פרשת השבוע ויגש – מי הוא מלך אמיתי?
מי הוא מלך אמיתי? בעולם של ימינו בחירות לראשות ממשלה או לראשות עירייה הם דברים מקובלים. כמעט בכל העולם אנשים מציגים מעומדות לתפקידי הנהגה, אבל מי זה מלך אמיתי?
פרשת ויגש
מי הוא מלך אמיתי?
בעולם של ימינו, בחירות לראשות ממשלה או לראשות עירייה, הם דברים מקובלים ונפוצים. כמעט בכל העולם אנשים מציגים מעומדות לתפקידי הנהגה, ובעקבות זה הם עורכים מסע בחירות ותעמולה שבו הם משבחים ומפארים את עצמם בניסון לשכנע את הציבור מדוע דווקא הם מתאימים לתפקיד. לרוב, מלווה מערכת ההסברה והתעמולה בהשמצות הדדיות ובדיבורי לשון הרע ורכילות. כאשר מערכת הבחירות מסתיימת, ניגשים להצבעה, ומי שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר הוא המנצח בקרב הגדול.
על רקע עגום זה מתעוררת השאלה: כיצד בעצם נבחרים לתפקידים מנהיגי הדור, גדולי התורה? הרי מעולם לא שמענו שתלמידי חכמים הציגו מועמדות לבחירתם לתפקיד זה, וגם לא השמיעו דיברי גאווה של: "אני ואני ואני..". אם כן, כיצד נבחר גדול הדור?
מהרי"ל בלוך בספרו "שיעורי דעת" עמד על מדוכה זו בצורה הבאה. על הפסוק: "ויגש אליו יהודה".
אמרו במדרש: "הנה המלכים נועדו יחדיו עברו יחדיו, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם חיל כיולדה". וההסבר: "הנה המלכים נועדו", זה יהודה ויוסף. "עברו יחדיו", זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. "רעדה אחזתם שם", אלו השבטים, אמרו: מלכים מתדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו" (בראשית רבה).
דברי המדרש אומרים דרשני.
א. מדוע נקראו יהודה ויוסף מלכים, הרי יהודה כלל לא היה מלך, ואף יוסף לא היה אלא משנה למלך?
ב. כיצד אפשר להבין שהשבטים נבהלים מאיש לבוש מדים? וכי אדם הנושא משרת מלך, מטיל פחד על גדולי עולם כהשבטים?
האמת היא שבעולם רווחת טעות גסה באשר להגדרה האמיתית של מלך. בני אדם סבורים בדרך כלל שאדם היושב על כסא המלכות וניתן כתר מלכות בראשו, הוא מלך. אך אין זו הגדרה נכונה, כי לא כל מי שעומד בראש העם ויש לו משרתים רבים וארמון מפואר ראוי לתואר מלך. ידוע על מלך שהיה חי בארמון מפואר, וחי תמיד בפחד שמא יבגדו ובו ויהרגוהו. מסיבה זו היו האורות דולקים בכל חדרי הארמון במשך כל הלילה, הוא עצמו שינה את מקום מגוריו בכל שעה ועבר מחד לחדר. הלזה יקרא מלך??? הלא עבד הוא לעבדיו!!!
אם כן, מי הוא מלך?
מלך הוא אדם בעל שליטה על המון העם ועל שריו. ר' ישראל סלנטר זצ"ל מסביר: חז"ל אמרו ש"פני הדור כפני הכלב". כאשר אדם הולך ברחוב וכלבו רץ לפניו, יש מקום לטעות ולחשוב שהכלב מנהיג את האדם הצועד בעקבותיו. אולם כאשר יגיע הכלב לפרשת דרכים, יפנה מבטו לקבל אות מהאיש להיכן לפנות, אזי ניכר מי הוא המנהיג ומי המונהג.
אולם כאשר מדובר במנהיג אמיתי, שונים פני הדברים בתכלית השינוי. הוא קובע ומחליט, והכל מצייתים לו גם כאשר אין הדברים מוצאים חן בעיניהם. וכיצד מקבל העם את מרות המנהיג ונכנע לו? התשובה: הכל תלוי באישיותו של המלך או המנהיג! מנהיג השולט ומולך על עצמו, דהיינו על תאוותיו ורצונותיו, העם מרכין לו ראש. אולם אם לא ימלוך על עצמו, העם לא יקבל את מרותו ולא יחפוץ במנהיגותו.
לאור דברים אלה, יובנו דברי המדרש הנ"ל. מלכותם של יוסף ויהודה, אמנם לא באה לידי ביטוי על ידי כתר מלכות, או שרביט או ארמון. שניהם היו מלכים במובן האמיתי של המילה, הם הוכיחו שליטה על עצמם. יהודה הראה שליטה עצמית כאשר הודה באשמתו בעניין תמר כלתו. היתה לו אפשרות להתחמק מדברי תמר: "הכר נא החותמת והפתילים והמטה האלה". אולם לא כך נהג, אלא יהודה קם בגבורה ואמר: "צדקה ממני". ובזכות זה זכה באמת למלכות, והוא היה אבי שושלת מלכות בית דוד.
כך הוא הדין לגבי יוסף. בנסיון אשת פוטיפר הוכחה שליטתו על עצמו באופן מופלא. בזכות זה זכה להיות משנה למלך מצרים, ובעיקר זכה שמצאצאיו יצא משיח בן יוסף. חז"ל מציינים שאפילו פרעה הכיר במלכות שהיתה טבועה באישיותו של יוסף. כאשר עבדי פרעה שאלוהו כיצד הוא ממנה עבד שיצא מבית האסורים להיות משנה למלך, השיב להם: "גווני מלכות אני רואה בו". עיניו הפשוטות של פרעה הבחינו שיוסף משל בכל איבריו. על כן ראוי גם שיצא ממנו משיח בן יוסף.
עתה מובנת היטב רעדת השבטים. הם היטיבו להכיר את אחיהם יהודה והכירו גם במעלות יוסף, הם ראו בשניהם שלטון עצמי. לכן הם הכתירו אותם בתואר "מלכים", ולכן גם נבהלו ורעדה אחזתם. לא התואר הערטילאי של מלך הרתיע אותם, אלא מדרגתם הגבוהה בהיותם מלכים השולטים על עצמם. שליטתם העצמית הנקנית ונבנית מתוך יגיעתם בתורה במשך מיטב שנות חייהם, היא היא העושה את רבנן למלכים. התורה מזככת את נפשם, והם עמלים על תיקון המידות ועל טוהר הנפש, וכך מושם כתר הנהגת הדור על ראשם.
פרק בנושא אחריות
כאשר שבו בני יעקב ממצרים כשבשורת "עוד יוסף חי" (בראשית מה) בפיהם, מיאן יעקב אבינו להאמין להם. אולם כאשר מסרו לו "את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם" וכאשר ראה את העגלות, אז נאמר: "ותחי רוח יעקב אביהם". בעיניין העגלות אומר רש"י: "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף', ולא נאמר אשר שלח פרעה". פשוטם של דברים הוא שהעגלות היוו סימן מובהק לכך שאכן שולחם הוא יוסף, לפי שיעקב ויוסף היו היחידים שידעו מה למדו בהיפרדם. אולם יש הרואים בסימן זה אות לעניין יותר עמוק ומהותי.
כאשר שלח יעקב את יוסף לראות את שלום אחיו הרועים בשכם, הוא ליווה אותו בצאתו לדרכו. כיון שעסק במצוות לויה, לימדו פרשת עגלה ערופה המהווה מקור למצווה זו. והכוונה: אדם היוצא מעיר ללא לויה ובלא צידה, רוחו נכאה, הוא שפל בעיני עצמו וחש בדידות מדכאת, כי סבור הוא שאף אחד אינו מתעניין בו. וברגע שיתקפו אותו לא יהיה לו העוז וזקיפות-הקומה להיאבק עמהם ואף לא לברוח. ולפי הסבר זה מי שלא מלווה אותו ולא נותן לו צידה לדרך, נעשה שותף להורגיו. על מי תיפול אשמה כבדה זו?
כאן מלמדת אותנו התורה פרק בנושא אחריות, ובסוגיא זו עסקו יעקב ויוסף בעת צאת יוסף במצוות אביו לדרוש את שלום אחיו השונאים אותו. יתכן שבלימוד עניין האחריות ביקש יעקב לזרזו לבצע שליחות, למרות הקושי הכרוך בה. כי מתוך הדברים הובהרה ליוסף חשיבות עניין האחריות. ואם היא מחייבת את דרישת שלום אחיו והצאן, יש לעשות זאת גם כשהנסיבות אינן נעימות.
