מה מכאיב לאבא?

אבא מגלה שהבן שלו מעשן, ויוצא
מדעתו. אבל מה באמת מכאיב לאבא,
הבריאות של הבן, או שהוא מודאג
יותר בגלל האגו שלו? וידוי כואב של
אבא.
 
 
אני ש-ו-נ-א סיגריות!!!!!!
 
ככה, פחות או יותר (והשתדלתי בעדינות) להסביר את העמדה שלי בנושא.
 
אז כמובן, כשאשתי מצאה סיגריות בחדר של המתבגר שלנו, הרגשתי שההתנהגות הטיפשית-משהו שלי הייתה מוצדקת.
 
אחרי הכל:
 
אני מכיר סטטיסטיקות בנושא בריאות, והוא לא.
אני ראיתי אנשים מתים מעישון, והוא לא.
אני הנחתי קבוצות לגמילה מעישון, והוא לא.
אני נחשפתי לבליץ התקשורתי המערבי נגד סיגריות, והוא לא.
 
אז תכננתי תוכנית אסטרטגית מלאה בהוכחות, פנאטית אפשר לומר, מעין מסע צלב, כדי להציל את הבן היקר שלי. לא ידעתי את זה עדיין, אבל הפנאטיות שלי לא הועילה בשום דבר, פרט לעבודה שהיא הייתה כיסוי קלוש לפיתוי והשפעה על הבן שלי, הבן שאני רציתי שהוא יהיה.
 
וזה התחיל מהרגע שהוא עזב את הבית למקום לימודיו בשעה 06:30 בבוקר ועד לרגע שהוא חזר הביתה בלילה בשעה 21:15. הפצצתי אותו עם כל הסטטיסטיקות שמצאתי בנושא מוות מסיגריות, תמונות נגד סיגריות וסיפורים מפחידים (יותר נכון מזעזעים) שהצלחתי להשיג. הוא ישב והקשיב, ואחר כך הלך לחדרו לישון, כשהוא מתלונן ומתרעם על ההרגל הרע שהחברים הנחמדים שלו 'לימדו' אותו והשפיעו עליו.
 
ועם כל זה, לתדהמתי הגדולה, הוא לא הפסיק לעשן.
 
הייתי מסופק… זה היה הרבה מעבר לזעם וכעס. כמה אירוני, למרות שעבדתי עם מאות ואולי אלפי מעשנים, הרגשתי כל כך אומלל כשזה הגיע לבן שלי.
 
והמצפון החל לייסר:
 
"למה הוא לא בא לדבר אתי… הוא בטח נפל באיזו מלכודת… חשבתי שיש לנו קשר טוב… למה הוא לא נותן לי לעזור לו…"
 
ואז גם המוח נכנס לתמונה, לוקח חלק בתחרות הייסורים הזו: "אם הוא ימנע ממני לעשן, מה עוד הוא יהיה מסוגל למנוע ממני?"…
 
למזלו, אני לא הורה יחיד. אשתי ואני התיישבנו לשיחה. "אתה יודע", היא אמרה לי, "אתה חייב לקחת כמה צעדים אחורה. אתה רק עושה את המצב גרוע יותר עם כל הנאומים, ההטפות, התוכחות והסיפורים המפחידים. זאב, אתה יודע שהוא ילד טוב. אז הוא מעשן קצת".
 
לא יכולתי להאמין למה ששמעו אוזניי. לחץ הדם שלי עלה. "אז הוא מעשן קצת???" חזרתי על מה שאמרה (כשאני מרים את הקול).
 
"תראה, זאב. הוא יפסיק לעשן, אבל לא בגלל שאתה דורש את זה ממנו. הוא התחיל בגלל שהוא רואה את החברים שלו בכיתה מעשנים. כל זמן שתפגין כעס כלפיו אתה יכול לשכוח מהחלק שלך בפתרון הבעיה. ותעשה לי טובה, זאב, מעכשיו והלאה אתה מחוץ לתמונה. תשאיר לי לטפל בעניין!"
 
ידעתי שהיא צודקת. אני (מומחה גדול בעניין) לא הייתי שום דבר חוץ ממגבלה ומחסום.
 
אז שמרתי על שתיקה והוא הפסיק לעשן יום למחרת!!!
 
שבת כבר הייתה בפתח ואני התחלתי להירגע קצת. אך במקביל, לא הייתי רגוע ושקט מהדרך בה בחרתי להגיב. יצאתי החוצה לבדוק את העניין עם השם:
 
"השם, מה קורה כאן? זה ממש לא האופי של הבן שלי, לעשן סיגריות. בטח עשיתי משהו שגרם לך להתעצבן עלי. בבקשה תעזור לי לראות מה קורה כאן. אני יודע שניסית לומר לי משהו, אבל הקול של הרצון שלי הטביע את המסר שלך. אני מבקש סליחה. בבקשה, אבא, תראה לי את מה שאני צריך ללמוד מכל העניין הזה".
 
חזרתי והרגשתי טוב יותר. נכנסתי לסלון וראיתי את הבן שלי על הספה. הוא רק בן 16.
 
עם חיוך חם ואוהב הוא אמר לי: "אבא, אנחנו יכולים לדבר?"
 
כנוע אבל משוחרר יותר אמרתי: "בטח".
 
"אמא אמרה לך שהפסקתי לעשן?"
 
"כן".
 
"ואתה יודע למה הפסקתי לעשן, אבא?"
 
"לא, אני לא יודע".
 
"לא רציתי לעשן לכתחילה, אבל ברגע שהתחלתי היה לי קשה להפסיק. חצי מהכיתה שלי מעשנים. עישנתי רק שתיים או שלוש סיגריות כל יום. באמת ניסיתי להפסיק אבל לא יכולתי".
 
"זה בסדר, אני מבין. אבל אם זה כל כך קשה להפסיק לעשן, אז איך אתה יכול לומר בוודאות שהפסקת עם הסיגריות?"
 
"אבא, עכשיו כשאתה לא כועס, אני בטוח שאני יכול להפסיק, כי אני רואה כמה זה מכאיב לך שאני מעשן".
 
"אני מצטער על איך שהגבתי, ילד. אני רוצה שתדע שאני רווה ממך נחת עצומה. אני מודה להשם כל יום שנתן לי ילד כמוך".
 
ככל שהזמן עבר, הבנתי שהדאגה שלי לגבי מה אחרים חושבים עלי, שלי יש ילד מעשן, הייתה כמעט שווה לדאגה לבריאות שלו. זה לא התאים לתמונת התלמיד החכם שרציתי לילד שלי, מה שהוא יהיה, או לשידוך שיהיה לו בעזרת השם.
 
עכשיו אני מבין שהפחדים שלי (שהיו חסרי בסיס ויסוד) היו גם די אנוכיים. אולי כל הפחדים באים ממקום של אנוכיות כי הם מובילים רק למחשבות של אני, אני, אני. יהיה טוב יותר, בפעם הבאה, אם אתמקד, כמו שאשתי עשתה, על מה שהבן שלי זקוק ועל עבודת השם.
 
ותודה לא-ל, סוף סוף הבנתי את המסר.
 
מכיוון שהגאווה שלי היוותה מחסום, אני מקווה שבכתיבה בצורה פתוחה על העניין זה יפייס וירצה את השם.
 
כששאלתי את הבן שלי אם הוא מסכים שאכתוב את הסיפור שלנו לאתר "ברסלב ישראל", הוא שאל אותי:
 
"אבא, זה יעזור לעוד אבות להתנהג לילדים שלהם טוב יותר?"
 
"אני מקווה מאוד, ילד".
 
אמן.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט וחסיד ברסלב. את רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א.