשוט אי אפשר להאמין ש'לשחרר' זו הדרך האחראית והיעילה באמת להשיג דברים.
 
וזה מחזיר אותי לאותה הפסקת חשמל.
 
באותה שבת, ראיתי בבירור שהאורחים שלנו חשבו שקצת 'נפלנו על הראש'. כלומר, אני ממש, מבחינתם, לא הייתי 'נורמאלית' או 'הגיונית' – רק להתפלל על הבעיה, לא לעשות משהו ולתקן/לטפל/לפתור?!
 
באותו זמן, הסכמתי איתם, לכן גם לא יכולתי להתווכח על זה. אולי איבדתי את האיזון? אולי הקצנתי והגזמתי עם הציפיות שיש לי בכל הקשור למה שאלוקים צריך לעשות והפכתי לאדם פסיבי? ואולי אלוקים רצה שאקום מהספה ואתקשר לחשמלאי?
 
אבל היום, כשחשבתי על זה שוב, היה לי גילוי נחמד: אלוקים באמת בא לקראתי. אלוקים באמת סידר את הבעיה בלי שום עזרה ממני, אחרי הכל. אלוקים סידר שהאורחים שלנו יגיעו באותה שבת ויטפלו בבעיה. גם שהחשמלאי יהיה בבית, שהוא יהיה סמוך למקום מגורינו, שהבעיה תהיה קטנה מאוד, שזה יהיה תיקון של כמה דקות, וכמעט בחינם – 50 שקלים.
 
אני לא עשיתי כלום, רק התפללתי והבעיה הסתדרה.
 
כשהבנתי את זה, שנתיים אחרי אותה הפסקת חשמל, זה נתן לי דחיפה מתוקה. מבחוץ, הגישה של תפילה וסבלנות נראית כמשהו 'פסיבי'. כל הזמן אמרו לנו ש'החיים שלנו בידיים שלנו', ש'אנחנו יכולים לעשות את זה', ו'אם נבנה, אז הם יבואו'.
 
אבל האמת היא, שהכל יקרה רק אם אלוקים רוצה שזה יקרה. ואם זה מה שאלוקים רוצה, אנחנו באמת לא צריכים לעשות שום דבר, אלא רק לבקש ממנו שיעזור לנו ולהודות לו באמת ומכל הלב על כל מה שהוא נותן לנו.