חוש אחריות זה ליווה את יוסף במשך כל שהייתו הארוכה במצרים. לאור דברים אלה, תובן היטב הבשורה שנתבשר יעקב על ידי העגלות. בכך הודיע לו יוסף שעדיין הוא זוכר את עניין האחריות שלימדו בעת הפרידה, ויתכן שהיה בזה אף רמז לכך שעניין חשוב זה מהווה נר לרגליו. בזה נכפלת בשורת "עוד יוסף חי", כי בנוסף להיותה סימן ואות חיים היא מגלה שרושם החינוך שקיבל בבית אבא עדיין לא נמחה. חובת אחריות זו, שהשריש יעקב ביוסף בנו, היא הנהגה שהתורה מחייבת כל אחד מישראל בארבעה מישורים: אחריות כלפי העולם, אחריות כלפי כלל ישראל, אחריות ביחס למשפחה, ואחריות האדם לעצמו.
על כל אדם נדרש לעשות את מירב המאמצים שבאפשרותו, והם גדולים ורבים, במקום שהוא יושב ולומד, עם הכשרונות שלו ובתוך כל הקשיים הנערמים בדרכו. כאשר אדם מגיע להכרה כי "אין הדבר תלוי אלא בי", נפתח בפניו הפתח לעלייתו. כשאדם עושה תחילה חשבונות ומחפש את הישועה בדרכים שונות, לא שב בתשובה. אבל אחרי שמגיע להכרה ש"אין הדבר תלוי אלא בי" – בא לידי תשובה שלמה. ואז מקבל את העזרה משמים אותה הוא צריך, וידע לנצלה לעלות בשעה אחת מן הדיוטא התחתונה, ולהיות בעל תשובה גמור.
הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת: "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת" – אותו אדם שהגיע להכרה של "אין הדבר תלוי אלא בי", קנה את עולמו בשעה אחת וזכה לחיי העולם הבא. ובא הדבר ללמדנו: אחריות מהי? – "אין הדבר תלוי אלא בי", דהיינו קבלת אחריות על ההוצא לפועל של תפקידנו בעולמנו. לכל אדם תפקידים ומשימות שצריך הוא למלא אותם. כל אחד הושבע טרם צאתו לאויר העולם "תהי צדיק!", תהיה יסוד עולם, תהיה אחראי לשלימות העולם עד כמה שהדבר בהישג ידיך.
אדם הלוקח דברים אלו אל ליבו, וחש תמיד אחריות לעשות שליחותו בעולם, יתקיים בו: "ולקץ הימים, אם עשה שליחותו באמונה, ישוב ובא ברינה ושמחת עולם על ראשו. כעבד אשר שלחו המלך לעבר הים, שאין עיניו וליבו זולתי על דבר שליחותו עד שובו אל אדוניו".
מלך שולט ולא נשלט
יוסף הצדיק זכה שזיכהו בורא עולם להיות מלך שולט ולא נשלט. מדוע? "לפי שנטרתי הברית אשר גרמה לי מלכות זו" –כך ענה יוסף לאחיו. לאיזו ברית התכוון יוסף?
"ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו" – וכי למה קרא להם הרי קרובים עמדו אצלו? אלא בשעה שאמר להם אני יוסף אחיכם תמהו שראוהו במלכות עליונה. אמר יוסף מלכות הזאת בשביל זה הרווחתי לה, שהראה להם את ברית המילה. אמר: זאת הברית שגרמה לי מלכות זו, לפי שנטרתי הברית. מכאן למדים אנו שמי שנוטר (שומר) אות הברית, מלכות שמורה לו.
שמירת הברית מביאה את האדם עד למלכות. רואים זאת גם אצל יוסף בנסיון אשת פוטיפר וגם אצל בועז אשר לא נתן ליצרו לשלוט עליו, בהיותו הוא השולט על המחשבה ולא לתת ללב לחמוד את תאוות היצר. מתוך עקשנות לא להיכנע ליצר שאין לו תמיכה מהבורא. עצם הכנעת היצר הוא תיקון הנפש. לכן הכנעת היצר ותאוותיו היא יסוד היסודות המביא לקשר אמת בין אדם לבוראו.
