לתת לעצמי
העשור הרביעי בחייה של שרון רוטר הביא בשורה חדשה שמשנה את כל המשוואה שליוותה אותה בעשורים הקודמים: הגיע הזמן והגיל להתחיל לתת ולעשות בשביל עצמי!
גיל ארבעים הביא עמו בשורה חדשה לחיי, שאפשר לסכם אותה במשפט אחד: "למעני, למעני אעשה".
זה נשמע פשוט ומובן מאליו, אבל זה ממש לא.
ישנן שנים שזה כמעט בלתי אפשרי, למשל, כשיש שלושה ילדים מתחת לגיל שש בבית… איפה תמצאי רגע לתת לעצמך בין ההחתלות, המקלחות, משחקי הפאזל וארוחות ערב? כל יציאה מהבית הופכת מסורבלת – איך תצאי לעשות ספורט ותטריחי את אמא שלך או תיקחי בבייביסיטר? זה לא בדיוק נוח או מתאים תמיד. זוהי תקופה הישרדותית בה אין כמעט את הפריווילגיה או את הזמן לתת לעצמך.
אבל כשהילדים גדלים ויכולים לעזור קצת בנטל, פתאום נפתחת דלת שמאוד כדאי להשאיר אותה פתוחה. כי אנחנו כל כך רגילות לוותר על עצמנו, לשים את עצמנו אחרונות, לוותר על מקלחות וזמן שירותים, לוותר על יציאות עם חברות ועם הבעל, לוותר על תחביבים ועל ספורט – וכשהרווח הזה מגיע פתאום, כבר שכחנו איך לתת לעצמנו.
לתת לעצמי, זה אומר קודם כל לראות את עצמי, את הצרכים שלי, להיזכר באהבות שלי, במה שעושה לי טוב. זה מאוד קשה לנו הנשים שרגילות לתת כל הזמן לאחרים. אפילו ההליכה לקוסמטיקאית לעשות לק ג'ל יכולה להיחשב כ"התייפות לכבוד בעלי" או "שאהיה מכובדת במשרד".
כשאני רוצה להעניק לעצמי אני מיד מרגישה אשמה, שאני אגואיסטית, שאני עלולה להגיע למקום מוגזם שבו יהיה לי אכפת רק מעצמי. אבל מה שאני לא לוקחת בחשבון הוא, שהמציאות שלי לא באמת יכולה לאפשר לי להגיע למקום הזה.
מאמרים נוספים בנושא:
למה? כי אישה בנויה באופן שבו היא אוהבת להעניק. וכשיש לה בעל וילדים היא לא יכולה להיות מרוכזת בעצמה כל היום, גם אם היא מאוד רוצה. הבית, הבעל והילדים דורשים את שלהם, אז גם אם 'חתכת' בערב להליכה של שעה, זה לא אומר שכשתחזרי הביתה תכנסי למקלחת ותלכי ישר למיטה עם בקבוק חם, כי ודאי מישהו יצטרך אותך ותצטרכי להיות שם בשבילו (גם אם זה רק חיבוק).
אנחנו שם בשבילם – זוהי ברירת המחדל שלנו, השאלה היא האם אנחנו שם בשבילנו?
זה לא תמיד חייב להתבטא במעשיות או חומריות, זה יכול להתבטא בכל מיני אספקטים. לדוגמה, בחינוך ילדים: לפעמים מגיע מצב בו שלושה ילדים במקביל באים אלי בטענות, בוכים ורוטנים – כל אחד בעניינו, ואני מוצאת את עצמי מנסה להבין ולהכיל עד שיש איזה רגע, כשכלום לא עוזר, הראש עומד להתפוצץ, והם רק מאשימים ומתלוננים, שאני תופסת את עצמי ואומרת, "די! עד כאן! למעני למעני אעשה".
אז, או שאני 'נובחת' עליהם חזרה שאני לא באמת חייבת למלא את כל צרכיהם, שיגידו תודה ויתאפסו על עצמם. או, אם זה לא עוזר, אני פשוט יוצאת לסיבוב של עשר דקות מחוץ לבית. כשאני חוזרת הם כבר מתנהגים כמו ילדים טובים ירושלים.
העשור הרביעי הביא בשורה חדשה לחיי שמסתכמת במשפט אחד: "למעני, למעני אעשה!"…
לתת לעצמי, זה לדעת את הגבול שלך לפני הרגע שאין ממנו חזרה. זה להאמין בעצמך, בנתינה שלך, בכך שאת עושה את מיטב יכולתך.
לתת לעצמי, זה לתת מרחב ולאפשר לקב"ה להתערב בחיי ולהשלים את כל מה שכוחי ועוצם ידי לא יכולים להשלים, לעשות עד שידי משגת ומשם לתת לבורא לנקות את החמץ.
לתת לעצמי, זה להכיר בחלק שלי שהוא אלוק ממעל ולאפשר לו לפרוח, להתבטא, להזין אותו ולדעת שזה לא אומר שאני מושלמת כמו הבורא, זה רק אומר שאני חייבת לטפח אותי, גם אם זה בא על חשבון אחרים לפעמים.
אמא שמחה זה בית וילדים שמחים. אמא מותשת זה בדרך כלל עצבים ומרירות.
להשקיע בעצמי, זה להשקיע בבית המקדש המעט שלי, בבית המקדש המעט שלו.
לתת לעצמי, זה דבר בסיסי בעיקר כדי שאוכל לתת לאחרים.
* * *
שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור