לשמועה יש כנפיים

 

 

 

 

כמידי יום ביומו, עת הסבנו לארוחת הצהריים במרפסת הבית, נעמדנו ליד המעקה והחלפנו חוויות.

 

הוא סיפר לי שנגזר עליו לכתוב ארבע מאות פעם "לא לאכול כשהראש-כולל מדבר", ואני סיפרתי לו על חוויותיי האינסופיות מארבעת הספסלים האחרונים באוטובוס.

 

"אז ישבה לפני אישה מהרחוב שלנו, ממספר שלושים עד מספר ארבעים, אני לא רוצה לפרט יותר, וצעקה לתוך הטלפון: "בשביל מה בכלל התחתנתי איתך! אף פעם לא עשית לי כלום בחיים!", כל האוטובוס הסתכל לעברה, אך היא התעלמה מהסובבים והמשיכה לצעוק בקולי קולות: "הרסת לי את החיים! רק עגמת נפש אני סופגת!"

 

ניסיתי לחקות את האישה בצורה מושלמת, עם הפאתוס, תנועות הידיים והקולות, אך לפתע, בזוית העין, הבחנתי בשכן מלמעלה, עומד ומקשיב בפליאה, הוא דווקא חשב שאנחנו מסתדרים יפה. מיד סכרתי את פי במבוכה, אך התגובה הספונטנית הזאת של השתיקה הפכה אותי עוד יותר אשמה בעיני שכני.

 

 

מר כהן, השכן מלמעלה שעמד על מרפסת ביתו, מיסב לארוחת צהריים ומחליף חוויות עם אשתו:

 

"לא תאמיני, אבל גם באזור שלנו יש מקרים קשים של שלום בית, שמעתי זוג מאוד מכובד, לא רוצה לומר שמות, שאשתו פותחת עליו כזה פה שפשוט התאבנתי על מקומי וזעזוע לא נעים חלף בי, במיוחד לאור העובדה שיש שם הרבה ילדים קטנים והחורבן יהיה אדיר, היא שפכה עליו קיתון של חרפות כמו אישה מהרחוב, אני לא רוצה לפרט את כל הקללות, מעדיף לשמור על שפה נקיה, והוא עמד והקשיב לה בשקט ובסבלנות כמו אחד למד וווניק, אבל זה היה נשמע נורא, משהו בערך כך: "למה בכלל התחתנו? כל החיים שלנו דפוקים! לא היה לנו יום טוב אחד בחיים, נפרק את החבילה וזהו!"

 

תוך כדי תיאור שופע בטונים רבי עוצמה, מבחין מר כהן בשכנו שלמעלה, מר לוי, עומד ומאזין בתמיהה ולא מאמין למשמע אזניו. הוא בולם את פיו באי נעימות, אך הרפלקס של השתיקה הפתאומית מעמיד אותו במצב אשם עוד יותר בעיני שכנו.

 

 

מר לוי עומד נשען על מרפסת ביתו ומספר לאשתו על הסנסציה הכאובה ועל הבעיות הקשות של שלום בית שהכו שורש ממש ממש בתוכנו פנימה, ואפילו עומד ומתאר בדרמתיות את מה ששמע במו אזניו איך שבעל צועק על אשתו בלי בושה:

 

"איזה מין חיים יש לנו? למה בכלל התחתנו? כל החיים שלנו דפוקים! לא היה לנו יום טוב אחד בחיים"…! ולפני שהגיע למשפט המוחץ של "נפרק את החבילה וזהו!" שם לב שהשכנה מלמעלה עומדת ומאזינה ולא מאמינה למשמע אזניה. הוא משתתק בפתאומיות והופך להיות יותר אשם בעיני השכנה שלמעלה.

 

 

הסיפור עולה קומה.

 

בשישי הסיפור מגיע לקצה הרחוב, בשבת כל העיר מסוכסכת, ובמוצאי שבת, מיד בסיום ההבדלה, כל יועצי הנישואין בכוננות שיא.

 

ביום ראשון נסעתי שוב באוטובוס, ושוב אותה אישה (מספר שלושים עד ארבעים) צעקה לתוך הטלפון (הפעם כשר למהדרין), בקולי קולות:

 

"משה אתה זוכר מה שסיפרתי לך בשבוע שעבר על האישה הזאת ששמעתי אותה צועקת על בעלה במרפסת, שחבל שהתחתנתי איתך ואף פעם לא עשית לי כלום בחיים ועוד כל מיני קטעים כאלה? אז הבוקר שמעתי אותה עוד פעם צועקת ככה על בעלה כשהם נשענים על מעקה המרפסת כמו איזה שני חוזי המדינה אבל עם טונים הרבה יותר גבוהים, "למה בכלל התחתנו? וכל החיים שלנו דפוקים ולא היה לנו טוב יום אחד בחיים…!", ואפילו איימה ש"נפרק את החבילה וזהו!". משה! צריך לעשות משהו בנדון".

 

אחת מנכבדות הקהילה עלתה פתאום לאוטובוס, היא גם האזינה לשיחה, אבל רק מהאמצע, הבנתי שהיום היא תסתכסך עם בעלה, מחר – עם השכנים שלה למעלה, מחרתיים בבניין ליד וכן הלאה וכן הלאה כשהנגע הממאיר של שלום בית יפגוש גם בשכונתה.

 

בקיצור, ביום שגברת שלושים עד ארבעים מספרת לשון הרע לבעלה, כל העיר מסוכסכת, וביום שהיא מלמדת זכות ומעבירה חוויות חיוביות על השיחות ששמעה במרפסת השכנים – כל העיר חיה בשלום.

 

זהו שנאמר, לשון הרע הורגת שלושה, את המספר, את השומע ואת כל העיר.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")