מה רב כוחה של שמירת הברית, שהלא היא חותמו של בורא עולם כי ממנה יסוד תשתית כל העולם – "הנני נותן לו את בריתי שלום" – מכיון שאדם שומר את בריתו, לכן נעשה אצלו שלום, ועל ידי כך הוא יצליח לעשות שלום גם בין אחרים. כך היה אצל יוסף הצדיק אשר עשה שלום לפרעה בפותרו את חלומו, זכה יוסף שעשה שלום לכל מצרים שהחייה אותם. ובעיקר עשה שלום עם אחיו שחזרו כולם יחדיו לשלמותם. כל זאת זכה מכח פיו, כמו בועז שהוציא כל יום מפיו שבועה שהצילה אותו. כך היה אצל יוסף הצדיק, שתפילה היתה שגורה בפיו ובקשה לכל עינייניו ורצונותיו. תפילה לרחמיו של הבורא שיזכה אותו לעבודתו היחידה והחשובה, אותה תפילה הבוקעת רקיעים ומצמיחה ישועות, שהרי אין כמו התפילה אשר מצילה את האדם מן הנסיונות הקיימים במציאות חייו. כל נסיון הוא בחינת אש יוקדת המבערת את לב האדם. האדם לא יוכל לעמוד בלהט חום זה בשום אופן, כי אז בוער הוא מתוך האש שבתוכו ואש זו מסתעפת לשתי דרכים העומדות בפניו: האם להביא את האש לתכלית המטרה בקדושה? או – האם להביא את האש לתאוות להורידה ולכבותה?
יוסף הצדיק גר בבית פוטיפר, בית שהיה כולו מציאות היצר ותאוותיו, וכדי להינצל מכך קיים שלושה תנאים שעזרו לו לשמור את הברית: סכנה, פחד ותפילה.
החינוך מבית אבא, חינוך של קודש קודשים, הביא אותו לחיות בסכנה, ברגע שראה את אוייבו שלא הניח לו לנשום קדושה. מתוך סכנה זו ראה את עצמו עומד ליפול. על כן, סכנה זו יצרה אצלו פחד חזק שהוא הולך לאבד את כל מה שהוא למד בבית אביו. פחד זה הלך והתגבר עד אשר יצר אצלו את התפילה הבלתי פוסקת, שתהיה כמעיין המתגבר לבקשת רחמיו של הבורא, המתאווה לתפילתו של האדם. זו היתה דרכו של יוסף, מציאות של: "ואני תפילה" כדי להינצל מעצת היצר ומפיתוייו. ברגע שהצליח יוסף לקיים שלושה תנאים אלו ולהישמר בעזרתם מהחטא, ועל ידי זה לשמור את אות ברית-הקודש, עמד הוא בפני אחיו שראו אותו במלכות העליונה, בזכות ברית הקודש ששמר.
על פניו ראו אחיו של יוסף את אור הקדושה בשעה שאמר להם: אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. כאן התגלתה האמת בכל חלומותיו של יוסף אשר הביאו את בני ישראל למצרים. כמו שהתגלה הסוד הגדול של השבטים אשר מכרו את יוסף, שהרי אף אדם בעולם לא ידע זאת מלבדם. והנה יוסף מגלה את הסוד אשר רק הם ידעו ממנו באומרו: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. דבר שהבהיל אותם בראותם את האמת עומדת לפניהם.
שמירת הברית, דהיינו שמירה מפני תאוות היצר ופיתוייו, היא זו אשר הובילה את יוסף הצדיק להיות מלך שולט שאינו נשלט. בעזרת: סכנה, פחד ותפילה התגבר יוסף על יצרו ומנע את שליטת היצר עליו. בזכות זה ראה פרעה את שליטתו של יוסף על אבריו, כיצד הוא מולך על עצמו ולכן העניק לו תפקיד מלוכה. יוסף – מלך שולט היה ולא נשלט.
"ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף" (ליקו"מ ח"א, ב)
עיקר כלי מלחמתו של המשיח הוא התפילה, ומשם עיקר חיותו וכל מלחמה שיעשה וכל מקום שיכבוש – הכל בזכות התפילה – "בחרבי ובקשתי" – פירש רש"י: בתפילה ובקשה.
כלי זה צריך לקבל על ידי בחינת יוסף – היינו שמירת הברית, וידוע הוא שיוסף ששמר את הברית, על ידי זה נטל את הבכורה שהיא בחינת עבודה ותפילה.
אדם שזוכה לחרב זו, צריך לדעת איך ללחום איתה, כדי שלא יטה אותה לימין או לשמאל וצריך הוא שיהיה קולע ולא יחטיא את המטרה, ויטה אותה אל האמצע. לדבר זה יזכה על ידי בחינת המשפט – "יכלכל דבריו במשפט" – יוסף היה צריך לקבל חרב זו ע"י בחינת המשפט, כדי שיכלכל דבריו במשפט, כי: "משפטיך למלך תן".
וכיצד יזכה למשפט? על ידי הצדקה שבעזרתה אפשר לאחוז במידת המשפט, כמו שכתוב: "משפט וצדקה ביעקב" – כי כשנותן צדקה מחסיר ומשפיל האדם ממונו ומעשיר לעני, וזה בחינת: "אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים" – ועל ידי זה זוכה לאחוז במידת המשפט, כי קודם התפילה יפריש צדקה כדי שיוכל לכלכל דבריו במשפט, כדי שיהיה קולע ולא יחטיא את המטרה. אם כן, למה קיבל יוסף את הבכורה? מכיון שכילכל את יעקב במצרים, "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף" (בראשית מז) – כי היתה התפילה שגורה בפיו של יוסף, וע"י שנתן צדקה (כלכלה) לאביו יעקב, שהוא בחינת המשפט, זכה לבכורה.
"כי פי המדבר אליכם" (ליקו"מ ח"א, יט)
כשנפגש יוסף עם אחיו והתוודה בפניהם שהוא יוסף, אמר להם (בראשית מה): "הנה עיניכם רואות…כי פי המדבר אליכם" – כשם שעיניהם ראו שיוסף היה מהול, כך הוא פיו המדבר אליהם בלשון הקודש. וידוע הוא שלשון הקודש יקרה עד מאוד, כי בלשון הקודש נברא העולם, כי על ידי לשון הקודש רוממנו מכל הלשונות, שכל לשונות העמים נופלים על ידי לשון הקודש. יוסף הצדיק ששמר את הברית וזכה לשלומת לשון הקודש, זכה להתקדש וזכה לרוח קודש – רוח אלוקים שהיא תיקון הברית, כי בלשון הקודש תלוי שמירת הברית – אדם הפוגם בברית מאבד את לשון הקודש.
"יוסף ישית ידו על עיניך" (ליקו"מ ח"א, נד)
להכניע את כוח המדמה הוא על ידי בחינת יד – "ביד הנביאים אדמה". יד היא בחינת שמחה: "ושמחתם בכל משלח ידיכם".
דומה הדבר לאדם המנגן בידו על כלי, שעל ידי זה הוא מקבץ ומלקט בידו את הרוח הטובה, שהיא רוח הנבואה מתוך הרוח הרעה, שהיא רוח העצבות.
המנגן צריך לדעת שכדי לבנות את הניגון שהוא – השמחה והרוח הטובה, עליו לכוין לבנות את השמחה – שהניגון יהיה בשלמות, ועל ידי זה מלקט ומצרף את הטוב מתוך הרע. המנגן צריך שתהא עליו יד הקב"ה, וזה: "וניגן בידו וטוב לך".
נאמר על יוסף – איש אשר רוח בו – רוח אלוקים, על ידי שנשמר מרע, על כן היתה עליו יד ה' וידע לברר הטוב מן הרע ונשמר מכח המדמה, שרוצה לקלקל ולפגום בטוב, לכן נאמר: "ויוסף ישית ידו על עיניך".
"ויגש אליו יהודה" (ליקו"מ ח"א, סב)
עיקר טעות הרחוקים מבורא עולם הוא מחמת שרואים הם שהנהגת העולם, לכאורה, היא על ידי מערכת המזלות ואז נופלים הם בטעותם, כל אחד כפי טעותו. חלק מהטועים חושבים שעל פי הטבע עולם כמנהגו נוהג. ויש כאלה החושבים שצריך את האמצעי – דהיינו סיבה שבעזרתה יוכלו להאמין, סיבה שתקשר, לכאורה, בינם לבין הקב"ה. בטעויות אלו רבים נכשלים ועושים את האמצעי והסיבה כדבר העיקרי. לדוגמא – הפרנסה: על דרך מחשבתם, תהא הפרנסה בשפע רק על ידי שישקיע האדם מאוד בעיניין המשא ומתן ולא בקב"ה, חלילה, שהוא זה המשפיע להם פרנסה.
הצדיק מבטל בתפילתו מעיניין המזלות, ואז נודע יותר הנגלה מאשר הסתום והמוסתר, דהיינו שנמצא שיש אלוקים השומע תפילתו. ועל כן נאמר: "ויגש אליו יהודה" – שהתקרבו שתי מלכויות (יהודה ויוסף – משניהם יצאו משיחים) – ועל ידי התקרבות זו מבקשת השכינה מהקב"ה רחמים על אותם הרחוקים, המאמינים במזלות אמצעים וסיבות, המפרידות אותם מהבורא, ומבקשת השכינה מהבורא – מכיון שלא ידוע לבני האדם אלא רק מהגלוי, ומכיון שזו התגלות הבורא – לכן טעו הם, כל אחד לפי טעותו. אולם ברגע שהבורא מבטל רצונו בשביל הצדיק שנושא תפילה עבורם, אזי מתקיים מה שאמרו חז"ל: הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, שעושה את רצון הצדיק ועל ידי זה נגלית המצאות האלוקים.
"ונפשו קשורה בנפשו" (ליקו"מ ח"א, קלה)
כשאדם מכבד את הימים הטובים, היינו המועדים, זוכה הוא לענווה, ויזכה להרגיש את קדושת הימים-הטובים על ידי שיקשר עצמו לצדיק, כי הצדיק הוא בחינת קדושת הימים-הטובים, וסימן לכך הוא שיש לאדם שיפלות וענווה, ומתבטל מהגדלות הגאווה – כך ידע שהוא אכן מקושר לצדיק. ועיקר התקשרות זו נעשית על ידי האהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה כמו שכתוב (בראשית מד): "ונפשו קשורה בנפשו" – חביבה עליו כנפשו, כמו שנאמר על דוד ויהונתן: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד". על ידי זה יוכל לקבל את קדושת היום טוב. כי עיקר קדושת הימים הטובים היא להעלות מלכות הקדושה מבין הקליפות, שהם כוחות הטומאה, ולבטל את המלכות של הסטרא-אחרא (הטומאה).
"כל הנפש הבאה לבית יעקב" (ליקו"מ ח"א, קפא)
כשמתקשרים כמה אנשים וקושרים קשר נגד איש אחד, אפילו אם הוא אדם חשוב יותר מהם, עם כל זאת יכולים הם להפילו, כי מתקבצים חלקי הכבוד שיד לכל אחד מהם ועל ידי זה נתבטל חלק הכבוד שלו, ונופל הוא על ידם. התקבצות חלקי הכבוד והתקשרותם יחד, נעשה על ידי זה חלק זה גדול יותר משל האדם שנגדו קשרו קשר. אולם אם האדם הוא גדול במעלה, יוכל להכניעם ולבטלם למרות שיתאחדו נגדו.
צריך שלא יהיו אנשים אלה רשעים, כי קשר רשעים אינו מן המניין, כמו שאמרו חז"ל: כי רשעים אין להם חלק בכבוד, ויוכלו להפיל את האדם שהם חולקים עליו. על זה התפלל יעקב אבינו, שלא תזיק מחלוקת קורח למשה רבנו ע"ה, וביקש הוא שלא יתאחדו ויתקשרו חלקי הכבוד של עדת קורח, כי אנשים חשובים הם. ברגע שחלקי כבוד אלו לא יתחברו, אז בודאי יוכל משה לעמוד נגדם ולהפילם. ואמר יעקב – כבודי – כי יעקב הוא בחינת הכבוד, בחינות הנפש: "כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה". ודע דבר חשוב: כשמפילים אדם על ידי שקושרים נגדו – נופל הוא לתאוות ניאוף, חס ושלום.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור